קאווע שטיבל

בזוהר ח"ב ויקהל קצ"ח ע"א: רַבִּי חִיָיא וְרַבִּי יִצְחָק וְרַבִּי יוֹסֵי הֲווֹ אַזְלֵי בְּאָרְחָא, עַד דַּהֲווֹ אָזְלֵי, פָּגַע בְּהוּ רַבִּי אַבָּא. אָמַר רַבִּי חִיָיא, וַדַּאי שְׁכִינְתָּא בַּהֲדָן. כַּד מָטָא לְגַבַּיְיהוּ, אָמַר רַבִּי אַבָּא, כְּתִיב (מלכים א ח) מִן הַיּוֹם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶת עַמִּי אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם לֹא בָחַרְתִּי בְעִיר מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל וָאֶבְחַר בְּדָוִד וְגוֹ' לִבְנוֹת בַּיִת לִהְיוֹת שְׁמִי שָׁם. הַאי קְרָא, לָאו רֵישֵׁיהּ סֵיפֵיהּ, וְלָאו סֵיפֵיהּ רֵישֵׁיהּ, דִּכְתִּיב לא בָחַרְתִּי בְּעִיר, וָאֶבְחַר בְּדָוִד, מַאי הַאי עִם הַאי. וָאֶבְחַר בִּיְרוּשָׁלַיִם מִבָּעֵי לֵיהּ. אֶלָּא כַּד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִית רְעוּתָא קָמֵּיהּ לְמִבְנִי קַרְתָּא, אִסְתָּכָּל בְּקַדְמִיתָא, בְּהַהוּא רֵישָׁא דְּנָהִיג עַמָּא דְּקַרְתָּא, וּלְבָתַר בְּנִי קַרְתָּא, וְאַיְיתֵי לְעַמָּא בֵּיהּ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב לֹא בָחַרְתִּי בְּעִיר, עַד דְּאִסְתַּכַּלְנָא בְּדָוִד, לְמֶהוֵי רַעְיָא עַל יִשְׂרָאֵל.
ומקורו ברד"ק מלכים א' ח': "ואבחר בדוד למה שהקדים לא בחרתי בעיר היה לומר ואבחר בירושלם. אלא פירוש, כיל לא הודעתי בחירתי בירושלים עד שבחרתי בדוד להיות על עמי ישראל".

בזוהר קל"ו:
באדרא: בַּחַלָּלֵיהּ דְּגוּלְגַּלְתָּא, ג' חַלָלִּין אִשְׁתְּכָחוּ, דְּשַׁרְיָיא מוֹחָא בְּהוּ, מֵחַלָלָא תְּלִיתָאָה, נָפְקִין אֶלֶף אַלְפִין אִדָּרִין וְאַכְסַדְרָאִין, דְּדַעְתָּא שַׁרְיָיא עָלַיְיהוּ, וְדָרֵי בְּהוּ. וְהַאי חַלָּלָא שָׁרֵי חֲלָלֵיה (ס''א מדוריה) בֵּין הַאי חַלָּלָא וּבֵין הַאי חַלָּלָא, וְאִתְמַלְּיָין מִתְּרֵין סִטְרִין. כָּל אִינּוּן אִדָּרִין. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (משלי כד) וּבְדַעַת חֲדָרִים יִמָּלְאוּ. וְאִלֵּין ג' מִתְפַּשְּׁטִין בְּכָל גּוּפָא, לְהַאי סִטְרָא וּלְהַאי סִטְרָא. וּבְאִינּוּן אָחִיד כָּל גּוּפָא וְאָחִיד בְּהוּ גּוּפָא מִכָּל סִטְרוֹי. וּבְכָל גּוּפָא אִתְפַּשְּׁטָן וְאִשְׁתַּכְּחָן.
ומקורו באבן עזרא שמות ל"א: ואמלא אותו. כמו ויהושע בן נון מלא רוח חכמה. וכתוב ונחה עליו רוח ה'. ופירושו מה היא רוח ה'. והיא רוח חכמה ובינה. החכמה היא הצורות האצורות באחרונית מוח הראש. ומלת תבונה. גם בינה מגזרת בין. והיא הצורה העומדת בין צורת הדעת ובין צורת החכמה כנגד הנקב האמצעי במוח הראש. כי החכמה כנגד הנקב האחרון. והדעת המתחברת בנקבי המוח על המצח מההרגשות.

בזוהר ח"ג מ"ח ע"א: " 'והובא אל הכהן', ובא לא כתיב אלא 'והובא', דכל מאן דחמי ליה אתחייב ביה לאקרובי קמי כהנא".
מקורו באבן עזרא שם: והובא ברצונו ושלא ברצונו, כי הרואה בו אחד מסימנים אלו יכריחנו שיבא.

בזוהר פנחס רי"ח ע"ב: "ישראל בין שאר עמין כלבא בין שייפין", ומקורו בדברי הכוזרי (מאמר ב' ל"ו) "ישראל באומות כלב באברים".

בזוהר שם: ר' יוסי ורבי אבא... שְׁאַלְנוּהוּ, מַה זֶּה שֶׁכָּל עַמֵּי עוֹלָם לֹא עוֹשִׂים נִעְנוּעַ, רַק יִשְׂרָאֵל לְבַדָּם? שֶׁכְּשֶׁעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה מִתְנַעְנְעִים לְכָאן וּלְכָאן בְּלִי לִמּוּד שֶׁל אָדָם בָּעוֹלָם, וְלֹא יְכוֹלִים לַעֲמֹד בְּעַצְמָם?
כְּמוֹ זֶה יִשְׂרָאֵל, שֶׁנִּשְׁמוֹתֵיהֶם מִתּוֹךְ אוֹתוֹ אוֹר הַנֵּר - כֵּיוָן שֶׁאָמַר דָּבָר אֶחָד שֶׁל הַתּוֹרָה, הֲרֵי הָאוֹר דּוֹלֵק, וְלֹא יְכוֹלִים הֵם לִשְׁכֹּךְ, וּמִתְנַעְנְעִים לְכָאן וּלְכָאן וּלְכָל הַצְּדָדִים כְּאוֹר הַנֵּר, שֶׁהֲרֵי כָּתוּב (משלי כ) נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם.

בס' הכוזרי נשאל החבר: "התדע למה מתנועעים היהודים בקריאת העברית", והשיב: "אמרו, כי בעבור העיר החום הטבעי", אבל דחה תשובה זו ונתן תשובה אחרת.

ובפרשת פנחס דף ר"כ ע"א העולם הזה נקרא 'עלמא דעובדא' – עולם המעשה, והוא מלשון הראשונים ואינו בחז"ל.

ויש עוד עשרות השוואות מדברי רש"י הרמב"ן הרד"ק רבינו יונה ועוד, ואכמ"ל.

ובספר זוהר חדש מצאנו גם ביטויים מחודשים;
הביטוי 'על כל פנים' מופיע בפרשת בראשית דף י"ב ע"ב, ודף כ"ג ע"א, ובפרשת כי תצא דף ע"ב ע"ב,
ובפרשת יתרו דף מ"ב ע"א מצאנו הביטוי 'עולם המעשה' כדלעיל.
וכן הביטוי 'נפש השכלית' נמצא שם כדלעיל.

ובדף נ"ב ע"ב הביטוי 'מן הכח אל הפועל', והוא מדברי הרמב"ם במו"נ ריש ח"ב [ומקורו בערבית ותורגם לעברית].

ובפרשת בראשית איתא שצורת אות ה"א היא כדלי"ת ונקודה, והוא כקבלת האשכנזים הרוקח ור"י חסיד, בזמן חז"ל והגאונים נכתבה האות ה"א כדל"ת ווי"ו ארוכה.

