קאווע שטיבל

ברזלי הגלעדי האט געשריבן:

יאיר האט געשריבן:להוי ידוע, אין די תורה שטייט נישט קיין איין מאל "אם תאמין בה' טוב לך, ואם לא תאמין מרה תהיה אחריתך". אפילו אין ש"ס ווערט אויך נישט געלייגט קיין שטארקע דגוש אויף אמונה. האומר אין תורה מן השמים ווערט צוגעשטעלט צו הקורא בספרים חיצונים אדער לוחש על המכה, און פון לשון 'האומר' איז משמע איינער וואס טרומפייטערט דערמיט, ער איז זיכער מיט זיך און ער פארשפרייט עס נאך ביי אנדערע. דער רמב"ם און רב סעדיה גאון זענען געווען די ערשטע צו צוזאמענשטעלן א קריטעריע פון עקרי אמונה, און זיי האבן דאס נישט גענומען פון קיין ערליכע מקורות. דאס מיינט נישט צו זאגן אז מען דארף נישט גלייבן אין די אני מאמין'ס, עס מיינט נאר צו זאגן אז לו יצוייר דער חיוב אני מאמין באמונה שלימה זאל זיין אויף אזא פארנעם ווי אזוי ברזלי לייגט עס אראפ אז עס טאר נישט זיין קיין צל ספק, און אויב נישט זענען די מצוות גארנישט ווערד, וואלט עס שוין געשטאנען אין תורה שבכתב אדער אין תורה שבעל פה.

בעניי פארשטיי איך נישט וואס די זאגסט אנכי ה אלוקך איז מצוות אמונה בה אין עס איז פשוט אז שרייבן א עונש וועט נישט מאכען דעם כופר גלייבען מער

אנכי ה' איז נישט קיין דירעקטע אנזאג - דו מוזט גלייבן אז איך בין דער באשעפער, עס איז געזאגט אויף אן אופן ווי 'דאס איז דער מציאות'. עס שטייט נישט 'לא תכפור בי' אזוי ווי לא תרצח אדער לא תנאף.

רבי חסדאי קרשקש האט געשריבן:טעה טעות מפורסם מי שמנה במצוות עשה להאמין מציאות האל ית', כי לא יצוייר 'מצוה' [חירק באות מ'] בלי שיש 'מצוה' [פתח באות צ'] וכו'. [ועוד] האמונה במציאות האל היא מהדברים שאין לבחירה ורצון מבוא בהם" (אור ה' הקדמה למאמר א).

לעיקוואד האט געשריבן:מה שכתבתי הוא מסקנתי מתוך עיוני בנושא , ואני לא מכיר כמעט שום מקור שאומר שמי שמסופק הוא אפיקורס, אדרבה, אני מכיר רק מקורות שאומרים להיפך בפירוש. (כמדו' שציינתי כבר לאגרות הראי"ה שכ"כ בפשיטות שכל מה שדיברו אודות אפיקורס הוא רק בוודאות, וכן מורה פשטות הלשונות בכל מקום).

פשוט ומוכרח כמו שתירצת, בשני התירוצים. שהרי נח לא היה מסופק אם יש אלקים, הוא היה נביא, ה' דיבר איתו, אלא ברור שקטני אמנה היינו שלא היה מוחלט אצלו להתמסר על סמך דבר ה'.וזה בדיוק מה שאמרתי.
וכמו"כ פשוט שקטני אמנה אינו שווה לכופר בשום אופן, ורז"ל מדברים על צדיקים שהם מקטני אמנה. הרי שהם צדיקים, אלא שחסר להם באמונה, כלומא שלא נותנים אימון מוחלט בדבר ה'. ופשוט שאינם כופרים.

(אגב, מוסכם ופשוט שתיבת אמונה בלשון התורה ורז"ל אין הכוונה כלל למה שנקרא אצלנו אמונה כמו ה"אני מאמין", אלא יותר מה שאנו קוראים בד"כ בטחון, או אימון. חיפוש פשוט של המילה אמונה בתוכנות החיפוש ברז"ל יביע מיד את המסקנה הזאת בלי שום ספק).

