קאווע שטיבל

מי אני האט געשריבן: ↑זונטאג נאוועמבער 19, 2023 8:23 am וואס די רעדע דארט אבער איז, איז איבער די אינווערס פונעם ערשטן פּראפּאזישאן:

השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת הא-ל שצוה בהן, עבודה גדולה היא. וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להפרע ממנו שנאמר (דברים כח מז) תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב.

ועיקר הדבר הוא שאין ראוי לו לאדם לעשות המצות מצד שהן חובה עליו והוא מוכרח ואנוס בעשייתן, אלא חייב לעשותן והוא שמח בעשייתן ויעשה הטוב מצד שהוא טוב ויבחר באמת מצד שהוא אמת ויקל בעיניו טרחן ויבין כי לכך נוצר לשמש את קונו, וכשהוא עושה מה שנברא בשבילו ישמח ויגיל, לפי ששמחת שאר דברים תלוים בדברים בטלים שאינן קיימים אבל השמחה בעשיית המצות ובלמידת התורה והחכמה היא השמחה האמיתית. וזהו ששלמה בדרכי מוסרו שבח שמחת החכמה ואמר (משלי כג טו) בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני.

כי בלתי מספיק אם ידע האדם החכמה אם גם אור לו בשכלו, אם לא גם מצאה משכן גם בלבבו תסכים עם הרגשותיו וישמח עמה אז יהיה נשמר מחטא ועון כי לא יחליף נעימות החכמה אשר הולך אחריו טוב נחלתו בעד נעימות העולם תוריד לבאר שחת. וע"ז אמר (משלי ב י) כי תבוא חכמה בלבבך ודעת לנפשך ינעם, כי השכל עם הרגשת הלב יתאחדו אז יהיה כחומה בצורה נגד היצר הרע להשמרו ממצודה רעה

Without a thought, philosophers fall almost always into the ideas of the common herd, in supposing God to be jealous of His glory, to be choleric, to love vengeance, and in taking rhetorical figures for real ideas. The interesting subject for the whole universe, is to know if it be not better, for the good of all mankind, to admit a rewarding and revengeful God, who recompenses good actions hidden, and who punishes secret crimes, than to admit none at all

The question is then asked whether a nation of atheists can exist; it seems to me that one must distinguish between the nation properly so called, and a society of philosophers above the nation. It is very true that in every country the populace has need of the greatest curb, and that if Bayle had had only five or six hundred peasants to govern, he would not have failed to announce to them the existence of a God, rewarder and revenger. But Bayle would not have spoken of Him to the Epicureans who were rich people, fond of rest, cultivating all the social virtues, and above all friendship, fleeing the embarrassment and danger of public affairs, in fine, leading a comfortable and innocent life. It seems to me that in this way the dispute is finished as regards society and politics

For entirely savage races, it has been said already that one cannot count them among either the atheists or the theists. Asking them their belief would be like asking them if they are for Aristotle or Democritus: they know nothing; they are not atheists any more than they are Peripatetics

אף על פי שהכל אומרים שתכלית הידיעה אשר לא נדע, אבל אין מי שידע פירוש דבר זה בשלימות כי אם מי שאוחז בזה, דהיינו שזוכה לזה על ידי מעשיו הטובים כאשר הבנתי מפי רבינו ז״ל כמבואר בשיחותיו הקדושים. ואז כשזוכה לזה אז הידיעה והעדר הידיעה הכל אחד כי על ידי שניהם דייקא נגמר הידיעה וההשגה. כי שניהם אחד בבחינת תכלית הידיעה אשר לא נדע שהלא נדע בעצמו שהוא העדר הידיעה הוא בעצמו הידיעה. ובאמת אין מי שיבין ענין זה בשלימות כי אם הזוכין לזה, אשרי להם.

בְּתוֹךְ עַמִּי האט געשריבן: ↑דינסטאג אוגוסט 01, 2023 6:40 pm מיטן אריינריקן equations דא אינעם שמועס, דאכטסעך מיר אז איך הייב אן צו פארשטיין צום ערשטן מאל מעט מזעיר דעם: ׳ולפני אחד מה אתה סופר׳

כי הסטרא אחרא הוא בחינת בקשו חשבונות רבים כנ"ל. כי זה ידוע שהשם יתברך הוא למעלה מהמנין והמספר בבחינת לפני אחד מה אתה סופר. וכל עיקר המנין והמספר שהוא בחינת ריבוי מתחיל אחר הבריאה. כי אחר הבריאה יש כמה גוונין ופרטים. ושם שייך מנין שהוא רק במקום הריבוי. וזה הדבר אי אפשר להשיג בשום דעת אנושי איך נמשך הריבוי שהוא בחינת מנין ומספר ממקור האחדות, דהיינו בחינת פעולות משתנות שנמשכין מאחד הפשוט יתברך. כי זה אי אפשר להשיג עכשיו בהדעת כי אם באמונה לבד שממשיכין לנו הצדיקים הגדולים

שהרי לא מחמת חכמה שבך שאלת על דבר זה, כי אם ברוב כסילותך, לפי שיש לך להבין מעצמך מתוך ראות עיניך שבכל יום ויום העולם מתנונה והולך.

ונבנתה העיר האט געשריבן:א איד איז אריין צום צמח צדק און זיך אפגערעדט אז ער האט ספיקות אין אמונה. פרעגט איהם דער רבי, "וואס גייט דיר אהן?" זאגט יענער, "וואס הייסט?! ספיקות אין אמונה!" זאגט דער רבי, "זעהסטו דאך אז דו גלייבסט..."