פרשת כי תשא דף מ"ד ע"א דכמה דאיהי לא תעשה כד איהי לשקרא דכתיב לא תשא הכי מצוה עשה כד איהי באמת וכו', הוא מהרמב"ם פי"א משבועות ה"א כשם ששבועת שוא ושקר בלא תעשה כך מצות עשה שישבע מי שנתחייב שבועה בבית דין בשם וכו' עי"ש,

ובמדרש הנעלם מצאנו גם ביטויים מחודשים;
הביטוי 'על כל פנים' זהו ביטוי שלא היה בזמן חז"ל ורק בתקופת סוף הגאונים וראשוני ספרד שהושפעו מהשפה הערבית מצינו כן לרוב, ומופיע במספר מקומות במדרש הנעלם; בפרשת חיי שרה דף קכ"ד ע"א, ובפרשת תולדות דף ק"מ ע"ב.

ובפרשת וירא דף קי"א ע"א 'הנהגת השכל והחכמה' – ביטוי שמופיע בחובות הלבבות ועוד,
וכן 'נפש המתאוה'- ביטוי המופיע בבעלי הנפש לראב"ד, ובשערי העבודה לר' יונה ועוד.

ח"א קל"ה ע"ד: אבל הצדיקים שזכו נזונין עד שישיגו השגה שלימה. ואין אכילה ושתיה אלא זו וזו היא הסעודה והאכילה".
מקורו ברמב"ם הל' תשובה:
וּמַהוּ זֶה שֶׁאָמְרוּ נֶהֱנִין מִזִּיו הַשְּׁכִינָה. שֶׁיּוֹדְעִים וּמַשִּׂיגִין מֵאֲמִתַּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַה שֶּׁאֵינָם יוֹדְעִים וְהֵם בַּגּוּף הָאָפֵל הַשָּׁפָל:

הנה בתקוני הזוהר [וכן בשאר החלקים – עי' לקמן] מופיע כמה פעמים הביטוי 'כוכבי לכת' – עי' בהקדמה דף ד' ע"ב, י"ג ע"ב, תיקון כ"א דף ל"ו ע"ב ועוד, והנה שם זה הומצא לכוכבים אלו בתקופת ר"ש אבן גבירול ולאחריו ר' אברהם בר חייא הנשיא, וכן האבן עזרא והרמב"ם ועוד, אבל בתלמוד ובמדרשים ובגאונים וכן רש"י לא הוזכר שם זה כלל – עי' בספר אוצר המונחים הפילוסופיים ח"ג עמ' 68, וא"כ ברור שמחבר התיקונים היה בזמן הראשונים שכבר נודע שם זה, ואין לומר שרשב"י ידע זאת ברוה"ק, דלמה יכתוב שם זה ומה יגרע אם ישתמש בשמות שהיו מקובלים בדורו, ודוק היטב.

וכן המלה 'קמצן' בהטיות שונות מופיעה מספר פעמים בתקונים [וכן בשאר החלקים – עי' לקמן] ומהם בהקדמת הזוהר דף ב' ע"א פעמיים, וכן בדף ל"ו ע"ע עי"ש, ומלה זו לא נמצאת בספרי חז"ל כלל וגם לא בגאונים אלא ברש"י כתובות ס"ח ע"א וברמב"ם פעמים רבות, וא"כ מוכח שמחבר התקונים השתמש במלה זו והיתה שגורה על לשונו, וגם בזה אין טעם לומר שרשב"י כתב זאת ברוה"ק דלמה לו לכתוב כן ולמה לא ישתמש במלים שהיו שגורות על לשון הדור ההוא.

וכן הביטוי 'עלת העלות' המוזכר בתיקונים ובזוהר הרבה מאוד ומהם בהקדמת התקונים בדף ח' ע"א ובדף י"ז ע"א בפתיחת אליהו כנודע, ובתיקון ה' דף י"ט ע"ב, ובתיקון ח"י דף ל"ב ע"ב, ובתיקון י"ט דף מ"ב ע"א ועוד, וביטוי זה מקורו בלשון ערב שבה כתבו חכמי ספרד בימי הבינים כמו חובות הלבבות וספר הכוזרי ועוד – עי' באוצר המונחים הפילוסופים ח"ג עמ' 134, וא"כ מוכח כנ"ל שהיה לאחר שהתקבל והתפשט מושג זה, וג"כ אין לומר שאמרו ברוה"ק דלמה לו להמציא מילים ומי סני ליה להשתמש במילים שהיו קיימות בזמן חז"ל.

ובהקדמת התיקונים דף ט' ע"א אוקמוה מארי דתלמודא ירושלמי הויות באמצע. ובדף ט' ע"ב שם הויה ד' פרשיות וכו' [כרש"י] ואית דאמר הויות באמצע וכו'. ובדף ק"א שם מסיטרא דאימא אינון הויות באמצע ובגין דלא בקיאין אלין דדרא בתראה שויין תרי זוגין דתפלין מספיקא [דלא ידעין ברזא דא דתרוייהו אצטריכו] ע"כ. והנה בדברי התיקונים הנ"ל יש עיקולי ופשורי דהא מדבריהם בדף ט' ע"א אוקמוה מארי דתלמודא ירושלמי מתבאר שזוהי מחלוקת הבבלי והירושלמי, וכ"נ מדבריהם בדף ט' ע"ב 'ואית דאמרי' הויות באמצע, ומבואר שזו מחלוקת. וכ"כ הרמ"ק בספר אור יקר תקו"ז כרך ב' עמוד כ"ו וז"ל ובגין דלאו - נ"ל שהיא הגהה מבחוץ ואפשר נמי שגם בדורם נפל מחלוקת בענין זה עי"ש. ובדף ק"א יש גירסאות שונות, דהיעב"ץ גרס ללא הסוגריים הנ"ל, ולפ"ז אתי שפיר למה דאיתא בדף ט' שזוהי מחלוקת ומחמת הספק מניחים ב'. אולם הרחיד"א במחב"ר סי' ל"ד הביא גירסת הרמ"ז שגורס את הסוגריים הנ"ל ולפ"ז תרוייהו אמת, אולם יקשה מהתקו"ז בדף ט' הנ"ל שזוהי מחלוקת, ובאמת שגם לגירסת הרמ"ז הנ"ל מבואר שזוהי הוספה מאוחרת דהא המנהג להניח ב' זוגות הוא רק מזמן סה"ת וסיעתו שכתבו כן מספק ועד אז לא שמענו מאף אחד שהיה נוהג כן אלא או כרש"י או כר"ת, וא"כ מבואר שמחבר התיקונים היה בזמן שכבר נהגו להניח לפחות חלק מהאנשים ב' זוגות, וכל המעיין ישר יראה שכן הוא, וכבר עמד בזה היעב"ץ במטפחתו.

ובהקדמת התיקונים דף י"ג ע"א ובגין דא אמרין בקדיש ועתה יגדל נא כח ה' לקבל כ"ח אתוון אחרנין דאית באלין שבע תיבין דאינון יהא שמיה רבא וכו' עי"ש, וזהו כמנהג שהביאו המחז"ור, הטור בסי' נ"ו, ארח"ח ועוד לומר פסוק זה כשאומרים הקדיש, ובהגהות הרמ"ז שם כתב בשם האר"י שזה הפסוק אינו מן התקונים אלא שחכם אחד היה כותב גם הפסוק בגיון ואח"כ הדפיסו בתוך הפנים וכו' עיי"ש.

ושם בדף ט"ז ע"א ובההוא זמנא יתקיים כל פה וכל לשון יתנו הוד והדר למלכותך – זהו נוסח הספרדים לפני תפלת מוסף המובא באבודרהם, וכן הארח"ח בשם יש מקומות, וא"כ לקח זאת המחבר ממנהגו לומר כן עפ"י הספרדים, דהא לא נזכר זה בשום מקום קדמון אחר.