ועוד ראיה חזקה ופשוטה ביותר, שאילו כל המסופק הוא אפיקורס, לא שבקת חיי לכל בריה, ולא הנחת בן ובת לאברהם אבינו שירשו את העולם הבא.

מעיינן באיזו אגרת הראיה דן בזה
נכון שנח האמין בה׳ וקשה להבין איך נביא ה מסתפק באמיתות דברו ומטעם זה הישג הרמבן על רשי בביאור והאמן בה ויחשבה לו צדקה ואולי הביאור אם מתאמת יותר כשרואה ממחישי אזי נקרא מקטני אמונה
לסכם הצדק אתך שנח אכן האמין בה ויהיה מקטני אמונה לעניין נבואה אבל לדעתי לגבי אמונה בה אין דבר כזה או שאתה מאמין או שלא וחזל קוראים אותך כופר
אדרבה אם יש לך מאמרי חזל מוכחים בבקשה לצטט

יאיר האט געשריבן:

ברזלי הגלעדי האט געשריבן:

יאיר האט געשריבן:להוי ידוע, אין די תורה שטייט נישט קיין איין מאל "אם תאמין בה' טוב לך, ואם לא תאמין מרה תהיה אחריתך". אפילו אין ש"ס ווערט אויך נישט געלייגט קיין שטארקע דגוש אויף אמונה. האומר אין תורה מן השמים ווערט צוגעשטעלט צו הקורא בספרים חיצונים אדער לוחש על המכה, און פון לשון 'האומר' איז משמע איינער וואס טרומפייטערט דערמיט, ער איז זיכער מיט זיך און ער פארשפרייט עס נאך ביי אנדערע. דער רמב"ם און רב סעדיה גאון זענען געווען די ערשטע צו צוזאמענשטעלן א קריטעריע פון עקרי אמונה, און זיי האבן דאס נישט גענומען פון קיין ערליכע מקורות. דאס מיינט נישט צו זאגן אז מען דארף נישט גלייבן אין די אני מאמין'ס, עס מיינט נאר צו זאגן אז לו יצוייר דער חיוב אני מאמין באמונה שלימה זאל זיין אויף אזא פארנעם ווי אזוי ברזלי לייגט עס אראפ אז עס טאר נישט זיין קיין צל ספק, און אויב נישט זענען די מצוות גארנישט ווערד, וואלט עס שוין געשטאנען אין תורה שבכתב אדער אין תורה שבעל פה.

בעניי פארשטיי איך נישט וואס די זאגסט אנכי ה אלוקך איז מצוות אמונה בה אין עס איז פשוט אז שרייבן א עונש וועט נישט מאכען דעם כופר גלייבען מער

אנכי ה' איז נישט קיין דירעקטע אנזאג - דו מוזט גלייבן אז איך בין דער באשעפער, עס איז געזאגט אויף אן אופן ווי 'דאס איז דער מציאות'. עס שטייט נישט 'לא תכפור בי' אזוי ווי לא תרצח אדער לא תנאף.

רבי חסדאי קרשקש האט געשריבן:טעה טעות מפורסם מי שמנה במצוות עשה להאמין מציאות האל ית', כי לא יצוייר 'מצוה' [חירק באות מ'] בלי שיש 'מצוה' [פתח באות צ'] וכו'. [ועוד] האמונה במציאות האל היא מהדברים שאין לבחירה ורצון מבוא בהם" (אור ה' הקדמה למאמר א).