The word “God” covers an enormous range of different ideas; you should recognize that when you phrase the question. Running from an outsized light-skinned male with a long white beard sitting in a throne in the sky and tallying the fall of every sparrow (for which there is no evidence to my mind; if anybody has some I sure would like to see it…), to the kind of god that Einstein or Spinoza talked about, which is very close to the sum total of the laws of the universe. Now, I wonder be crazy to deny that there are laws in the universe, and if that's what you want to call “God”, then of course God exists. And there are all sorts of other nuances. There is for example the deist God that many of the founding fathers of this country believed in (although it is a secret whose name may not be spoken…), a do-nothing king; the God who creates the universe and then retires, and to whom praying to is sort of pointless - he's not here, he went somewhere else, he had other things to do. Now, that's also a God, so when you say, “Do you believe in God?”, if say “yes” or if I say “no”, you have learned absolutely nothing. I guess I’m asking you to define yours if you have one. But why would we use a word so ambiguous that means so many different things? It gives you freedom to find it; it gives you freedom to seem to agree with someone else with whom you do not agree; it covers over differences; it makes for social lubrication. But it is not an aid to truth in my view, and therefore I think we need much sharper language when we ask these questions

dolatrous error is an error about the management of society (a political error) rather than an error about the management of the world (an epistemic error). Any idea can be a source of religious controversy if it can serve, under the appropriate social conditions, as a basis for the formation of a sectarian organization, whether within or outside religion, which threatens the central authority of the religion. The sin is thus not in the idea itself but in the organization around it. According to this line of thought it is a mistake to think that idolatrous beliefs are stamped as sinful errors only because they constitute a denial of monotheistic beliefs. Monotheistic ideas did not precede the struggle against idolatrous beliefs but were crystallized in the course of a political struggle against these beliefs. This struggle was not conducted on a metaphysical basis but by virtue of the fact that other religions and other sources of authority were involved. Thomas Hobbes expressed a similar idea when he said that if the elements of geometry had involved national interests, we would be arguing to this day about whether one or more straight lines connect two points. In brief, any abstract idea, even if it is morally neutral and unlikely to arouse feelings or excitement, is liable to become the focus of a blazing controversy in the appropriate circumstance

Although it clearly makes sense to censure someone because of his or her type of worship, one may question whether it makes sense to censure someone because of his or her beliefs. Underlying this question is the view that a person's beliefs are not subject to will and are not under the person's control. You are reading the book in front of you and you believe that there really is a book there. Could you, by a decision alone, change your belief, and believe that there is no book in front of you? The moral principle that makes it difficult to obligate belief is the Kantian principle that "ought" implies "can": you cannot command people to do what they are unable to do, and you may not praise or blame them for what they are unable to do. If belief is the sort of thing that is not under a person's control, then you can note the fact that someone holds an idolatrous belief, but you cannot blame the person for this fact

Though, everyone agrees that you are sometimes able to influence your beliefs indirectly, just as you can get your involuntary muscles to work by indirect means. (You can speed up your heart rate by running — that is, by using the muscles under your control.) The obligation to believe may therefore be interpreted as an obligation to adopt indirect methods that will bring you to believe. Praise and blame in this case would then be similar to the praise or blame we direct toward someone who has a predisposition to heart disease and adopts a lifestyle that either decreases or increases his chances of contracting overt manifestations of the disease. A person cannot will his heart to become healthy, but he can use his will to improve his situation or to make it worse, and for this he is worthy of praise or blame. Similarly, the adoption of a religious way of life, which embodies the right beliefs, increases the chances that the person who lives this way will come to believe in the true religion, while someone who adopts an idolatrous way of life is much more likely to adopt idolatrous beliefs as well. The command to believe can be understood not as a direct command but as an indirect command to adopt a way of life that will decrease the chances of wrong belief and increase the chances of correct belief. Pascal, a sworn voluntarist in matters of belief, thought that the implication of his
wager
could not be the voluntary adoption of beliefs but rather the recommendation to adopt a lifestyle that would lead to belief This view of the indirect nature of commands about belief does not necessitate the religious conception that practice is primary because it is only practice that can be commanded directly. It is definitely possible to hold the view that the ultimate purpose of religious life is belief, while religious practice is an indirect means for bringing about this belief

In contrast to acts, beliefs are subject to evaluation, in our opinion, even when the principle that "ought implies can" is not fulfilled. The reason for this is that we have second-order beliefs about our first-order beliefs, and the gap between these two orders of belief enables us to judge beliefs morally even if they are not voluntary. The following example may help clarify the matter. The private diaries of the influential American essayist H. L. Mencken have recently been published. From these diaries it seems that the "Baltimore sage" unequivocally held strong anti-Semitic beliefs. However, Mencken (on some accounts) never admitted these beliefs in public, not even among his closest friends - either in words nor in actions - so that these beliefs came as a total surprise to everyone. How should we judge Mencken as a result of what has been discovered in his diaries: is there something despicable about the man just because there is something despicable in his beliefs?

We must distinguish between the following two possibilities: in one case, Mencken was not at all disturbed by his anti-Semitic beliefs, but he believed that revealing them in public would hurt his public image, and so he concealed them in order to protect this image. In the second case, Mencken had the second-order belief that his first-order ethnic beliefs were invalid prejudices but he was unable to get rid of them. Moreover, he regretted having these ethnic beliefs and tried very hard not to act according to them. We would then say that there is a sharp moral difference between the two cases: it is justifiable to censure Mencken for his beliefs in the first case, while in the second case he is very likely praiseworthy. Although second-order beliefs are not any more voluntary than first-order beliefs, they are the beliefs that lead to a person's actions, and therefore they express his true personality

The moral evaluation of beliefs is therefore independent of the question of whether beliefs are voluntary. The evaluation can be based on second-order beliefs, as well as on second-order desires about first-order beliefs and desires. It seems that the tension between the two orders of belief is one of the signs of modern religious consciousness. The religious believer is often in a state of hazy doubt concerning his first-order beliefs. He believes that it is good to believe, and he longs to return to a state of "second innocence," that is, to the state of innocent first-order belief that he lost during the course of his life. He conducts his life in a religious framework and in the company of believers, in the hope that his belief will return. He lives the life of a believer, not out of hypocrisy but out of longing for a second innocence. This religious type is not so rare nowadays, and he can be judged morally even if his first-order religious beliefs are not under his control

ונאמר שאחר שהתבאר שאין על האמונות מבוא לרצון, אבל המאמין הוא מרגיש בהכרח אשר לו על היותו מאמין, הנה הוא מבואר שאין המלט אלא בשנשים הבחירה והרצון על ענין דבק ומחובר עם האמונות סמוך מצרן להם, והוא העריבות והשמחה לנו כאשר חנן אותנו ה׳ אמונתו והחריצות לעמוד על אמתתה, והוא ענין רצוני ובחוריי בלי ספק.