בתיקון ה' דף י"ט ע"א איתא ובגינה איתמר לגבי כלה תהא לי מקודשת בטבעת זו, וכן בתיקון כ"א דף נ"ה ע"ב ועלה איתמר תהא לי מקודשת בטבעת זו, והנה נוסח זה נמצא בדברי הרוקח בסי' שנ"א ובדברי אבודרהם, אולם בדברי שאר הגאונים והראשונים הנוסח הוא כמו שאנו אומרים הרי את מקודשת לי וכו' [וכבר עמד בזה בספר כתר שם טוב [גאגין] עמ' תר"י עי"ש], וא"כ נראה להדיא שמחבר ספר התיקונים היה לפניו נוסח זה ולכן כתבו ודרשו, ובזה א"א לומר שרשב"י ידע ברוח קדשו וכו' דהא אדרבה נוסח שאר הראשונים הוא לא כנוסח זה, ודבר זה ברור לכל מעיין, וגם אין זה הגהה בדברי הזוהר וכמו שגם הרמ"ק לא כתב כתב במקומות הנ"ל, אע"כ כדאמרן.

ובתיקון י' דף כ"ה ע"ב איתא ובגין דטבעת איהי י' וכו' בה אתקדשת כלה וכו', וכתב הרמ"ק באור יקר תיקונים ח"ד עמ' צ"ט וז"ל ועם היות שהוא מנהג [לקדש בטבעת] - המנהג הזה יש בו סוד וכו' עי"ש, ובאמת שמנהג זה הוא מזמן הגאונים והראשונים – עי' בחילופי מנהגים בין בני בבל לבני א"י אות כ"ה אנשי מזרח אין מקדשין את האשה בטבעת, ובני א"י מקדשין בטבעת, וכן בתקופת הראשונים מצאנו כן ברוקח ובעוד כמה ראשונים, אבל במשנה ובתלמוד לא נמצא כן, ובתיקונים מבואר שהיה מנהג פשוט כן בימיו, וא"כ נכתב בזמן הראשונים.

עוד איתא שם ואיהי כלילא מד' פרשיין דק"ש דאינו רמ"ח עם א-ל מלך נאמן, ובגין דלא עבדין הפסקה תקינו לאחזרא ש"צ ה' אלקיכם אמת, וכתב הרמ"ק באור יקר תיקונים ח"ד עמ' ק"ה וז"ל ואפשר שכל זה הגהה מבחוץ, ועכ"ז פרשתיה דאפשר שבימיהם נחלקו המנהגים ג"כ ע"כ, אולם אינו נכון שבזמן חז"ל נחלקו המנהגים, דהא כבר האריך לנכון הפר"ח בסי' ס"א שמהגמ' מוכח שלא היו אומרים כלל ה' אלקיכם אמת לא היחיד ולא הש"צ, וכן הגאונים והרמב"ם לא הזכירוהו, ורק עפ"י הזוהר אנו נוהגים כן, ולומר שהוא הגהה מבחוץ ג"כ קשה דהא ניכרים הדברים שזהו המשך דברי התיקונים דלעיל, וגם לומר שרשב"י ידע ברוח הקדש וכו' – זהו דבר שאינו, דהא המחלוקת היא לדידן האם לומר אמ"נ או ה' אלקיכם אמת, אבל לפי האמת [אם צריך לומר זה אחד משניהם] או זה או זה, ואיך יאמר רשב"י כמסתפק וכאינו יודע הדבר האם צריך לומר זה או זה, ולמה לא יכריע ויאמר לנו האמת, אע"כ שהם דברי אחד הראשונים בזמנו שראה המחלוקת ודעתו כדעת חכמי ספרד שאין לומר אמ"נ אלא ה' אלקיכם אמת.

ובתיקון י"ח דף ל"ג ע"א דאמרינן וכתוב לחיים וכו', וזהו דברי מסכת סופרים וחלק מהגאונים, אולם רה"ג כתב דלא נהיגי במתיבתא לומר זה, ורק בזמן הראשונים התקבל המנהג כדבר פשוט לאומרו, ומחבר התיקונים דורשו כדבר פשוט, וע"כ שהיה בזמן הראשונים וכנ"ל.
ושם בדף ל"ג ע"ב דאמרין בכל יומא צו את בני ישראל וכו', וזוהי תקנת הגאונים לומר פרשת התמיד בכל יום, וכבר עמד בזה היעב"ץ.

ובתיקון כ"א דף מ"ו ע"א דרש את דברי ר"ש הנגיד במבוא התלמוד הצרכה התקפתא וכו' עיש"ב, וכבר עמד בזה היעב"ץ.
ושם דף נ"ט ע"א איתא דאתמר בהון דגים וחגבים אינן טעונין שחיטה וכו' דעלייהו אתמר אסיפתן הא המתרת אותן עי"ש, והם דברי הרמב"ם פ"א משחיטה ה"ג עיי"ש.

ושם בדף מ"ו ע"ב 'רבי' – מארץ ישראל עיי"ש, וזהו מדברי רב שרירא גאון באיגרתו ובסתמא בערוך ערך אבא ועוד.

ושם בדף נ"ו ע"ב וכד נטלא משימא אלאה דאיהי שמחת תורה שמחת בית השואבה ואיהי חופה דיליה אתקריאת שמיני חג עצרת, והנה שם החג 'שמחת תורה' הוא מתקופת סוף הגאונים ותחלת הראשונים כמו שמופיע בריצ"ג בשם רה"ג, וכן בחלופי מנהגים בין בני בבל לבני א"י סי' מ"ח עי"ש, אולם בדברי הגאונים הקדמונים לא מוזכר שם זה, ורס"ג בסידורו קרא לו יום 'אלתבריך' [הברכה], ורב נסים גאון במגלת סתרים קרא לו 'יום סיום', וא"כ מוכח שמחבר התיקונים היה בתקופת שבה כבר נקרא בפשיטות שם זה בתקופת הראשונים.

ושם בדף נ"ט וכן בדף ק"ב ע"א איתא שבשבת ויו"ט ור"ח אומרים בקדושה כתר יתנו לך עי"ש, וזה כמנהג ספרד המובא באבודרהם, דברע"ג איתא כתר בכל יום, וברמב"ם איתא נקדישך ונעריצך בכל יום, וברוקח ובאו"ז איתא נקדש בכל יום ונעריצך ונקדישך במוסף, וא"כ חזינן שהמחבר היה בספרד בתקופה שבה נהגו לחלק בין שחרית למוסף וכנ"ל.

ובתיקון כ"ד דף ס"ט ע"א גבי קידוש איתא וצריך למימר סברי מרנן ואינון הוו אמרי לחיי עי"ש, והנה ענין זה נזכר בספר המנהיג ובארח"ח בשם מנהג ספרד עי"ש, וכן נמצא בסדור רש"י בשם ר' יוסף הגדול [טוב עלם] עמ' 211 אלא שלא נזכר שם שעונים לחיי או לחיים עי"ש, והברכ"י באו"ח סי' קע"ה הביא שמפורש במדרש תנחומא פרשת פקודי שאומר סברי מרנן ועונים לחיים עי"ש, אולם עי' במבוא לתנחומא של בובר פרק ג' שהנדפס בפרשת פקודי הוא העתקה מאוחרת ואינו מעיקר המדרש עיי"ש, ובאמת שאף אחד מהראשונים לא ציין למדרש זה כראיה למנהג הנ"ל, וא"כ גם מזה מוכח שהמחבר הנ"ל היה בספרד ודרש את המנהג הנהוג בימיו לפי הסוד.

