עמינדב האט געשריבן:די אשכול דרייט זיך ארום הלכות "הרב". צו מ'האלט עס איין ווי עס ברויך צו נישט. צו עס פעלט אויס צו נישט.
אין דער זעלבער צייט ווערט דא געברענגט נאכאנאנד ציטאטן פון קלענערע און גרעסערע כפירה בתורה מן השמים און נאך. קיינער געט נישט קיין מאק.
בכבודי לא מחיתם בכבוד בשר ודם מחיתם. א שאנדע.
אז מ׳דערמאנט דאס איז מיר טאקע שווער געווען אז איז נישט מחאה על כבוד בו״ד, בין אדם לחבירו, חשוב פאר הקב״ה יותר ממחאה על כבודו, בין אדם למקום? איז דאס נישט נכלל בתוך (איכ״ר פתיחתא ב) הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו, און דעלך סני לחברך לא תעביד וכו׳ (שבת לא.)?
מ׳קען דאס אביסל פארענטפערן אז דער רמב״ן ביי מעשה סדום (בראשית יט ח) שטעלט צאם דאס וואס די גמרא זאגט (סנהדרין קג:) אז בני ישראל זענען נענש געווארן בפילגש בגבעה אלס בכבודי לא מחיתם בכבוד בו״ד מחיתם, מיט דעם אז די גאנצע מלחמה, משני הצדדים, איז געווען שלא בדין, וז״ל:
ולפי דעתי שזה ענשם של ישראל להנגף בתחילה, מפני שלא היתה המלחמה נעשית מן הדין, והגדר עצמו על שבט בנימין היה מוטל לעשותו, ולא עליהם, שמצוה על השבט לדון את שבטו (ספרי קמד).
והנה שתי הכתות ראויות להענש, כי בנימין מרשיע שאינו חושש ליסר הרעים ולא לגעור בהם כלל, וישראל עושין מלחמה שלא מן הדין, וגם את פי ה' לא שאלו בזה. אבל אמרו מי יעלה לנו בתחלה למלחמה על בני בנימין (שופטים כ יח), כי מעצמם הסכימו למלחמה על כל פנים. וכן לא שאלו בענין הנצוח אם "תתנם בידי", כי בטחו בזרוע בשר שהיו רבים מאד, כי עתה כמוהם עשרה פעמים ויותר. ולא שאלו אלא "מי יעלה לנו בתחלה", והוא כמו גורל ביניהם. אולי היה כל שבט אומר "לא אעלה אני תחלה", או אומר "אני ראשון", והקב"ה השיב כפי שאלתם יהודה בתחלה, לאמור כי יהודה הוא בראש לעולם, כי ביהודה בחר ה' לנגיד (דהי"א כח ד), ולכך לא אמר "יהודה יעלה" כשאר המקומות (עיין שופטים א ב), כי לא הרשה אותם, אבל לא מנעם, ולא אמר להם "לא תעלו ולא תלחמו" מפני ענשו של בנימין.
והנה הלך השם עם שניהם בקרי והניחם למקרים. ובני בנימין היו גבורים, ועריהם בצורות, והשחיתו בישראל הבוטחים בזרוע בשר, והוסיפו עונש על ענשם, כי די היה להם להבריח ישראל מן הגבעה, והם הכו בהם למשחית איבת עולם והפילו מהם עם רב ועצום כ"ב אלפים.
והנה ישראל כאשר הכו מכה רבה נודעה להם שגגתם, כי עשו מלחמה עם אחיהם שלא ברשות גבוה ושלא כדין תורה, ועל כן שאלו ביום השני האוסיף לגשת למלחמה עם בני בנימין אחי (שם כ כג). והזכירו עתה האחוה, לשאול אם הוא אוסר עליהם המלחמה, והשם הרשה אותם עתה ביום השני, ואמר עלו אליו, כי עתה מותר להם לדרוש דם אחיהם השפוך. והם לא שאלו הנצוח, כי עדיין היו בוטחים ברובם לנצח על כל פנים, והשם לא באר להם רק כי המלחמה מותרת להם. ומפני שעדיין לא נתכפר ענשם הראשון נפלו מהם גם ביום השני י"ח אלפים.
וביום השלישי גזרו תענית ויצומו ויבכו לפני ה', והקריבו עולות לכפר על הרהורי הלב אשר בטחו בזרועם והקריבו שלמים והם שלמי תודה כי ראו עצמם כאלו כלם פלטים מחרב בנימין, וזה משפט כל הנמלטים להקריב תודה, כענין שנאמר (תהלים קז כב) ויזבחו זבחי תודה ויספרו מעשיו ברנה, וכתוב (שם כז ו) ועתה ירום ראשי על אויבי סביבותי ואזבחה באהלו זבחי תרועה אשירה ואזמרה לה'. והנה היו בשני הימים המתים מישראל ארבעים אלף, ומבנימן נפלו בסוף כ"ה אלפים אנשי חיל (שופטים כ לה), ומעיר מתום עד כל הנמצא (שם כ מח), רבים. ויתכן שיהיו ט"ו אלפים בין אנשים ונשים והטף, והיה עונש שתי הכתות בשוה.
ומה נכבדו דברי רבותינו (סנהדרין קג:) שהיה הקצף בפסלו של מיכה, אמר הקב"ה בכבודי לא מחיתם, בכבוד בשר ודם מחיתם. לומר, בכבודי לא מחיתם במחוייבי מיתה ופושטים ידיהם בעיקר, בכבוד בשר ודם מחיתם יותר משורת הדין. ועל כן סכל עצת שתי הכתות ואמץ את לבבם ולא זכרו ברית אחים.
ולגבי דאס אז הקב״ה האט פארגעהאלטן מיט די טענה השמש והירח במחלקותו של קרח (שם בסנהדרין קי.) איז לכאורה ווייל זיי זענען צבאי מעלה און עס איז ביי זיי נישט שייך בין
אדם ל״חבירו״ האדם.
און אז מ׳דערמאנט ״כפירה״ און די קשר בין סדום לפילגש בגבעה איז אינטרעסאנט צוצוצייכענען צו וואס דר. שרה מילשטיין זאגט עפ״י אנדערע מבקרים אז די מעשה פון פילגש בגבעה איז אריינגעשטעלט געווארן שפעטער אלס א ליטעראטורישע סאטירישע פּאלעמיק קעגן מלכותו של שאול מבנימין.
