דער כוזרי, אין מערערע מקומות, טוהט אוועקמאכען דאס זיך סומך זיין וכו׳ אויף די אייגענע חקירה, סיי בנוגע דת און סיי בתוך התורה [קעגן די קראים] וכו׳, און טוהט אנגעבן סיבות דערפאר.
מאמר א אות יג:
הַדָּת הַהֶקֵּשִׁית הַמִּנְהָגִית, מֵבִיא אֵלֶיהָ הָעִיּוּן, וְנִכְנָסִים בָּהּ סְפֵקוֹת רַבּוֹת. וְאִם תִּשְׁאַל הַפִּילוֹסוֹפִים עָלֶיהָ אֵינְךָ מוֹצֵא אוֹתָם מַסְכִּימִים עַל מַעֲשֶׂה אֶחָד וְלֹא עַל דַּעַת אֶחָת, מִפְּנֵי שֶׁהֵם טְעָנוֹת, יֵשׁ מֵהֶם מַה שֶּׁהֵם יְכוֹלִים לְהַעֲמִיד מוֹפֵת, וּמֵהֶם מַה שֶּׁיַּסְפִּיקוּ בָם, וּמֵהֶם מַה שֶּׁלֹּא יַסְפִּיקוּ בָם, כָּל שֶׁכֵּן שֶׁיַעֲמִידוּ בָם מוֹפֵת.
ולהלן באות צט (לגבי עבודת ה׳):
וְאֵין בַּעֲבוֹדַת הָאֵל סְבָרָא וְלֹא הַקָּשָׁה וְלֹא הִתְחַכְּמוּת, וְאִלּוּ הָיָה כֵן, הָיוּ הַפִּילוֹסוֹפִים מַגִּיעִים בְּרֹב חָכְמָתָם וְשִׂכְלָם לְכֵפֶל מַה שֶּׁהִגִּיעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל.
ולהלן במאמר ב סוף אות כו:
וְשֶׁהִיא תוֹרָה מֵאֵת הָאֱלֹקים יִתְבָּרָךְ, וּמִי שֶּׁקִּבְּלָהּ קִבּוּל שָׁלֵם מִבְּלִי שֶׁיִּתְחַכֵּם בָּהּ בְּשִׂכְלוֹ, הוּא מְעֻלֶּה מִמִּי שֶׁיִּתְחַכֵּם בָּהּ וְחָקָר.אַךְ מִי שֶׁנָּטָה מֵהַמַּדְרֵגָה הָעֶלְיוֹנָה הַהִיא אֶל הַמֶּחְקָר, טוֹב שֶׁיּוֹצִיא בָּהֶם מוֹצָאֵי הַחָכְמָה מִשֶּׁיַּעַזְבֵם לִסְבָרוֹת רָעוֹת וְלִסְפֵקוֹת מְבִיאוֹת אֶל אֲבַדּוֹן.
ולהלן אות מט:
וּכְבָר שַׁבְנוּ אֶל הַהַקָּשָׁה וְהַסְּבָרָה הַשִּׂכְלִית וְהַהִתְחַכְּמוּת, וְיִהְיוּ כָל בְּנֵי אָדָם מִשְׁתַּדְּלִים לִקְבֹּע תּוֹרָה בְמַה שֶּׁמְּבִיאָה אֵלָיו הַקָּשָׁתָם וְזֶה בָטֵל.
ולהלן במאמר ג (אות כג):
כִּי הַהִתְחַכְּמוּת וְהַסְּבָרָה בַתּוֹרָה אֵינֶנּוּ מֵבִיא אֶל רְצוֹן הָאֱלֹהִים.
ולהלן שם (ועיין ג״כ לעיל קצת באות כא ולהלן באות מא).
ולהלן שם באות מט:
וְאִם יִהְיֶה רָחוֹק אֵצֶל סְבָרָתְךָ וּמַחֲשַׁבְתְּךָ, כַּאֲשֶׁר תַּרְחִיק הַמַּחֲשָׁבָה וְהַסְּבָרָא הֶעְדֵּר הָרֵקוּת, וְהַהַקָּשׁוֹת הַשִּׂכְלִיּוֹת מְחַיְּבוֹת זֶה. וְכַאֲשֶׁר תַּרְחִיק הַסְּבָרָא שֶׁיָּכוֹל לְהִתְחַלֵּק הַגּוּף לְאֵין תַּכְלִית, וְהַהַקָּשָׁה הַשִּׂכְלִית מְחַיֶּבֶת זֶה. וְכַאֲשֶׁר תַּרְחִיק הַמַּחֲשָׁבָה שֶׁהָאָרֶץ כַּדּוּרִית, וְשֶׁהִיא חֵלֶק אֶחָד מִמֵּאָה וְשִׁשִּׁים וָשֵׁשׁ מֵעִגּוּל הַשֶּׁמֶשׁ, וְכָל מַה שֶּׁיֵּשׁ בְּמוֹפְתֵי הַתְּכוּנָה, מִמַּה שֶּׁתַּרְחִיקֵהוּ הַמַּחֲשָׁבָה.