ובתיקון ס"ט ק' ע"ב גבי ר' [אלעזר בן] פדת בתענית כ"ה שדנו בו הרמ"ק ומהרח"ו הנ"ל, הנה יש בזה ראיה ברורה וחותכת שלא כדבריהם מנוסח דברי התיקונים דאיתא שם שאמר לו הקב"ה בעית דאחריב לעלמא והדר אבריה ואפשר 'דנפלת' בשעתא דמזוני עי"ש, והנה נוסח זה כצורתו ממש איתא בכת"י מינכן בדק"ס שם, וכ"ה גירסת חכמי ספרד ומהם ר' עזריאל מגירונא בפירושי האגדות, וכן ספר מאירת עינים, ר' בחיי והאברבנאל בפרשת ואתחנן עי"ש, אולם אין נוסח זה בגרסאות קדמוניות יותר, כי באוה"ג שבת עמ' 160 איתא 'דמתרמית', ובר"ח בתענית איתא 'דמתילדת', ובכתה"י ועוד ראשונים שהביא הדק"ס איתא 'דמברית' עי"ש, וא"כ חזינן שמחבר התיקונים היה לפניו הנוסח הכתוב של חלק מהראשונים הנ"ל.

ושם בדף ק"ג ע"א "לעולם יראה אדם עצמו כאלו כל העולם תלוי עליו", זוהי גירסת הרי"ף במסכת ר"ה פרק א' בגמ' בקידושין מ' ע"ב והעתיקוהו המאורות והרא"ש בר"ה, וכן שה"ל, ריא"ז, ר' בחיי ועוד, אולם לפנינו בקידושין מ' ע"ב ליתא למשפט זה עי"ש, וכן ליתא בתוספתא סוף קידושין ובקה"ר פ"י, וכן ליתא בכללי המצוות לר"י גיקטיליא ערך 'אחת' ובמנורת המאור אבוהב נר ג' כלל י' חלק א' פר' ב' עי"ש, וא"כ גם כאן העתיק לפי הגירסא שהיתה לפניו בזמן הראשונים.

ושם בדף ק"ט ע"ב תלת מצות בפסח וכו', זוהי מחלוקת גדולה בגאונים ובראשונים כנודע האם מביאים ב' מצות או ג' מצות, ובדברי חז"ל ובגמ' אין הכרע לזה, ומחבר התיקונים נהג כדעה שמביאים ג' מצות וכתב ע"ז טעם בסוד.

ושם בדף קי"ט ע"א זמרא בביתא חרבא 'בביתא', כ"ה בכמה כת"י בסוטה מ"ח ע"א – עי' בדק"ס השלם שם, אולם לפנינו חרבא 'בסיפא', וכ"ה ברוב הראשונים ומהם מאורות, רא"ה ונימוק"י בברכות פרק ה', מאירי בסוטה, ארח"ח סוף דיני ת"ב ועוד, וא"כ גם כאן חזינן שהיה לפניו גירסת כמה כת"י וכתב על פיהם ואין זה דברי תנא או אמורא.

ובתיקון ע' דף ק"כ ע"ב אל מסתתר מעיני כל חי, לקוח משיר ר' יהודה הלוי – עי' בדיואן ברלין תר"צ עמ' 147.

ושם בדף קכ"ז ע"א ואחרנין דאתקריאו גאונים באורייתא עי"ש, ולא נמצא תואר זה בחז"ל לידועי ותופסי התורה עד תקופת הגאונים, הרי שחי המחבר לאחר תקופת הגאונים ודרש את שמם [ועי' בפירוש בניהו לבעל הבא"ח שם, ולפי מה שכתבנו אין בדבריו יישוב, ודוק].

..

ובתיקוני זוהר חדש מצאנו גם ביטויים מחודשים;
בדף קי"ח ע"ב ואיהי משמעתא, שיטה, תיותא וכו' הצרכה וכו', וזהו מדברי ר"ש הנגיד במבוא התלמוד וכמו שכתבנו לעיל.
ובדף קכ"א ע"ב חמור נושא ספרים, ביטוי זה מקורו בספר בן משלי לר"ש אבן גבירול, וכ"ה בחובות הלבבות, והמאירי בחה"ת כתב כן בשם חכמי המוסר, ומבואר כנ"ל שמחבר זה היה לאחר תקופה זו וידע מביטוי זה.

שם ובגין דלא בקיאין אלין דדרא בתראה שוין תרי זוגין דתפלין מספיקא דלא ידעין ברזא דא, והארכנו בזה לעיל עיי"ש.

בדף קכ"ב ע"א ובגיניהו איתמר וכמה פנים לפנים הנראים וכו', זהו מדברי ר' יהודה הלוי בסדר קדושה שאנו אומרים בחזרת הש"ץ ביוה"כ עי"ש [ועי' בפירוש אהלי יעקב למחזור, ולפי הנ"ל אין דבריו נכונים, ולא ידע מכל המקומות הנ"ל שמורים על איחור התיקונים].

ובדף קכ"ה ע"ב אלין תרין גלגלין אקרון מסורת זעירא ומסורת רברבא עי"ש, הרי שמאוחר לבעלי המסורה שהיו לפני כ1100 שנה.

וכן הביטוי עלת העלות נמצא גם בתקוני זהר חדש, והמעיין יראה עוד דברים מעין אלו שמוכיחים על איחור החיבור.

וכן ברע"מ מצאנו כן:

א. הנה הביטוי 'כוכבי לכת' שהזכרנו לעיל מופיע גם ברע"מ כמה פעמים ומהם בפרשת פנחס דף רנ"א ע"א ורנ"ו ע"א עי"ש, ובפרשת עקב דף עד"ר ע"א עיי"ש.

ב. וכן הביטוי 'בעין השכל' מופיע פעמים מספר ברע"מ ומהם בפרשת משפטים קט"ז ובפרשת בהר דף ק"ט ובפרשת פינחס דף רל"א ובפרשת כי תצא דף ר"פ עיי"ש, והוא ביטוי מחודש מזמן הראשונים בספרד [ומקורו מהפילוסופים], ולא נמצא בחז"ל ביטוי זה.

ג. ובפרשת בא דף מ"ב לעולם יראה אדם עצמו כאלו כל העולם כולו תלוי בו, הארכנו בזה לעיל.

ובפרשת תרומה דף קנ"ח ע"ב חציה תחת המפה לאפיקומן וכו' – זהו מדברי התוס' ומנהג צרפת, ולא היה בזמן חז"ל והגאונים והרמב"ם.
ובפרשת צו דף כ"ז ע"א וכל תיקו דאיסורא לחומרא עי"ש, מכללי הגאונים והראשונים בתלמוד.
ועוד שם הביטוי 'דוק ותשכח', ביטוי מחודש מזמן הראשונים.
ועוד שם בדף כ"ט ע"א 'נפש השכלית', המופיע בחובות הלבבות ועוד.
ובפרשת קדושים דף פ"ב ע"ב דאית אדון עליהם מחשיך מאוריהם, והוא מדברי ר"ש אבן גבירול בכתר מלכות שלו ליום הכפורים וכמו שכבר עמד בפירוש אהלי יעקב למחזור יוה"כ בתחלת כתר מלכות זה עי"ש.
ובפרשת אמור דף פ"ט ע"א לאדלקא להון [לנרות המקדש] בכל יומא תרין זמנין וכו', וזה עפ"י דברי הרמב"ם פ"ג מתמידין הי"ב כנודע.
ובפרשת פינחס דף רכ"ח ע"ב שיעור אורך הציצית י"ב אצבעאן בגודל וכו' עי"ש, וכדעת חלק מהראשונים, ודעת הגאונים והרמב"ם ועוד אינה כן.
ובפרשת פינחס דף רמ"ו ע"א ויאת מרבנן דאמרי דאחרונים משום מלח סדומית שלא תסמא את העינים אפ"ה אפקין לו מחובה וסתרין מילין אלין דאמרי עלייהו חובה ולאו אורח ארעא לסתרא גאונים מלין וכו' עי"ש, וכונתו לדעת התוס' שבזמנינו אין נוהג מים אחרונים דאין מצוי מלח סדומית בינינו, ועי' באור יקר כרך ט"ז עמ' ס"ה שכתב שהוא הגהה מבחוץ, ולשיטתו אזיל וכנ"ל.
ובדף רמ"ז ע"ב איתא בתפלת מוסף כתר יתנו לך עי"ש, וכבר כתבנו בזה לעיל.
ושם בדף רנ"ד ע"א 'כלות' מלא באוריתא עי"ש, ובחז"ל במדרשים מבואר שכלת חסר ולכן דורשים לשון כלה, ובעלי המסורה נחלקו בזה ובספרי הראשונים כתבו שהוא מלא – עי' במנחת שי שם, וא"כ מבואר שאין מחבר הרע"מ מבעלי המשנה והתלמוד אלא מזמן הראשונים.
ושם ג"כ איתא לשם 'שמחת תורה', וכבר כתבנו למעלה בענין זה.