מה אומרת זאת בנידון דידן

השאלה פה אחת היא מי שמאמין 80% ומקיים תורה ומצות כיהודי כשר נחשב או מנסך יין הוא. אליבא דהחזן איש לא מבעיא לן הא אפילו מי שמסופק באמתות מאמר חזל אחד כמומר לכל התורה הוא כי קא מבעיא לן לר׳ אברהם בן הרמבם מי אמרינן אמונה מוחלטת הוא או דילמא 80% סגי ואם תימצא לומר מוחלטת הוא התורה והמצות שעשה מאי הוה עלה

ברזלי הגלעדי האט געשריבן:

לעיקוואד האט געשריבן:מה שכתבתי הוא מסקנתי מתוך עיוני בנושא , ואני לא מכיר כמעט שום מקור שאומר שמי שמסופק הוא אפיקורס, אדרבה, אני מכיר רק מקורות שאומרים להיפך בפירוש. (כמדו' שציינתי כבר לאגרות הראי"ה שכ"כ בפשיטות שכל מה שדיברו אודות אפיקורס הוא רק בוודאות, וכן מורה פשטות הלשונות בכל מקום).

פשוט ומוכרח כמו שתירצת, בשני התירוצים. שהרי נח לא היה מסופק אם יש אלקים, הוא היה נביא, ה' דיבר איתו, אלא ברור שקטני אמנה היינו שלא היה מוחלט אצלו להתמסר על סמך דבר ה'.וזה בדיוק מה שאמרתי.
וכמו"כ פשוט שקטני אמנה אינו שווה לכופר בשום אופן, ורז"ל מדברים על צדיקים שהם מקטני אמנה. הרי שהם צדיקים, אלא שחסר להם באמונה, כלומא שלא נותנים אימון מוחלט בדבר ה'. ופשוט שאינם כופרים.

(אגב, מוסכם ופשוט שתיבת אמונה בלשון התורה ורז"ל אין הכוונה כלל למה שנקרא אצלנו אמונה כמו ה"אני מאמין", אלא יותר מה שאנו קוראים בד"כ בטחון, או אימון. חיפוש פשוט של המילה אמונה בתוכנות החיפוש ברז"ל יביע מיד את המסקנה הזאת בלי שום ספק).

ועוד ראיה חזקה ופשוטה ביותר, שאילו כל המסופק הוא אפיקורס, לא שבקת חיי לכל בריה, ולא הנחת בן ובת לאברהם אבינו שירשו את העולם הבא.

מעיינן באיזו אגרת הראיה דן בזה
נכון שנח האמין בה׳ וקשה להבין איך נביא ה מסתפק באמיתות דברו ומטעם זה הישג הרמבן על רשי בביאור והאמן בה ויחשבה לו צדקה ואולי הביאור אם מתאמת יותר כשרואה ממחישי אזי נקרא מקטני אמונה
לסכם הצדק אתך שנח אכן האמין בה ויהיה מקטני אמונה לעניין נבואה אבל לדעתי לגבי אמונה בה אין דבר כזה או שאתה מאמין או שלא וחזל קוראים אותך כופר
אדרבה אם יש לך מאמרי חזל מוכחים בבקשה לצטט

לגבי ראייתך האחרונה הרי דברי הרבם( כמדומה בשמנה פרקים שכל העולם נברא או כדאי הוא בשביל הצדיק שחי פעם בכמה דורות ומבואר מזה שקשיא מעיקרא ליתא

רמבם

מיין פוינט איז אז פון די תורה איז ניכר אז די גאנצע אמונה פעלט נאר אויס כדי צו זיין א ריכטיגע עושה. אמונה כשלעצמה איז נישט קיין מעלה. ממילא איז פשוט אז אויב די אמונה איז אים גענוג משפיע צו טון מצוות, האט ער דאך ערפילט דער ציל פון אמונה. די תורה אינטערעסירט נישט די לומדות פון אמונה, וויפיל פראצענט יא און וויפיל פראצענט נישט.

יאיר האט געשריבן:מיין פוינט איז אז פון די תורה איז ניכר אז די גאנצע אמונה פעלט נאר אויס כדי צו זיין א ריכטיגע עושה. אמונה כשלעצמה איז נישט קיין מעלה. ממילא איז פשוט אז אויב די אמונה איז אים גענוג משפיע צו טון מצוות, האט ער דאך ערפילט דער ציל פון אמונה. די תורה אינטערעסירט נישט די לומדות פון אמונה, וויפיל פראצענט יא און וויפיל פראצענט נישט.