ועיין להלן באות נג.
אין אות לז דארט זאגט ער גראדע:
וְהַמִּתְחַכְּמִים בָּעֲבוֹדָה לִמְלֶאכֶת הַשָּׁמַיִם יוֹתֵר מִשְׁתַּדְּלִים מֵעוֹשֵׂי מְלֶאכֶת ה' הַמְצֻוִּים עָלֶיהָ
הגם אבער אין אות נ דארט זאגט ער:
לֹא יִיטַב לִבּוֹ, מִפְּנֵי שֶׁהוּא יוֹדֵעַ שֶׁהִשְׁתַּדְּלוּתוֹ סְבָרָא וְהַקָּשָׁה, וְלֹא יִבְטַח שֶׁהַמַּעֲשֶׂה הַהוּא, הוּא הַנִּרְצֶה אֵצֶל הַבּוֹרֵא
ולהלן במאמר ד אות ג:
כִּי הָרְאָיוֹת מַתְעִים וּמִן הָרְאָיוֹת יָבוֹא אָדָם לְאֶפִּיקוּרְסוּת וּלְדֵעוֹת מֻפְסָדוֹת. וְכִי מָה הֵבִיא הַמַּשְׁנִים, לֵאמֹר בִּשְׁתֵּי סִבּוֹת קְדוּמוֹת, אֶלָּא הָרְאָיוֹת. וְכֵן אַנְשֵׁי הַקַּדְמוּת מָה הֱבִיאָם לֵאמֹר בְּקַדְמוּת הַגַּלְגַּל וְשֶׁהוּא סִבַּת עַצְמוֹ וְסִבַּת זוּלָתוֹ, אֶלָּא הָרְאָיוֹת. וְכֵן עוֹבְדֵי הַשֶּׁמֶשׁ וְעוֹבְדֵי הָאֵשׁ – הָרְאָיוֹת הֵבִיאוּ אוֹתָם אֶל זֶה. אַךְ דַּרְכֵי הָרְאָיוֹת נֶחֶלְקוּ, מֵהֶם מְדֻקְדָּקוֹת עַד תַּכְלִית וּמֵהֶם מְקֻצָּרוֹת. וְהַמְדֻקְדָּק שֶׁבָּהֶם – הַפִּילוֹסוֹפִים, וְדַרְכֵי הָרְאָיוֹת הֱבִיאוּם לֵאמֹר בֵּאלֹהִים, שֶׁלֹּא יוֹעִילֵנוּ וְלֹא יַזִּיקֵנוּ, וְלֹא יֵדַע תְּפִלָּתֵנוּ וְקָרְבְּנוֹתֵינוּ, וְלֹא עֲבוֹדָתֵנוּ וְלֹא מִרְיֵנוּ, וְשֶׁהָעוֹלָם קַדְמוֹן כְּקַדְמוּתוֹ
ולהלן שם בסוף אות כה:
אָמְנָם זָכַרְתִּי לְךָ הַהַתְחָלוֹת הָאֵלֶּה שֶׁלֹּא תַבְהִילְךָ הַפִּילוֹסוֹפִיָּה, וְתַחֲשֹׁב שׁאֶםִ תֵּלֵךְ אַחֲרֶיהָ הָיִיתָ מֵנִיחַ לְנַפְשְׁךָ בַּמּוֹפֵת הַבָּרוּר, אֲבָל הַתְחָלוֹתָם כֻּלָּם לֹא יִסְבֹּל אוֹתָם שֵׂכֶל וְלֹא יִכָּנְסוּ תַּחַת הַהַקָּשָׁה. וְעוֹד כִּי אֵין בֵּין שְׁנַיִם מֵהֶם הַסְכָּמָה, אֶלָּא הַמְקַבְּלִים מֵהֶם שֶׁסוֹמְכִים עַל רַב אֶחָד, אִם אַבּוּדָקְלִיס וְאִם פִּיתָגוֹרִיס אוֹ אֲרִיסְטוֹ אוֹ אַפְלָטוֹן וְזוּלָתָם הַרְבֵּה, אֵין אֶחָד מֵהֶם מַסְכִּים עִם חֲבֵרוֹ.