והרבה מצאנו ברע"מ שנמשך בסדר מנין המצוות כסדר הרמב"ם בסה"מ ולא ניתן לתרץ שהוא לפי סדר הכתוב וכדומה, אלא צריך לומר שראה את דברי הרמב"ם ומנה כמותו, ולא שייך בזה רוה"ק וכדומה;
הנה בפרשת וארא דף כ"ה ע"א פקודא דא קדמאה דכל פקודין למנדע ליה לקב"ה בכללא דאית שליטא עלאה דאיהו רבון עלמא וברא עלמין כלהו שמיא וארעא וכל חיליהון וכו' עי"ש, וזה כדעת הרמב"ם שמנה במצוה א' לידע שיש שם מצוי וכו', ודעת הגאונים שלפניו שלא מונים זה במנין המצוות כמו שהאריכו הרמב"ן והרשב"ץ בזוהר הרקיע.
ובפרשת בא דף מ' ע"ב פיקודא דא לבער חמץ וכו', פיקודא בתר דא לספר בשבחא דיציאת מצרים וכו', פיקודא בתר דא לאכול מצה וכו', זהו כסדר הרמב"ם בסה"מ עשין קנו, קנז, קנח עי"ש.
ובפרשת משפטים דף קי"ח לדון בנזקי שור בור אש אדם ואבתרייהו ד' שומרים וכו' עי"ש, עפ"י סה"מ לרמב"ם עשה רל"ו והלאה עי"ש.
ובפרשת כי תשא דף קפ"ז ע"ב פקודא ליתן מחצית השקל וכו', פיקודא בתר דא לקדש את החדש וכו' עי"ש, וזה כסדר הרמב"ם במשנה תורה.
ובפרשת צו דף כ"ז ע"א פקודא לעשות העולה כמשפטה וכו', פקודא בתר דא לעשות החטאת כמשפטה וכו', כסדר הרמב"ם בסה"מ עשה ס"ג וס"ד [ובתורה אינן זה אחר זה] עי"ש.
ובפרשת בהעלותך דף קנ"ב ע"ב פקודא דא שחיטת הפסח בזמנו ואבתריה פסח ראשון ופסח שני לאכול אותן כמשפטן וטמאים להיות נדחים לפסח שני דאיהו פקודא תליתאה עי"ש, בסה"מ לרמב"ם עשה נ"ה שחיטת פסח ראשון, עשה נ"ו ונ"ח אכילת פסח ראשון ושני, ועשה נ"ז שחיטת פסח שני עי"ש.
ובפרשת קרח דף קע"ט פקודא בתר דא להפריש תרומה גדולה וכו', פקודא בתר דא להפריש מעשר ללוי, ובסה"מ לרמב"ם עשה קכ"ו קכ"ז להפריש תרומה גדולה ומעשר ללוי
ובפרשת שופטים דף עד"ר ע"ב פקודא בתר דא לדון בסיף לדון בחנק לדון בדין סקילה לדון בדין שריפה, והסדר הוא מסה"מ לרמב"ם עשה רכ"ו-רכ"ט עי"ש.
ובפרשת כי תצא דף רע"ה ע"ב וכן בפרשת שמיני דף מ"ב ע"א דאתמר דגים וחגבים אינן טעונין שחיטה אלא אסיפתן היא המתרת אותן, הם דברי הרמב"ם בפ"א מהלכות שחיטה ה"ג עי"ש.
ועוד שברע"מ הלשון בהרבה מקומות 'לדון בדיני' וכו', ולשון זו לקוחה מדברי הרמב"ם במנין שבראש החיבור.

וא"כ מאחר והתבאר שעכ"פ חלקים גדולים מהזוהר וחלקיו נכתבו בזמן הראשונים א"כ אף אם נאמר שלא כל החיבור כן הוא אלא עיקרו מדברי רשב"י ותלמידיו – מ"מ מאחר והדברים של הראשונים נכתבו בצורה תואמת להפליא לחיבור המקורי עד שכמעט א"א להבחין ביניהם אלא ע"י השואות מדוקדקות וכנ"ל – א"כ אין לנו לדעת מתי הם דברי רשב"י ותלמידיו ומתי הם דברי הראשונים דהא יתכן שיש עוד הרבה דברים מחודשים אלא שאין לנו ראיה לזה [וכמו שכתבנו לעיל בשם ספר מי מנוחות בשם החת"ס], ולא מצאנו חיבור כזה בשאר ספרי חז"ל שנמצאו בו כ"כ הרבה דברים מחודשים, ועוד שמצאנו שהדברים הנ"ל שאיחורים ברור נכתבו כביכול בשם ר"ש ור' אלעזר בנו ועוד חכמים, ויש בזה מבוכה גדולה, ואין זה כמו שמצאנו בתלמוד מידי פעם הוספות של רבנן סבוראי דהא הם לא כתבו כן בשמות של הקדמונים אלא או בסתמא או בשמותם ממש כגון פריך רב אחאי וכדומה, אבל לכתוב בשמות הקדמונים לא מצאנו.

שמות החכמים המוזכרים בזוהר מורים שהמחבר לא שת לבו לסדר הדורות. מחבר הזוהר מכנס בחבורה אחת את ראשוני התנאים עם אחרוני האמוראים אשר דורות מפרידים ביניהם.

· סתירה מעניינת יש בין התיאור של הזוהר לפיו רבי פנחס בן יאיר היה חותנו של רשב"י ונפטר לפניו, לבין התיאור בתלמוד לפיו היה ר' פנחס חתנו של רשב"י, והיה קשור לרבי יהודה הנשיא בעת שכבר היה נשיא (רבי יהודה הנשיא היה תלמידו של רשב"י בנעוריו).

· אחד מראשי החבורה בספר הזוהר הוא ר' אבא, תנא שאינו ידוע כלל, וככל הנראה הכוונה לאמורא החשוב רב (ששמו אבא אריכא. כך התפרש זיהוי זה בקרב המקובלים עצמם). רב, אמנם, נולד סמוך לפטירת רשב"י, כך שלא יכול היה להיות עם רשב"י באותה החבורה.

· ר' חייא מוזכר בזוהר כאחד מצעירי החברים, ומתואר שהיה ילד בחתונתו של ר' אלעזר, אמנם, ר' חייא עלה מבבל יחד עם בניו כשהיה גדול בתורה ובשנים.

· ר' חזקיה ור' ייסא מתוארים בזוהר כמי שנפטרו לפני רשב"י, כאשר שניהם בעצם אמוראים, ור' ייסא בפרט חי בדור החמישי לרשב"י...