I don’t think that’s anybody’s business. I think it’s the most private question you can ask someone. But then I would also say that “by their fruits you will know them.”

I’d answer that I’m terrified that there might be. Psalms (111:10) and Proverbs (9:10) state that “The fear of G-d is the beginning of Wisdom.” That’s actually about as true a statement as you can manage in such a short phrase.

My reluctance to answer this question, is because it’s not a well-posed question. It’s too complicated an issue to be dealt with like that. You step in to instant traps just by accepting the question. I’ll show you what I mean. The first thing I would say is what do you mean by “believe”? Do you think that a statement about the existence of “G-d” is something like a scientific theory? Do you think it’s a list of facts? Is it a factual question? Is it a factual question like whether a cup on a table exists or not? What do you mean by “believe”? I’ll stake my life on the proposition that “G-d exists.” That’s the right answer

Saying, “I’ll stake my life on the existence of G-d”, that sounds very powerful and it’s indeed courageous, is not the same as saying “that you you believe G-d exists”. One of the key questions in the doctrine of faith, is whether or not “faith” entails “belief” that something. There are theistic philosophers that want to disassociate “belief” from “faith”, as odd as that sounds. What they’re trying to do is make room for people who are in doubt about the existence of G-d, but who want to believe in G-d’s existence. And so there is a certain attitude towards belief in G-d called “Pretense Theory”. That is to say, you don’t believe in G-d, but you act “as if” He existed. So, you’re in doubt and you don’t have positive G-d belief, but you will act as though there were a G-d. I don’t want to belittle that, as that can be a very courageous stance, but it’s certainly not the same as believing that G-d exists

Paradox is the passion of thought, and the thinker without the paradox is like the lover without passion: a mediocre fellow. But the ultimate potentiation of every passion is always to will its own downfall, and so it is also the ultimate passion of the understanding to will the collision, although in one way or another the collision must become its downfall. This, then, is the ultimate paradox of thought: to want to discover something that thought itself cannot think. This passion of thought is fundamentally present everywhere in thought

But what is this unknown against which the understanding in its paradoxical passion collides and which even disturbs man and his self-knowledge? It is the unknown. But it is not a human being, insofar as he knows man, or anything else that he knows. Therefore, let us call this unknown the god. It is only a name we give to it. It hardly occurs to the understanding to want to demonstrate that this unknown (the god) exists. If, namely, the god does not exist, then of course it is impossible to demonstrate it. But if he does exist, then it is foolishness to want to demonstrate it, since I, in the very moment the demonstration commences, would presuppose it not as doubtful — which a presupposition cannot be, inasmuch as it is a presupposition — but as decided, because otherwise I would not begin, easily perceiving that the whole thing would be impossible if he did not exist. If, however, I interpret the expression “to demonstrate the existence of the god” to mean that I want to demonstrate that the unknown, which exists, is the god, then I do not express myself very felicitously, for then I demonstrate nothing, least of all an existence, but I develop the definition of a concept. It is generally a difficult matter to want to demonstrate that something exists — worse still, for the brave souls who venture to do it, the difficulty is of such a kind that fame by no means awaits those who are preoccupied with it. The whole process of demonstration continually becomes something entirely different, it becomes an expanded concluding development of what I conclude from having presupposed that the object of investigation exists. Therefore, whether I am moving in the world of sensate palpability or in the world of thought, I never reason in conclusion to existence, but I reason in conclusion from existence. For example, I do not demonstrate that a stone exists but that something which exists is a stone. The court of law does not demonstrate that a criminal exists but that the accused, who does indeed exist, is a criminal. Whether one wants to call existence an accessorium [addition] or the eternal prius [presupposition], it can never be demonstrated. We shall take our time; after all, there is no reason for us to rush as there is for those who, out of concern for themselves, or for the god, or for something else, must rush to get proof that something exists. In that case, there is good reason to make haste, especially if the one involved has in all honesty made an accounting of the danger that he himself or the object being investigated does not exist until he proves it and does not dishonestly harbor the secret thought that essentially it exists whether he demonstrates it or not

* * *

How should the Reason be able to understand what is absolutely different from itself? If this is not immediately evident, it will become clearer in the light of the consequences; for if the God is absolutely unlike man, then man is absolutely unlike the God; but how could the Reason be expected to understand this? Here we seem to be confronted with a paradox. Merely to obtain the knowledge that the God is unlike him, man needs the help of the God; and now he learns that the God is absolutely different from himself. But if the God and man are absolutely different, this cannot be accounted for on the basis of what man derives from the God, for in so far they are akin. Their unlikeness must therefore be explained by what man derives from himself, or by what he has brought upon his own head

Kierkegaard holds that paradox is “the passion of thought.” We want to discover something we cannot think, even though this will be the downfall of thinking. That which we cannot think is the unknown, and the unknown is God (“the god”). Kierkegaard thinks it foolish to try to prove that God exists, since the very attempt to do so presupposes that God exists: We would not try to construct a proof that something exists if we thought it might not exist. Kierkegaard argues that the existence of something is never the conclusion of a proof; rather, it is the starting point

Kierkegaard describes the unknown (God) as “the absolutely different.” Thought cannot by itself come to know the absolutely different, since doing so would require thought to negate itself completely. Only God can enable us to know God, and God does so by making us aware of something in us that makes us absolutely different from God. This “something” cannot be anything we receive from God, because there is not an absolute difference between a giver and the gift. What makes us absolutely different is something originating in us: sin. The paradox of thought is that God enables us to know God by making us aware of sin

מי אני האט געשריבן: ↑דאנערשטאג יולי 27, 2023 10:23 pmאיך האב צוגעברענגט דעם טייטש בענין (מגילה ז:) מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלֹא ידע, אז די ווארט "ידע" אליינס איז ר"ת ע'ד ד'לא י'דע, ווייל די געדאנק דערין איז אז תכלית הידיעה שנדע שלא נדעך. און דאס גייט בעצם ווייטער און ווייטער אינפיניטלי, וויבאלד בתוך יעדעס "ידע" איז ווייטער דא אַן "עד דלא ידע", וכן הלאה.