ועכ״כ אז ער ברענגט אראפ בתחילת אות כז אז אפלטון האט זיך געטראפן מיט (לויט׳ן אוצר נחמד) ירמיהו הנביא און גערעדט איבער די נושא:
אַךְ שֶׁמָּא הָיָה זֶה הָעִיוּן מֵאַבְרָהָם אָבִינוּ כְּשֶׁנִּתְבָּרְרָה לוֹ הָאֱלֹהוּת וְהָאַחֲדוּת קֹדֶם שֶׁיְדַבֵּר עִמּוֹ בְּמַחֲזֶה, וְאַחַר שֶׁדִּבֶּר עִמּוֹ הִנִּיחַ כָּל הַקָּשׁוֹתָיו וְשָׁב לְבַקֵּשׁ רְצוֹן הָאֱלֹהִים מֵעִמּוֹ אַחַר שֶׁלִמְּדוֹ, וְאֵיךְ הוּא הָרָצוֹן וּבְאֵיזֶה דָבָר יֻשַּׂג וּבְאֵיזֶה מָקוֹם. וּכְבָר דָּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ: בְּ, וַיּוֹצֵא אוֹתוֹ הַחוּצָה',,צֵא מֵאִצְטַגְנִינוּת שֶׁלָּךְ' ר"ל: צֵא מֵחָכְמַת הַכּוֹכָבִים וּמִכָּל חָכְמָה טִבְעִית מְסֻפֶּקֶת. וּכְבָר אָמַר אַפְלָטוֹן מֵהַנָּבִיא שֶׁהָיָה בִזְמַן מָרִינוּס הַמֶּלֶךְ, שֶׁהוּא אָמַר לְפִילוֹסוֹף שֶׁהָיָה מִתְעַסֵּק בְּפִילוֹסוֹפִיָה, בְּחָזוֹן מֵהָאֱלֹהִים:"לֹא תַגִּיעַ אֵלַי בִּדְרָכִים הָאֵלֶּה, אַךְ בְּמִי שֶׁשַּׂמְתִּיו שָׁלִיחַ בֵּינִי וּבֵין בְּרוּאַי, רְצוֹנוֹ לוֹמַר:הַנְּבִיאִים וְהַתּוֹרוֹת הָאֲמִּיתִיּוֹת"
ולהלן במאמר ה אות ב:
וּמִי לָנוּ בְּנֶפֶשׁ סוֹבֶלֶת שֶׁאֵינֶנָּה נִפְתֵּית לַדֵּעוֹת הָעוֹבְרוֹת עָלֶיהָ מִדֵּעוֹת הַטִּבְעִיִּים וְהָאִצְטַגְנִינִים וּבַעֲלֵי הַטְּלָסְמָאוֹת וְהַמְכַשְּׁפִים וְאַנְשֵׁי הַקַּדְמוּת וְהַפִּילוֹסוֹפִים וְזוּלָתָם, וְלֹא יַגִּיעַ אֶל הָאֱמוּנָה עַד שֶׁיַעֲבֹר עַל דֵּעוֹת רַבּוֹת מֵהָאֶפִּיקוּרְסִים, וְהַחַיִּים קְצָרִים וְהַמְּלָאכָה מְרֻבָּה', אֶלָּא הַיְחִידִים תִּהְיֶה לָהֶם הָאֱמוּנָה בַטֶּבַע, וְתִרְחַקְנָה מֵהֶם הַדֵּעוֹת הָהֵם כֻּלָּם וְיִפֹּל בְּנַפְשָׁם מִיָּד מְקוֹם טָעוּתָם
ולהלן באות יד:
וְאִם נַמְשִׁיךְ דַּרְכֵי הַהִגָּיוֹן לְקַיֵּם הַדֵּעוֹת בָּם וּלְבַטְּלָם, יִכְלוּ הַחַיִּים בִּלְעֲדֵי תוֹלָדָה.