· דמות מפליאה ומרכזית אחרת בזוהר היא דמותו של רב המנונא סבא, שעל "ספרו" מסתמך רשב"י רבות, והוא מצטייר כבן דורו הזקן של רשב"י שנפטר בראשית דרכו של רשב"י אך עדיין נכח באחד מן הכינוסים. עם זאת, במאמר אחר בזוהר מוזכר רב המנונא סבא כחכם שחי בזמן בית המקדש. כנגד אמירות אלה, ידוע רב המנונא סבא כאמורא בבלי המוסר שמועות בשם תלמידי רב.

· גורל דומה אירע לר' ייבא סבא, אף הוא אמורא בבלי מתלמידי רב, אשר בזוהר מובאים דברים בשם "ספרו".

· תיאורים אחרים בזוהר מתארים שיחה בין ר' אלעזר בן ערך (מתלמידי רבן יוחנן בן זכאי, מבני הדור הסמוך לחורבן הבית) עם ר' זירא (אמורא מתלמידי תלמידיו של רב, כמאתיים שנה אחריו). כמו כן מתוארת שיחה בין התנאים ר' דוסתאי ור' יצחק (זה האחרון – בן דורו של רשב"י) כשהם משוחחים עם ר' חגי (אמורא, תלמידו של רב הונא!).

· כמו כן מוזכרים ר' שמלאי (האמורא, נכדו של רבי יהודה הנשיא), ור' רחומאי (מאמוראי בבל המאוחרים). גם שמותיהם של רבנן סבוראי (שפעלו אחרי תקופת האמוראים!) נמצאים בזוהר. אלו רק דוגמאות מעטות מהשיבושים הכרונולוגיים שבספר הזוהר.

מחבר הזוהר מזכיר ערים וכפרים רבים בארץ ישראל. מתוך שלא הכיר את המקומות הללו והסתמך על מקורות חז"ל שלפניו, טעה מחבר הזוהר בכמה מקומות, ככל הנראה בעקבות שיבוש בגירסא שלפניו או אי הבנת המקורות.

· כך לדוגמא מתוארת לוד, אחד המקומות המרכזיים בזוהר, כעיר בגליל הסמוכה לאושא וקיסרי, והמערה הגלילית בה הסתתרו רשב"י ובנו נמצאת ב"מדבר לוד".

· הכינרת, הנמצאת בחלקו של שבט נפתלי, מתוארת כנמצאת בחלקו של זבולון אשר צד בו את חילזון התכלת (לפי התלמוד החילזון ניצוד בים התיכון).

· העיר הבבלית הידועה מתא מחסיא הופכת בספר הזוהר לכפר בגליל.

· כפר קרדו מתואר כיישוב יהודי, והוא הומצא ככל הנראה על בסיס הרי קרדו (הם הרי אררט), שנתפסו בעיני מחבר הזוהר כסמוכים לתחומה של ארץ ישראל.

· קפוטקיא, מחוז באסיה הקטנה, נתפס ככפר בארץ ישראל. מקור השיבוש כנראה במאמר הירושלמי על "קפודקאי דציפורין", כלומר בני מחוז קפוטקיא הרחוקה הדרים בציפורי, שפורש בטעות כביטוי המכוון לבני כפר סמוך.

ראיות שרמד"ל כתבם:

בספר נפש החכמה לר' משה ליאון:
והרוצה להחפלל יכנס שיעור שני פתחים ואחר כך יתפלל על דעת הרב ר' משה בר נחמן זצ"ל כי כל כוונת התפילה לתשובה? יתפרש הכי יכנס שעור לתפארת שני פתחים העליונות שהם השמונה והתשעה רמז לשני כתרים שהם החסד והפחד, ר"ל יכוין דעתו אליהם.

ובזוהר ויקרא ח':
פתח רבי יהודה:
אֶלָּא סוֹד הַדָּבָר, הֲרֵי שָׁנִינוּ, לְעוֹלָם יִכָּנֵס אָדָם שִׁעוּר שְׁנֵי פְתָחִים וְכוּ', וְיִתְפַּלֵּל תְּפִלָּתוֹ. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (משלי ח) לִשְׁמֹר מְזוּזֹת פְּתָחָי. הֶחָשַׁבְתָּ שְׁנֵי פְתָחִים? אֶלָּא אֱמֹר, שִׁעוּר שְׁנֵי פְתָחִים. כָּאן רֶמֶז לְמַה שֶּׁאָמַר דָּוִד (תהלים כד), שְׁאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם. הֵם מָעוֹן וּמָכוֹן, שֶׁהֵם לִפְנַי וְלִפְנִים. רֵאשִׁית הַדְּרָגוֹת - חֶסֶד וּפַחַד, וְהֵם הַפְּתָחִים שֶׁל הָעוֹלָם. עַל כֵּן צָרִיךְ אָדָם לְהִתְכַּוֵּן בִּתְפִלָּתוֹ כְּנֶגֶד קֹדֶשׁ הַקְּדָשִׁים, שֶׁהֵם הַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ, וְיִתְפַּלֵּל תְּפִלָּתוֹ, וְאֵלֶּה הֵם שִׁעוּר שְׁנֵי פְתָחִים, שְׁנֵי כְתָרִים.


ספר שקל הקודש לרמד"ל:

ואמנם כי בהתיחד הפרשיות בסוד מעלתן וסוד פרשת ציצית תמצא כי סוד כל קרית שמע הוא בנין אדם והם סוד רמ"ח אברים שבאדם, ועל כן תמצא בכל הפרשיות כולם סוד רמ"ח תיבות להיות בנין האדם שלם בכל תקוניו ובכל ענייניו, ואמרו במדרש ירושלמי והא מאתים וארבעים וחמש תיבות הוו שליח ציבור חוזר שלשה תיבות ומאן נינהו ה' אלקיכם אמת שהם שלשה תיבות לתשלום כל האברים, והחזן משלים האברים לכולם באותם השלש תיבות אשר הוא חוזר, ומקשה לשם ואומר והתנן חוזר ואומר אמת או אינו חוזר ואומר אמת ודאי אינו חוזר ואומר אמת, ואמרו (משבש דברי רבה האמורא תלמוד בבלי) כיון שראינו חוזר ואמר אמת היאך יכול שליח צבור לחזור השלש תיבות הללו דהא כבר אמר אמת והשתא היאך יכול לומר ולחזור אמת כמתחלה, ומתרץ תנן מי שהתפלל אל יחזור ויתפלל פעם שנית משום דמחזי כשתי רשויות, שליח צבור אע"פ שהתפלל חוזר ואומר תפלתו כדי להוציא את מי שאינו יודע ידי חובתו, ומה להוציא את מי שאינו יודע ידי חובתו חוזר ומתפלל, להשלים לבני אדם ולהשלים לכל הקהל לא כל שכן וודאי חוזר ואומר שליח צבור, עד כאן ראיתי: ואני תמה על אותם שהיו קדמונים בתחלה היאך לא הגיע לידם ענין זה... כי שמעתי אומרים שהיתה ביניהם מחלוקת עד שנסתכמו לומר א-ל מלך נאמן בתחלה והענין אינו נכון כי אין צריך להפסיק ולומר שום דבר בין מדת אהבה לשמע.

ובספרו משכיות כסף:
'יש מקומות "ומנהגות": האומרים בין אהבה לשמע "א-ל מלך נאמן" וכוונתם כדי להשלים רמ"ח תיבות למנין אבריו של אדם'. אלא תקנו הקדמונים שיחזור הש"ץ 'ה' אלקיכם אמת'; וליחיד – כוונה בחמשה עשר ווי"ן שב'אמת ויציב.