מי אני האט געשריבן: ↑מאנטאג יולי 24, 2023 2:17 pmולכן טאקע, אז "ג-ט" = "מאראל" און = "חכמה", ענדיגט צו דער רמב"ם דער מו"נ (ח"ג פנ"ד) אז הגם "חכמה" לשלעצמה איז מער ווי מדות ומאראל, קען אבער נישט זיין א חכם וואס איז נישט מאראליש, כיון דאחד הם לבסוף (דר. מנחם קעלנער האלט אז דער רמב"ם איז נישט גערעכט געווען דערמיט און ער ברענגט זיך א ראיה פון מארטין היידעגער), ווי אויך פארקערט אויך נישט אז אין בור ירא חטא (אבות פ"ב מ"ה, וע"ש בפיה"ש להרמב"ם).

שהרי ראינו כמה חכמים מחוכמים משכילים בכל מדע ימשכו אחר התאוות במאכל ובמשתה ובמשגל ואעפ"כ יהיו מושכליהם רבים עמהם וחכמתם נובעת כמקור מים חיים מלבם על לשונם בכל עת שירצו

ומה יש הפסד בזה אם נאמר שהדבר הוא כמשמעו, שהיה שם עץ אחד הוזהר שלא לאכול מפריו מפני שיש בטבע אותו הפרי להרבות תאוות המשגל וכן בטבעו כי מי שיאכל ממנו יבחן בין המגונה והנאה, שהנה נראה כי יש סמים רבים מי שירגיל בם תוסיף תאותו תמיד בחוש המביא להולדה

The voluntary nature of religious belief does not constitute an evaluative difficulty for the view that what is required of us is not belief but acceptance. Acceptance, in contrast to belief, is within our control. We must distinguish between two concepts of acceptance that are relevant to our discussion. According to the first concept accepting a proposition means acting as if it were true, even if the person does not believe that it is really true. The good salesperson accepts the proposition that the customer is always right even if he or she does not believe it. The salesperson is obligated to act as if it were true. It is obviously not a religious ideal that the religious person should only accept the principles of belief in this sense of acceptance, without actually believing them. The religious believer is not supposed to be a salesperson. But the requirement of belief may nevertheless be understood as the minimal requirement of acting resolutely and decisively according to this belief, even without subjective conviction of its truth. (What is especially confusing in the relation between belief and acceptance is the fact that among the commandments of some religions is the obligation to accept the propositions of the form "I believe with total faith that etc

Time you enjoy wasting is not wasted time

מי אני האט געשריבן: ↑זונטאג סעפטעמבער 03, 2023 8:03 pmלגבי ענין ״שמיעה״ בהקב״ה, עיין במו״נ ח״א פמ״ה (וריש פמ״ח).

הוא סיפר על ענותו ית׳ לצעקת הצועק, כי הנמצא כאיש אחד נאות קצתו לקצתו.

אבל ארצה בפעולתו הפעולה אשר פעלה, כאמרך: ראובן הוא אשר חדש זה הדלת ובנה זו החומה וארג זה הבגד וכו'. נ"ב: ואם אומר אשר חדש (לדעתי צ"ל: חרש) זה הדלת ובנה זו החומה וארג זו הבגד, הלא כבר חִיַבְתִי לו קנין ותאר - "חרש" "בונה" "אורג", וכן לו ית' - "בורא" "פועל", ומה הפרש בין זה לקודם אשר אסר ז"ל?! פליאה דעת מני נשגבה לא אוכל לה, וה' יאיר עיני.

לא ידעתי מדוע לא ברח הרב גם מתאר 'יש', כי כל יש הוא בעל סוג והבדל, ואלה לא יתכנו בבורא המשולל מכל ומכל שיתוף וחסרון. אבל לדעתי גם 'יש' לדעת רבינו הוא להבין לבני אדם ולהשכילם בשלילת העדרו

הבינו חז"ל בכמה מקומות באמרם: "הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו"; ואמרו: "ברוך המקום", וזה כי איננו במקום, ואף אם הוא מניע את הגלגל בעצם בכל זאת מה לו להתנועע עמו במקרה

תכלית דבריו הוא הכל היא אחד והאחד היא כל. והנה עם היות זה הדעת עמוק מאד ומסכים לדברי המקובלים בענין הצימצום, עם כל זה להיותו סותר פינת החידוש, אי לזאת שם על לבו החכם המפורסם רמ"ד ז"ל לסתור יסודותיו הנזכרות

יתכן שכונתו לדעת מוהרש"ז מלאדי בספרו תניא או לקוטי אמרים בענין 'ממלא כל עלמין' ו'לית אתר פנוי מיניה' כפשוטו ממש

וגם אתה המבאר אחד מהם! כי לפי בֵּאוּרך עשית ללוט למשוגע אמיתי כי זה אחד מחלאי השגעון.

אמנם, קושית הרמב"ן על רבינו איננה תיובתא; אבל לדעת רבינו, אחר שראה לוט את כל אלה במראה או בחלום, בהקיצו מתרדמתו, חש לחלמא והקים את אשר צוּנָה: עזב את סדום הוא ואשתו ושתי בנותיהן, ואשר לא הביט אחריו בא אל מפלטו בשלום, ואשתו כי הביטה היתה לנציב מלח, כי שמעה בקולו לכללות ענין החלום, לא האמינה לו בפרט: אל תבטו, וכל אלה היו בהקיץ ובפועל. וחלילה לרבינו מאשר חשדו הרמב"ן: הוא מאמין בספורי התורה ככל בן דת משה צדיק וישר חסיד ותמים, אבל במקום אשר יסתרם השכל הבריא יורנו דרך בבאוריו הנפלאים.