ער איז ממשיך דארט:
וְאִלּוּ הָיְתָה חָכְמַת הַפִּילוֹסוֹפִים בָּזֶה אֱמֶת, הִשִּׂיגוּהָ בְדַבְּרָם בַּנְּפָשׁוֹת וּבַנְּבוּאָה, וְהֵם כִּשְׁאָר בְּנֵי אָדָם, אֱמֶת שֶׁיֵשׁ לָהֶם יִתְרוֹן בַּחָכְמָה הָאֱנוֹשִׁית, כְּמוֹ שֶׁהָיָה אוֹמֵר סָקְרַאט הָרִאשׁוֹן לָעָם: “ אֲנִי לֹא אֶכְפֹּר חָכְמַתְכֶם הָאֱלֹהִית, אֲבָל אֲנִי אוֹמֵר: לֹא אֵדָעָהּ; אָמְנָם אֲנִי חָכָם בַּחָכְמָה הָאֱנוֹשִׁית". וְיֵשׁ לָהֶם הִתְנַצְּלוּת לְמַה שֶּׁנִצְטָרְכוּ אֶל הֶקֵּשֵׁיהֶם, לְהֶעְדֵּר הַנְּבוּאָה וְהָאוֹר הָאֱלֹהִי אֶצְלָם תִּקְּנוּ הַחָכְמוֹת הַמּוֹפְתִיּוֹת תִּקּוּן אֵין תַּכְלִית אַחֲרָיו, וְהִתְיַחֲדוּ בָזֶה. וְאֵין חִלּוּף בֵּין שְׁנֵי אִישִׁים בַּחָכְמוֹת הָהֵם, וְכִמְעַט שֶׁאֵין הַסְכָּמָה בֵין שְׁנֵי אִישִׁים בְּמַה שֶּׁיִּתְחַלְּפוּ אַחַר זֶה מֵהַדֵּעוֹת בְּמַה שֶּׁאַחַר הַטֶּבַע, גַּם בְּהַרְבֵּה מֵהַטֶּבַע, וְאִם נִמְצָא כַת אַחַת מַסְכֶּמֶת עַל דַּעַת אַחַת, הִנֵּה אֵין זֶה לַחֲקִירָה וְתוֹלָדָה שֶׁעָמְדָה עֲלֵיהֶם דַּעְתָּם, אֲבָל שֶׁהֵם סִיעַת אֶחָד מֵהַמְדַבְּרִים יְקַבְּלוּ מִמֶּנּוּ, כְּסִיעַת פִּיתָגוֹרִיס וְסִיעַת אַבּוּדָקְלִיס וְסִיעַת אִפּוֹקרָט וְסִיעַת אֲרִיסְטוֹ וְסִיעַת אַפְלָטוֹן וְזוּלָתָם, וּבַעֲלֵי הַחֹשֶׁךְ וְהָאוֹר וְהַהוֹלְכִים, וְהֵם מִסִּיעַת אֲרִיסְטוֹ.
אין מאמר ג אות לח דארט זאגט ער ענליך צו דר. קעלי קלארק׳ס סברא בנוגע די גדר פון א ״ראציאנאלע גלויבונג״. דהיינו, אז אפילו דער חוקר וועט זיך (צו אן עקסטענט) עווענטועל מוזן אויף (מער ווי) ״עפעס״ פארלאזן אויף פשוט גלויבונג שלא מדעת וחקירת עצמו ממש, כגון קבלה פון אן אָטאָריטעט וכו׳, פשוט ווייל ס׳איז נישט מעגליך צו אליין דערגיין אלע חכמות (ואפילו בתוך די נושא וואס ער טוהט דורך). וממילא גיבט דאס א האפט אז אפילו גלויבונגען אן ממש הארטע
(עי פריארי אדער עי פאסטעריארי) עווידענס קענען דאך גערעכנט ווערן אלס ראציאנאליש. פארשטייט זיך אז דאס אליין, וויסן ווי אזוי ״
אפצושאצן״ וועם צן גלייבן, גייט שוין אויך אריין אין ווי אזוי ריכטיג און ראציאנאליש אפצושאצן די קראנטקייט פון מקורות און אינפארמאציע.