ב'ספר המנהיג':
'נ"ל שצריך לענות אמן, א-ל מלך נאמן שמע ישרא' וגו', ברוך שם וגו', לפי שנאמן, א-ל מלך נאמן, שמע אם שמוע, פרשת ציצית, יש בו רמ"ח תיבות רמז לרמ"ח אברים שבאדם.

וראה זה פלא, בזוהר מדרש הנעלם רות:
וְאָמַר רַבִּי נְהוֹרַאי, בִּקְרִיאַת שְׁמַע יֵשׁ מָאתַיִם אַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנֶה תֵּבוֹת, כְּמִנְיַן מָאתַיִם אַרְבָּעִים וּשְׁמֹנָה אֵיבָרִים שֶׁל אָדָם. וְהַקּוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע כְּתִקּוּנָהּ, כָּל אֵבָר וְאֵבָר נוֹטֵל תֵּבָה אַחַת לְעַצְמוֹ, וּמִתְרַפֵּא בּוֹ. וְזֶה רִפְאוּת תְּהִי לְשָׁרֶךְ וְשִׁקּוּי לְעַצְמוֹתֶיךְ.
בֵּינְתַיִם הִגִּיעַ אוֹתוֹ הַתִּינוֹק עָיֵף מֵהַדֶּרֶךְ, וְיָשַׁב לִפְנֵיהֶם. שָׁמַע אֶת הַדְּבָרִים הַלָּלוּ, קָם עַל רַגְלָיו וְאָמַר: וַהֲלֹא בִּקְרִיאַת שְׁמַע אֵין שָׁם אֶלָּא מָאתַיִם אַרְבָּעִים וְחָמֵשׁ תֵּבוֹת? אָמַר לוֹ רַבִּי חִיָּיא: שֵׁב בְּנִי. יָשַׁב. אָמַר: הֲשָׁמַעְתָּ בְּנִי בָּזֶה דָּבָר?
אָמַר לֵיהּ, כָּךְ שָׁמַעְתִּי מֵאַבָּא, דְּבִקְרִיאַת שְׁמַע יֵשׁ רמ''ח תֵּיבוֹת חָסֵר תְּלַת, לְמִנְיַן אֵיבָרָיו שֶׁל אָדָם. מַאי תַּקַנְתֵּיהּ. תְּקִינוּ, דִּשְׁלִיחַ צִבּוּר חוֹזֵר שְׁלשָׁה תֵּיבוֹת אֵלוּ. וּמַאי נִינְהוּ. ה' אֱלֹקֵיכֶם אֱמֶת. כְּדֵי לְהַשְׁלִים רמ''ח תֵּיבוֹת עַל הַקָּהָל. וּכְדֵי שֶׁלֹּא יַפְסִיק לֶאֱמֶת, לֹא פָּחוֹת מִשְׁלשָׁה, וְלֹא יוֹתֵר מִשְׁלשָׁה.
אָמַר לוֹ: כָּךְ שָׁמַעְתִּי מֵאַבָּא, שֶׁבִּקְרִיאַת שְׁמַע יֵשׁ מָאתַיִם אַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנֶה תֵּבוֹת חָסֵר שָׁלֹשׁ לְמִנְיַן אֵיבָרָיו שֶׁל אָדָם. מַה תַּקָּנָתוֹ? תִּקְּנוּ שֶׁהַשְּׁלִיחַ צִבּוּר חוֹזֵר עַל שְׁלֹשׁ הַתֵּבוֹת הַלָּלוּ, וּמָהֶן? ה' אֱלֹקִים אֱמֶת. כְּדֵי לְהַשְׁלִים מָאתַיִם אַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנֶה תֵּבוֹת עַל הַקָּהָל, וּכְדֵי שֶׁלֹּא יַפְסִיק לֶאֱמֶת, לֹא פָּחוֹת מִשָּׁלֹשׁ, וְלֹא יוֹתֵר מִשָּׁלֹשׁ.
בֵּינְתַיִם בָּא רַבִּי יוּדָא בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי פִּנְחָס, וְיָשַׁב אֶצְלָם, וְאָמַר לָהֶם: בַּמָּה עֲסַקְתֶּם? אָמְרוּ לוֹ: בְּדִבְרֵי קְרִיאַת שְׁמַע, וְכָךְ אָמַר הַתִּינוֹק הַזֶּה. אָמַר: וַדַּאי שֶׁכָּךְ הוּא, וְכָךְ אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בֶּן דּוּרְמַסְקִית מִשְּׁמוֹ שֶׁל רַבִּי עֲקִיבָא, חֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים תִּקְּנוּ קְרִיאַת שְׁמַע כְּנֶגֶד עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת, וּכְנֶגֶד מִנְיַן אֵבָרָיו שֶׁל אָדָם. וַהֲרֵי חָסְרוּ מֵהֶן שָׁלֹשׁ? תִּקְּנוּ שֶׁיִּהְיֶה שְׁלִיחַ צִבּוּר חוֹזֵר וּמַשְׁלִים אוֹתָן. וּמָהֶן? ה' אֱלֹקֵיכֶם אֱמֶת.
בִּתְפִלָּה תִּקְּנוּ, ג' בְּרָכוֹת רִאשׁוֹנוֹת, וְג' בְּרָכוֹת אַחֲרוֹנוֹת. בִּקְרִיאַת שְׁמַע, ג' שֵׁמוֹת בָּרִאשׁוֹנָה, ה' אֱלֹקֵינוּ ה', וּשְׁלשָׁה שֵׁמוֹת בָּאַחֲרוֹנָה, ה' אֱלֹקֵיכֶם אֱמֶת. וְכָל הַקּוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע כְּהַאי גַוְונָא, בְּיָדוּעַ שֶׁאֵינוֹ נִיזּוֹק בְּאוֹתוֹ יוֹם. וְכָל הָאוֹמֵר קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁלֹּא עִם הַצִּבּוּר אֵינוֹ מַשְׁלִים אֵבָרָיו, מִפְּנֵי שֶׁחִיסֵר הַשְּׁלשָׁה תֵּיבוֹת שֶׁשְׁלִיחַ צִבּוּר חוֹזֵר. מַאי תַּקְנְתֵּיהּ? יְכַוֵּון בְּט''ו וָוי''ן דֶּאֱמֶת וְיַצִּיב. (פי' וְכָל הָאוֹמֵר קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁלֹּא עִם הַצִּבּוּר, אֵינוּ מַשְׁלִים אֵיבָרָיו, מִפְּנֵי שֶׁחָסֵר הַשָּׁלֹשׁ תֵּבוֹת שֶׁשְּׁלִיחַ צִבּוּר חוֹזֵר. מַה תַּקָּנָתוֹ? יְכַוֵּן בַּחֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה וָוִי''ם שֶׁל אֱמֶת וְיַצִּיב.)

ובתיקונים י:
וְהִיא כְלוּלָה מֵאַרְבַּע פָּרָשִׁיּוֹת שֶׁל קְרִיאַת שְׁמַע, שֶׁהֵן מָאתַיִם אַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנֶה תֵּבוֹת עִם אֵל מֶלֶךְ נֶאֱמָן, וּכְדֵי שֶׁלֹּא יַעֲשׂוּ הַפְסָקָה, תִּקְּנוּ שֶׁיַּחֲזִיר הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר יהו''ה אֱלֹקֵיכֶ''ם אֱמת.
(כאן כלל תיקון שהציע הרמד"ל בשם מדרש כביכול, והוסיף גם טעמו של הרמד"ל שלא לעשות הפסק לאי אמירת אמ"נ..)