ובזה תבין מה שקצת המקובלים יכנו אותו ית' בשם ״חושך המוחלט״ כי הוא זה להעדר ההשגה בו

אוי לתארים! ומדוע לא תארוהו בשם "אור המוחלט" אשר לא תוכל העין לראותו? אוי לכם חשכים ומורדי אור, המצאתם השאלה כזאת בספרי הנביאים הקדושים? אמנם כל חשך טמון לצפוניכם, לכן לא תראו אור.

לכן הרחיבה שאול נפשה ופערה פיה לבלי חוק (ישעיה ה יד), אמר ר"ל למי שמשייר אפי' חוק אחד, א"ר יוחנן לא ניחא למרייהו דאמרת להו הכי אלא אפי' לא למד אלא חוק אחד

מעיקרי האמונה בתורה, כי כשיקיים אדם מצווה מתרי״ג מצות כראוי וכהוגן ולא ישתף עמה כוונה מכוונת העולם בשום פנים, אלא שיעשה אותה לשמה מאהבה כמו שבארתי לך, הנה זכה בה לחיי העולם הבא.

ונראה לי דיצא להרמב"ם זה מדמצינו שלא אמר רק מצות עשה א' במפורש אנכי ה' אלקיך, והיינו לכוונה זו דגם בקיים מצוה אחד כראוי סגיא. ובאמת יש סברא ברורה לזה עפ"י החקירה שכתבו הראשונים בראוי לידע סוד אחדותו ית', כי בכל מקום שאני תופס ואוחז בקצה וחלק מחלק האחדות הרי אני תופס כולו, וכן שמעתי ממורי, והבן. והנה מאחר שהתורה והמצות נאצלו מעצמותו ית' שהוא אחדות האמיתי, א"כ כשמקיים מצוה א' על מכונה ובאהבה שהוא הדביקו בו ותפס במצוה זו חלק האחדות, א"כ כולו בידו כאלו קיים כל המצות שהם כללות אחדותו פרצוף שלם כביכול וכ"כ בזוהר [נשא דף קכ"ד] דמקיים מצוה א' על מתכונתו סגי, וכיון הרמב"ם לדעת חכמי האמת ברוח קדשו גם שלא ראה חכמה זו כשכתב ספרו הנ"ל כנודע.

אך דכל זה א"ש לשיטת הרמב"ם דס"ל אנכי הוא מתרי"ג מצות אז י"ל כנ"ל שהי' לכוונה זו להודיענו אהבתו כי בא' מתרי"ג ג"כ זוכה לחיי עה"ב וכמאמר ר"ח ה' חפץ למען צדקו וכהרמב"ם.

אמנם כשתדקדק לשון הרמב"ם במה שכתב שיעשה מאהבה וכו' אז תראה בעין עיונך כי אמונה היא האהבה שהוא שורש הכל. ומעתה לא נפלאת ממך להבין איך יש מקום לדבק את נפשו בשרשו ע"י אמונה ואז במצוה א׳ שיש בו אמונה ואהבה זוכה ע"י לחיי עה"ב.

להודיע שכמו שנוציא החכמה מאלו הדברי׳ השפלים בחקרנו בהם למה היו במה שהם עליו מהמציאות ונוציא התבונה מהגרמים השמימיים בחקרנו בהם לפי מה שראוי, כן שפע מציאותם מחכמת הש״י ותבונתו, ולזה נדבק בזה האופן בחכמת הש״י ותבונתו דבקות מה, אשר החכמה והתבונה ההיא היא עצמותו ית׳, וכבר בארנו זה והתרנו הספיקות הנופלות בו בראשון ובה׳ מספר מלחמות ה'.

כי רוב העסק עם הנשים יסיר האדם מהשקידה על החכמה ויהיה לבו שוגה בהם תמיד, ולא יהיו דרכיך למחות העצות והמחשבות הרבות אשר יצטרכו למי שירצה לחקור בחכמת מחקר ראוי, ואמר זה כי ההתמדה עם הנשים תמנע התישבות באלו המועצות והמחשבות.

The first commandment, "I the Lord am your God" (Exodus 20:2), is interpreted by Maimonides as a positive commandment (The Book of the Commandments). It is not clear whether this is a commandment to believe in the existence of God or to know of his existence. It is also unclear whether Maimonides thought that it is possible to command belief or whether he thought the commandment is to declare one's belief. Maimonides himself declared his total faith in principles such as the resurrection of the dead and the coming of the Messiah, which he did not believe (or at least did not believe literally). He considered it important to make these declarations as a sign of belonging to the religious community

Be that as it may, the question is whether Maimonides considered it a requirement to believe or to know. The distinction here relates to the seriousness of the requirement. Thus there is nothing absurd in a teacher's demand that her class know the proof of the Pythagorean Theorem by next week, but it would be ridiculous for her to demand that they believe the Pythagorean Theorem by next week. Knowing can be interpreted as acquiring a procedure, such as a proof, that is within the control of a person who is capable of understanding it. Indeed, Isaac Abarbanel interpreted Maimonides' requirement as a requirement to adopt a procedure. In their Aristotelian context, knowledge and belief both constitute making a judgment about the truth of a proposition, with the difference being that knowledge is making a judgment on the basis of proof Proof in the Aristotelian sense means categorical proof — that is, not only a valid deductive proof in which the truth of the premises necessitates the truth of the conclusion, but also one in which the truth of the premises is self-evident. The premises acquire their self-evidence either by relying on observations that cannot be denied or by being based on principles that are clear to the intellect. Therefore a person who has adopted the proof and understands it is not only logically but also psychologically compelled to believe the truth of its conclusion. If he denies the conclusion, this means that he did not understand the proof. Not everyone is capable of understanding proofs, but everyone is capable of voluntarily accepting the authority of the person presenting the proof

All this can be ascribed to Maimonides in a fairly unforced reading. However, Maimonides' standpoint concerning proof is far from being clear, especially since the issue under discussion is the proof of God's existence, which relies upon the premise that the world was created ex nihilo, and this premise is not self-evident in Maimonides' opinion. Therefore the proof of God's existence is hypothetical rather than categorical, not to mention the problem that according to the theory of negative attributes it is not even valid because it suffers from duality of meaning in all its premises