(דאס קען בכלל אנרירן אינ׳ם מונכהויזן טריילעמא.)ענליך זאגט ער אויך בסוף אות יב (מיט א פידעיסטיק טוויסט):
הַאֲמָנָתֵנוּ בְּבֵרוּר הַדֵּעוֹת לֹא תִתְבָּרֵר בְּלִמּוּד, וְאִם לֹא יִהְיֶה כֵן – הָיָה מִשְׁתַּלְשֵׁל הָעִנְיָן אֶל מַה שֶּׁאֵין לוֹ תַכְלִית, וְאִם כֵּן, הוּא מֵאֲצִילוּת אֱלֹהִית תִּדְבַּק בַּנֶּפֶשׁ הַמְדַבֶּרֶת
ועיין להלן באות כב.
(ולאידך גיסא ידועים דבריהם של הרס״ג בהקדמתו להאמונות והדעות, והחובת הלבבות קודם שער היחוד. הגם דער רס״ג אליין, כידוע, אין זיין הקדמה צו האמונות והדעות שטעלט קבלה/הגדה אויף אן ענליכן שטאפל פון ראציאנאל, ווי אויך טוהט ער צייכענען אויף די לימיטעישאנס פון מענטשליכע מדע וכו׳ אין די פתיחה צו מאמר ב.)אין דעם ענין נוצט דער מכתב מאליהו (כרך ג ח״ב מעמוד 175 ״חקירה ושלא לשמה״) דערביי די באקאנטע געדאנק פון ״מ׳האט נאר קשיות מחמת התאוות״ מיט א שטיקל (פשוט׳ע) קנייטש. דהיינו, אז עס איז מעיקרא אומעגליך, ווען מ׳וויל דוקא צוגיין צו עפעס נאר מכח דעם אייגענעם שכל, דן צו זיין איבער א זאך ריין אבדזשעקטיוולי - מ׳וועט
אלעמאל זיין אינפלוענסט מכח די אייגענע סאבדזשעקטיוו רצוניות׳ן [תאוות] (וכבר הבאתי דברי דר. וויליאם בייערס בזה). דעריבער, מ׳קען (און מ׳דארף אליבא דכמה ראשונים) טאקע צוגיין צו עניני דת וכו׳ בחקירה, אבער מ׳דארף מעיקרא אוועקשטעלן אז דאס וואס מ׳איז חוקר אויף [דאס וואס מ׳גלייבט באמונה] איז אמת (והיינו
אמונה פשוטה) און דערנאך דאס ראציאנאליזירן וכו׳ בחקירה (אין אנדערע ווערטער, אז איה״נ מ׳דארף הענדיקעפּן די חקירה מעיקרא)
(גראדע זאגט דיר רס״ג ענליך אין זיין הקדמה צום האמונות והדעות).
ווי אויך זאגט ער אז חקירה איז בעצם א סכנה וויבאלד מ׳וויל דערגרייכן איז (אין א וועג און רירט אן אויפ׳ן) אינפיניט, אבער דעם מענטש׳נס שכל, וממילא די לימיט צו וואו זיין וויסן קען גרייכן, פיניט (ועיין בפתיחה למאמר ב בהאמונות והדעות).
אגב, דער אראבישער פילאזאף אל-גאזאלי האט אויך גע׳טענה׳ט קעגן דעם אז די פשוטי עם דארפן/זאלן אננעמען פילאזאפישע מושגים. ער האט אויך געהאלטן, להבדיל, ענליך צום כוזרי, אז די מעשים זענען די עיקר ווי איידער די דעות.
) רופט אן קארעלעישאניזם; דאס אז אונזער עקזיסטענץ און פערסעפשן איז קארעלעיטעד און מקושר צו אונזער פענאמענעליסטישע פערסעפשנס, געפילן, וכו׳ וכו׳, אן א מעגליכקייט צו דערגיין זאכן כהוויתן בעצם לאמיתתם האמיתי [נומענאן; ווייל מ׳קען נאר משיג זיין די וועלט אין א פרעימווארק פון אונזער אנושי׳תדיגע עקספיריענס]. ער דינגט זיך אויף דעם און טענה׳ט אז אפילו די נומענאן קען מען בעצם משיג זיין דורך ריין ראציאנאל דורך (בעיקר) מאטעמאטיקס (אולי קען מען טענה׳ן אז דאס אליין איז אויך אין די דאזיגע פרעימווארק הנ״ל ועיין בדברי דר. וויליאם בייערס, ואפשר לחלק). ער טענה׳ט אז דאס אננעמען די לימיט פון דאס אי השגה פונ׳ם חלק הנומענאן מאכט אז מען זאל נישט קענען דערגיין (דאס פילאזאפישע/מעטאפיזישע) צורך פאר׳ן עקזיסטענץ דערפון.