כספי האט געשריבן: ↑

וחי בהם האט געשריבן: ↑ דער רשב"י באקומט יעדעס יאר א גרויסן כבוד פארן חיבור'ן דעם זוהר, דער אמת'ער מחבר הזוהר זיצט שטילערהייט און פארשוואונדן און זעט ווי דער רשב"י שניידט די פירות פון זיין עמל. דערפאר האט מען באשלאסן צו מאכען א פליגער צו זיין קבר אין ספרד, כדי צו טיילן דעם כבוד וואס מען האט אים גענומען.

דאס איז לכאורה זיכער,
אפי' מ'נעמט אן אז ר' משה דיליאון האט פארפאסט דעם זוהר, אז ער האט געוואלט אז ס'זאל אויסזען ווי רבי שמעון בר יוחאי האט עס מחבר געווען.

איך ווייס נישט צי רמד"ל האט באמת געוואלט פארנארן די לערנערס אז זיי זאלן מיינען אז רשב"י האט באמת אלעס געשריבן (הגם דער חתם סופר האט אזוי פארשטאנען ואין לנו אלא דברי בן עמרם), בפרט אויב נעמט מען אן אז ער האט עס געשריבן אינאיינעם מיט א חבורה וואס דאן איז אסאך מער שווער צו האלטן אזא סוד. איך וואלט ענדערש געזאגט אז ער האט עס געשריבן מיט די השראה פון רבי שמעון (צי מיט אטאמאטישע שרייבונג צי סתם דמיונות), און ער האט געוואלט געבן פאר די לערנערס די "ווייב". אגב, איינער האט א הסבר פארוואס רמד"ל האט פונקט מייחס געווען מיסטיקה צו רשב"י פון צווישן צענדליגע תנאים?

@צוויי איך האב טאקע געשריבן אז די צארן האט נאר געגרימט אין אונזער צייט וואס יעדער מיט אויגן פארשטייט אז די זוהר איז א פסאודואפיגרפיה צוליב די פילע פארש ארבעט וואס איז שוין געטון געווארן אין די נושא. (טראכט איך יעצט אז דאס איז די טעם פון וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה, אז עס זאל נישט זיין קיין צארן ווען מען גייט צו די קבר פון די נישט ריכטיגער מחבר פון די תורה..)

@וחי בהם יישר כח פאר אלעס וואס דו ברענגסט צו אבער ביטע ברענג מקורות און לייג עס אין די דעזיגנירטע 'קדמות ספר הזוהר' אשכול, יישר כח.

-

ספר הזוהר אף אינו הספר הראשון שיוחס לרשב"י: קדמו לו ספרים דוגמת "נסתרות דרבי שמעון בר יוחאי" ו"תפילת רשב"י", גם הם חיבורים שחוברו ככל הנראה כאלף שנה אחרי מותו של התנא ויוחסו לו.

במאה הראשונה לאלף הששי וממנה למטה, נתגלו ונתפרסמו לנו רוב שארי ספרי הקבלה המצויים אצלנו המכונים בשם הקדמונים, בספרים רבים ושונים אשר לחכמה זו, ימציאו ויטפלו מחבריהם שמות קדמונים אשר לא היו ולא נבראו או שיניחו וישימו דברים מבהילים וכתבים בפי קדמונים, שלא עלו מעולם על רוחם. והבאת עדות ומופת וראיה מספרים אשר גם הם גם שמם המצאת רוח דמיוני שגור ברובי מחברים בחכמה זו... כי לפעמים המציא מקובל־מה גם שם מחבר קדמון גם שם ספרו.

התלייה ברשב"י היא כי רשב"י לשיטתו (פסחים קי"ב) קיבל מר"ע הרוצה להיחנק תלהו באילן גדול.
רש"י פירש: "אם בקשת ליחנק - לומר דבר שיהיה נשמע לבריות ויקבלו ממך. היתלה באילן גדול - אמור בשם אדם גדול". דומה לזה פירש רשב"ם.

ויש חולקים!

https://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?r ... 21&hilite=

לאחרונה נדפסה תשובה מהגר"ח קניבסקי שפסק בסכינא חריפא שכל מי שאינו מאמין בספר הזוהר אינו מצטרף למנין עשרה לדבר שבקדושה.

ומרן הב"י מביא שהזוהר היה אצלו כ"כ חשוב עד כדי שדחה את דברי הרמב"ם והפוסקים מפניו.

אני מאמין בספר הזוהר אלא שאני מאמין באמונה שלמה שהרמד"ל כתב ספר הזוהר ע"י שהשביע קולמוסו ויתכן שהיה לו השראה מנשמות צדיקים.

וראה כאן:

https://www.kaveshtiebel.com/viewtopic. ... 98#p558598

מ"מ חכמת הקבלה קדומה היא מזמן ההיכלות שבחז"ל וקבלת הרוקח והרמב"ן.

ויותר מזה מצינו, שיש חורצים את משפטו של הכופר בייחוס הזוהר לרשב"י כאפיקורס גמור שאין לו חלק לעולם הבא. כלומר, לפי שיטה זו, כמו שכל יהודי חייב להאמין שמשה רבינו כתב את חמשה חומשי התורה ע"פ הגבורה, הרי הוא חייב גם כן להאמין שרשב"י כתב את הזוהר, ואפילו אם יאמין בכל לבו בקדושת הזוהר ותקפו, אם לא יאמין שרשב"י כתב אותו, דינו כאפיקורס ויינו יין נסך.

מסתמא לנודע ביהודה וליעב"ץ ולחתם סופר יש חלק לעולם הבא.

באיומים לא מכריחים האמת אלא בראיות.

איפה כתב החת"ס שספר הזוהר אינו מרשב"י? לפי ידיעתי אמר שיש הוספות או אכזבות שנוספו על ידי אחרים, אבל בעצם עיקר ספר הזוהר, הוא מרשב"י וחבריו. וגם היעבץ הולך על דרך זה.

חת"ס: כתב תלמידו רא"ל נייזאץ בשמו: "אלו היה יכולת להעמיד מדרשי רשב"י על טהרתן... לא יהיה כולו רק ספר קטן הכמות מאוד מחזיק דפים מועטים", ('מי מנוחות' פרעסבורג, תרמ"ד עמ' מג).

אבל אני אומר הריני נשבע בתורת ה' שבספר הזוהר נמצאו כמה זיופים וקלקולים אשר הוסיפו, ועלה אחת מתלמוד בבלי הויות דאביי ורבא קדוש יותר מכל ספר הזוהר. (נודע ביהודה)

היעב"ץ כתב שכל התיקונים ורעיא מהימנא שהוא יותר מחיצי הזוהר הוא מרמד"ל. ובשאר החלקים הוא מגמגם ותולה אולי היה תרי רבי שמעון...

מ"מ הוא מקבל קדושת הזוהר והגילויים שלו כמסיני אלא שבכל זאת ביקש לגנזם.

לשיטתך יתכן שמי מנוחות מזויף!

yesiknow האט געשריבן: ↑ לשיטתך יתכן שמי מנוחות מזויף!

אם הייתי רואה כתב יד של הזוהר מזמן רבי שמעון כמו שראיתי ספרו של המי מנוחות שיצא בזמנו הייתי מאמין בו בכל לב ומנשקו ומחבקו.

והוא באמת פלא עצום ידוע שהרמד"ל כתב קונטרסים ומכרו לכל אחד בלי להיוועץ עם גדולי ישראל וללא שום הסכמה עליו, ויש מאות גירסאות בזוהר בלשון קודש ובארמית משובשת עד שהתקבל גירסה אחת אחרי מאתיים שנה כשנדפס וכולם מאמינים שרשב"י עצמו כתבו. (עד כה נמצאו 1100 גירסאות רק על שמות) ויש לנו עדות של אשתו וביתו שנשבעו שהוא כתבם בעצמו ולא העתיק ממדרש קדום.