It is our opinion that "belief in" cannot be based on "belief that." This is not only because it would entail the loss of noncognitive elements (such as a warm attitude) in the transition from the sentence "Abraham believes in God" to the sentence "Abraham believes that God exists." Another reason is that propositional complements to "belief that" can provide reasons and causes of "belief in," but sentences involving "belief in" and sentences involving "belief that" are not equivalent in meaning

"Belief in" may have different complements — belief in security borders, in antibiotics, or in Volvos, as well as belief in an idea, such as belief in socialism. Even if the belief in an idea may be broken down into a sequence of propositions that constitute the idea, a believer in the idea is not necessarily someone who is capable of affirming or denying these propositions. Let's say Rita believes in socialism and so does her friend Rosa. Rosa's belief can be translated into a sequence of statements that Rosa would affirm or volunteer. (She believes that the means of production should be owned by society and that all the products of labor should be distributed equally as the fruit of collective social labor, and so on.) Rita's belief is different — it is simpler but more complicated to describe. Rita has a warm attitude toward socialism. She likes the word "socialism" very much, and this attitude includes the entire semantic field connected with that word — phrases such as "equality," "the right to strike," "the solidarity of the workers," and so on. These are "good" words for her. She doesn't know exactly what they mean, but she gets up early in the morning to prepare sandwiches for the strikers and she curses the scabs roundly. She doesn't know what they are striking for, but strikers are automatically in the right. When asked about it, she refers the questioner to Rosa: "Ask her, she knows how to 'speak well.'" Rita is devoted to an idea with her entire simple soul. She believes in socialism even if she is nearly incapable of saying anything about it except that it is good and right. Even if this description is somewhat of a caricature, the world is full of believers of this sort — both religious and nonreligious. Propositions are not generally relevant for the evaluation of their beliefs, and the question of error in their case is not a cognitive question

Blasphemy depends on shock value which means it's liable to galloping inflation. Even if you're sure that there really is a God, by saying out loud that there isn't, you've peered over a cliff edge. Maybe you're only trying to scare yourself or others and you've got no intention of actually leaping off, but you've looked and you've imagined. You've felt a thrill that isn't purely fear. It doesn't mean that if the cliff ever begins to crumble beneath you you're not going to be entirely unready

אנכי ולא יהיה לך בדבור אחד נאמרו מה שאין הפה יכולה לדבר ואין האזן יכולה לשמוע

מי אני האט געשריבן: ↑מוצ"ש דעצעמבער 09, 2023 8:36 pm און ווי דער רמב״ם שרייבט בפי׳ המשניות בסוף מכות (ג טז):

מעיקרי האמונה בתורה, כי כשיקיים אדם מצווה מתרי״ג מצות כראוי וכהוגן ולא ישתף עמה כוונה מכוונת העולם בשום פנים, אלא שיעשה אותה לשמה מאהבה כמו שבארתי לך, הנה זכה בה לחיי העולם הבא.

For thousands of years, billions of people have found meaning in playing virtual reality games. In the past, we have called these virtual reality games “religions”. What is a religion if not a big virtual reality game played by millions of people together? Religions such as Islam and Christianity invent imaginary laws, such as “don’t eat pork”, “repeat the same prayers a set number of times each day”, “don’t have s*x with somebody from your own gender” and so forth. These laws exist only in the human imagination. No natural law requires the repetition of magical formulas, and no natural law forbids homosexuality or eating pork. Muslims and Christians go through life trying to gain points in their favorite virtual reality game. If you pray every day, you get points. If you forget to pray, you lose points. If by the end of your life you gain enough points, then after you die you go to the next level of the game (aka heaven)

The idea of finding meaning in life by playing virtual reality games is of course common not just to religions, but also to secular ideologies and lifestyles. Consumerism too is a virtual reality game. You gain points by acquiring new cars, buying expensive brands and taking vacations abroad, and if you have more points than everybody else, you tell yourself you won the game. You might object that people really enjoy their cars and vacations. That’s certainly true. But the religious really enjoy praying and performing ceremonies, and my nephew really enjoys hunting Pokémon. In the end, the real action always takes place inside the human brain

I think it is essentially inconclusive because it requires too many, unproven metaphysical assumptions to work. But I also think that a full 'proof' of a naturalistic or nontheistic worldview requires similar assumptions. Establishing worldviews is hard, and I don't think I or anyone else is capable of definitively doing so. We can only offer more or less plausible arguments for different possibilities

מי אני האט געשריבן: ↑מאנטאג אקטאבער 05, 2020 11:48 pm דער פילאזאף דר. אנטאני מקגאוואן ‏שרייבט אז כהיום באציהט זיך פילאזאפיע צו דריי דאמעינס (ברייט גערעדט):

‏1). עטיקס.

‏2). עפיסטעמאלאגיע [ווי אזוי מ׳״ווייסט״ וכל המסתעף].

‏3). מעטאפיזיקס [דאס נאטור און מיינונג פון ״עקזיסטענץ״ און אבסטראקטקייט בכלליות כדוגמא אעסטעטיקס].

Philosophy can garb itself in sophisticated verbiage, but it all boils down to asking three basic types of question:

* Ontological Questions: These are questions about existence. What exists? How did it get that way? How does it work? What are things made of?
* Ethical Questions: These are questions about appropriate behaviour. What should I do? How should I treat others?
* Epistemological Questions: These are questions about knowledge. How do I know what exists or what I should do? What tools (logic, evidence, experiment etc.) can I use to gain knowledge about the world?

Religion tries to answer these basic philosophical questions. Examine any major religion, and you will find a set of ontological claims about the origins of the universe, the mechanics of the universe and the events in human history.

Examine any major religion and you will also find a set of moral prescriptions about how one should live one's life and how one should treat other people.

Nicholas Everitt argues that for most religions the God hypothesis is at the root of its ontological and ethical claims: God is the ultimate ontological entity which explains all other aspects of reality, including moral values. Thus, although religions are not just about God, it is appropriate to dedicate significant attention to the God question

מי אני האט געשריבן: ↑פרייטאג מאי 05, 2023 3:08 pmלגבי די געדאנק פון דר. דוד ביאלע, האט יצחק דויטשער געשריבן:

The Jewish heretic who transcends Jewry belongs to a Jewish tradition

ועיין כאן.

קאווע טרינקער האט געשריבן: ↑זונטאג פעברואר 16, 2014 5:10 pm אין א צווייטע שמועס (פאר נישט אידן) האב איך אמאל געהערט רב זאקס זאגן - בנוגע וואס אידן האבן אלץ תורם געווען פאר די פאבליק, זאגט ער:

אפילו אין אפיקורס'עס און אין כפירה זענען אידן די בעסטע... נעם למשל 3 פון די 4 גרעסטע כופרים אין מאדערן-וועלט: שפינוזא, מארקס און פרויד
דער איינציקסטער וואס איז נישט געווען א איד איז דארווין, פארוואס דארווין - מיט אזא לאנגע בארד, איז נישט געווען אידיש, ווייס איך נישט
must have been a random genetic mutation

Maimonides' conception of prayer transcends the prevailing distinction between supplication and meditation. Maimonides saw prayer primarily not as a manner of communicating with God or of contemplating eternal truths but as a pure act of worship. He saw it as an act that brings a person to realize the true nature of God, to experience God's presence, and to inculcate this realization in all dimensions of life

There are those who scoff at the school boy, calling him frivolous and shallow. Yet it was the school boy who said, “Faith is believing what you know ain't so”

שלא היה כופר וכו׳ אלא שלא היה מאמין

נ״ל כוונתו ד״כופר״ לא מיקרי אלא אחר החקירה בכל חלקי הסותר, אבל זה לא חקר ולא נוכח אלא שלא היה מאמין

מי אני האט געשריבן: ↑מאנטאג אקטאבער 23, 2023 6:03 pmעס איז אויך מערקווידיג צו באטאנען אז בימי היוונים פלעגט פאר א לאנגע תקופה פארקומען יעדעס יאר א סודות׳דיגע צאמקום וואס פלעגט גערופן ווערן די יוּסיליען מיסטעריעס. וואס איז דארט אויסגעשמועסט געווארן וכו׳ איז בעצם געבליבן בסוד. צו די צאמקום פלעגן אויך קומען אסאך פילאזאפן, וביניהם סקראט ואריסטו ועוד. דארט פלעגט מען טרינקען א געטראנק גערופן קייעקאַן. עס איז דא דערביי די ענטעאָדזשעניק היפאטעזיע, וועלכע לויטעט אז אין די קייעקאַן געטראנק, איז געווען אריינגעמישט סייקעדעליק מיני מאָשרומס ווי ערגאַט, און פון דעם זענען געקומען די גילויים צו און פון די פילוסופי היוונים. וידוע וואס דער רמב״ם האט געשריבן לר׳ שמואל אבן תיבון אודות אריסטו:

דעת אריסטו, היא תכלית דעת האדם, מלבד מי שנשפע עליהם השפע האלוקי עד שישיגו אל מעלת הנבואה אשר אין מעלה למעלה ממנה.

און עס איז יתכן אז אריסטו האט ביי די יוּסיליען מיסטעריעס מסיבות גענומען סייקעדעליקס און געקומען ל(כמעט )ענין נבואה.

היא באמת רק אמונת ההמון הגס אשר לא ידע בין ימינו לשמאלו, אבל בשום אופן לא אמונת אציליו וחכמיו, ואף לא אמונת כהניו וכמריו. הנצרות בידי הכמרים הנה רק שחוק קלפים ועל הקלפים פרנסתם. יודעים המה, ככל המשחקים המומחים, כי בידם רק הקלפים הקטנים, הריקים, אשר אם יגלום ויפרשום על השלחן יאבדו כל רכושם כרגע, ועל כן יסתירום, יתפארו בהם, יפחידו, יוליכו אמים על המשחקים האחרים, יעשו עצמם כלא יודעים.

ואמנם מצאנו לפעמים גם איש דעת בין הכמרים. אבל משמרתם לא נתנה להם כל יכלת להביע הגות רוחם.

המקובלים עזבו את התורה הכתובה והמסורה, וישימו כל מעינם בתפלות וכוונות, כמו כל תורת ישראל נשענת על התפלה, עד כי כל מתפלל מתהולל נחשב להם לקדוש.

ישנם בנו חכמים – טפשים המאמינים בכל לב, כי כבוד גדול הוא לנו לתפאר, כי בני ישראל “מאמינים בני מאמינים המה”. החכמים האלה טרם השכילו להבין, כי לוא היינו “מבקרים בני מבקרים” היינו מאושרים הרבה יותר מהיות מאמינים בני מאמינים, כי לוא ידע המאמין כי גם אביו היה פתי מאמין, אז לא היה מתפאר בסכלותו גם הוא.

טפשים מתפארים, כי אנחנו בני ישראל הננו מאמינים בני מאמינים בחשבם כי אחת היא עם הפתגם “כי הננו רחמנים בני רחמנים”, שהוא כבוד באמת.

מגפת תוארי “ד”ר" בעד כל מחברת מלאה “הבל מדעי” הגיעה כבר עד “שער העפוש”. וכל לץ מודרוני אשר הגיש לאיזה אוניווערזיטאט, או בית חרשת מעשה לרבנים איזה “דיססערטאטיאן” בת עשרה דפים, המדברת באיזה שפה איירופית בלשון מדעית, אודות “המכנסים של רב פפא”, ארכם ורחבם, כמה כפתורים, תפירות, סדקים ובקיעים, ובעד החכמה הגדולה הזאת יקבל תואר “ד”ר לסכלות" בלי עמל. הנה כי כן, אולי נכון הדבר, כי נגיש גם אנחנו כל המון בית ישראל, דיססערטאטיאן פרטית אודות “הקבלה המדעית” והפלוסופיא של הבעש“ט, גל של הבל גדול, ולקבל תואר “ד”ר למאמינים בני מאמינים” על שם “כנסת ישראל”. ואז נהיה כלנו דאקטוירים לפלוסופיא וסכלות בלי עמל רב, האין זאת אחי?

מי אני האט געשריבן: ↑פרייטאג אוגוסט 18, 2023 12:17 pm און דאס האט השלכות לגבי אפילו די ״מציאות״ פונעם אידענטיטעט פונעם עצם מענטש. און ווי מאַנטעין האט געזאגט:
‏Where I seek myself I cannot find myself
(דוד הום האט אויך געזאגט ענליך, ולגבי זיין בונטל מהלך אין אידענטיטעט.)

When thinking about self-knowledge, I think we often presume that the self is a thing and it is a thing that can be known in the sense that we treat it in the same way in which we treat objects in the world. So I can know this cup in my hand, by observing its properties. It is hard. It is a container for liquid. It is purple, whatever it might be. But this kind of knowledge presumes some distance from the subject. I am not the cup. There is a knower and a known and observer and an observed. And philosopher, Richard Moran points out that this model of self knowledge is based on perception. We treat self knowledge as a directing of an inner eye onto ourselves, but the weird thing about the self is that we can't get this kind of knowledge of it. For one, we lack the requisite distance, knower and known here are the same thing. And so questions arise about whether we can even have access to this self

The greatest of all mysteries in the Jewish religion consists in the name, Je-ho-vah, expressing bare existence, in abstraction from all particular kinds of existence, which cannot of course be conceived without existence in general

לְהִתְפַּלֵּל אֵלֶיךָ, לְחַנֵּן, לִזְעֹק,
וְכָל זֹאת בְּיָדְעִי אֶת נֵצַח אֵינוּתְךָ
וְאֶת הֱיוֹתִי חֵלֶק מִמֶּנָּה.
הוֹ, מַהְפַּךְ־פַּשְׁטָא שֶׁל הִגָּיוֹן
וְהָה, חֶרְדַּת מַעֲמַקַּי!
שֶׁהֲלֹא אִם אֲנִי הַיּוֹצֵר,
אֶפְשָׁר שֶׁחֵרֶף כָּל יְדִיעָתִי
כִּי אֵין אַתָּה –
בְּרָאתִיךָ לִי יֵשׁ
מֵאָיִן,
כְּדֵי שֶׁלֹּא אוּכַל בִּלְעָדֶיךָ.

הָעוֹלָם עוֹדוֹ עָגֹל,
הֶחָבִית – חָבִיתוֹ שֶׁל דִּיּוֹגֶנֶס
וְהֶחָלָל עוֹדוֹ שֶׁל טוֹרִיצֶ’לִי.
מֶה חָדָשׁ אָנוּ יוֹדְעִים
בְּחֵקֶר אָדָם וֵאלֹהִים?
הַפְשִׁילָה מִכְנָסֶיךָ, פִּיתָגוֹרַס!
הַמַּיִם עֲמֻקִּים מִקַּרְסֻלֶּיךָ.

אִם לֹא אַשְׁלֶה
וְלֹא אֶכְזֹב
וְלֹא אֶעֱלֶה
לְךָ בָּאוֹב,
וְלֹא אֶחְרַד
וְלֹא אַמְרִיד
וְלֹא אִיקַד
בְּךָ תָּמִיד,
ולֹא אֶשְׂרֶה
עִמְּךָ עַד אוֹר
וְלֹא אֶרְאֶה
עִמְּךָ פִּי־בֹּור,
וְלֹא אֶתְגַּל
בְּאַשְׁמָתְךָ
וְלֹא אֶשְׁגַּל
אֶת נִשְׁמָתְךָ,
וְלֹא אַעְפִּיל אִתְּךָ בָּהָר
וְלֹא אֵרֵד אֲפֵקָה –
מִי יִתְהַלֵּךְ בַּגָּן הַנִּסְתָּר
וּמִי יִשְׁאַל: “אַיֶּכָּה?”

A central question in the philosophy of sensory perception, is how do you convey an experience, especially one that is sensual in nature, to somebody who has never had an experience of the same kind in the flesh? Or can you? For example, can you describe the feeling of pain to, let's say, an alien who comes from a foreign planet and whose body just doesn't feel pain, or can you describe the color red to a person who has never seen color?

There is a point in his book where he says that eating and taste are so important for human life, that even Adam must have been created by God as already hungry. Because that's what drives him and Eve to be motivated to taste the forbidden fruit. If they didn't have hunger, they wouldn't have had that curiosity

Believe that life is worth living, and your belief will help create the fact

ולזה יאמר "חַי ה׳" ולא יאמר "חֵי ה׳", מפני שאין חייו דבר זולת עצמו כמו שבארנו בהרחקת התארים.

ואם שאמר ״חי העולם״ וישבע ב״חי העולם״, כי הוא באמת חי העולם כמשפט הצורה לבעל הצורה והוא חיי העולם, אבל חייו הוא עצמו. וצריך שתדע שלא נאמר ״חי העולמים״, כי אחר שהוא חי לעולם אמנם יהיה אחד להיות שהעולם שהוא חייו אחד, ואמנם נאמר ״חי העולמים״ הרצון בו שהוא שהוא חי לעולם ולעולמי עולמים, ר״ל שלא יקיפהו זמן כי הוא נצח נצחים ודע זה.

God himself may draw and increase of very being from our fidelity

The essence of courage is to stake one’s life on a possibility, so the essence of faith is to believe that the possibility exists

כשהיו ישראל עומדין לפני הר סיני בקשו לגנוב דעת העליונה שנאמר "כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע" (שמות כד ז), כביכול נגנב הוא להם.

Dauenhauer draws attention to the fact that silence is on a backdrop of discourse or perhaps vice versa, but they have a fundamental relation. I would strongly suspect that he's at least partially inspired by Heidegger's account of silence, because this is a point that Heidegger makes in Being in Time. He says that authentic silence is possible only in genuine discourse. That is, we need to have something to say, a deep understanding even, but choose to keep what we have to say silent in order to authentically be silent

אחרי שכל תשובתכם הוא ששכל האדם א״א שישיג את הדברים האלה. ובזה היה טוב שתחרישו, כדרך (משלי יז כח) גם אויל מחריש חכם יחשב, וזה היה נחשב לכם לחכמה. כי האומר ״איני יודע״ חכמתו הוא שיחריש, ולא יתוכח