לדידך אויב א יוד גלייבט בכלל נישט אבער ער טיט מצוות מחמת איזוה סיבה איז ער א יהודי כשר אדער א יוד וואס גלייבט נישט אבער טיט נישט קיין עבירות בכלל כל ישראל יש להם חלק

יש לדון אז אויב ער גלייבט אינגאנצן נישט און ער טוט די מצוות כמעשה קוף בעלמא, איז זיינע מצוות סתם א שפיל, עס וועט נישט האבן קיין קיום, און ער וועט עס זיכער נישט קענען איבערגעבן פאר א צווייטן. דערפאר איז דא א תנאי קודם למעשה אז מען זאל וויסן אנכי ה' אלקיך און מען זאל דאס אינזין האבן ביים מקיים זיין די מצוות, אבער פונקטליך ווי אזוי און וויפיל איז נישט קיין גרויסע חילוק לגבי די מצוות התורה.

לוא שיהא כדבריך

איך וועל דאס שרייבן אויף מיין לעטערהעד און עס חתמ'נען, און אויב מען וועט דיך נישט אריינלאזן אין גן עדן זאלסטו עס איבערגעבן פאר די שומרי הפתח.

יאיר האט געשריבן:יש לדון אז אויב ער גלייבט אינגאנצן נישט און ער טוט די מצוות כמעשה קוף בעלמא, איז זיינע מצוות סתם א שפיל, עס וועט נישט האבן קיין קיום, און ער וועט עס זיכער נישט קענען איבערגעבן פאר א צווייטן. דערפאר איז דא א תנאי קודם למעשה אז מען זאל וויסן אנכי ה' אלקיך און מען זאל דאס אינזין האבן ביים מקיים זיין די מצוות, אבער פונקטליך ווי אזוי און וויפיל איז נישט קיין גרויסע חילוק לגבי די מצוות התורה.

להודיעך, שאין אתה ור' לעיקוואד שוין, שר' לעיקוואד מודה שאמונה לעצמה דבר חיובי ויסוד יהודי הוא, ולדידך אין אמונה כי אם tool שעל ידו יהודי מאמין מקיים המצוות.

יאיר האט געשריבן:מיין פוינט איז אז פון די תורה איז ניכר אז די גאנצע אמונה פעלט נאר אויס כדי צו זיין א ריכטיגע עושה. אמונה כשלעצמה איז נישט קיין מעלה. ממילא איז פשוט אז אויב די אמונה איז אים גענוג משפיע צו טון מצוות, האט ער דאך ערפילט דער ציל פון אמונה. די תורה אינטערעסירט נישט די לומדות פון אמונה, וויפיל פראצענט יא און וויפיל פראצענט נישט.

וואס טוט זיך מיט די רש"י פין מה לנו ולאמונתו

ברזלי הגלעדי האט געשריבן:

לעיקוואד האט געשריבן:אגב, היסטאריש, אויב איינער זיכט דער ערשטער מקור ווי עס שטייט אז מדארף האבען אמונה במובן פון גלייבען, און אויף דעם באקומט מען שכר וכו'. איז דער ערשטער מחדש פון דער געדאנק (ווי אויך דער ערשטער דאס צו דרשנען אויפן פסוק וצדיק באמונתו יחיה- פשוטו מיינט עס ערליכקייט אין ביזנעס, כמוכח מהמשך הפסוקים שם) מוהר"ר פאולוס תלמיד ישו הנוצרי בספרו (אגרת אל הרומיים א, יז).

סליחה
די גמרא מכות כד. דרשנט די פסוק אויף אמונה אין אויב די האלסט אז די גמרא האט עס גענומען פין פאולוס וועט שוין נישט מאכען קיין חילוק אפילו אויב די גמרא זאגט קלאר אז מען מוז גלייבען 100% ודל

קודם האב איך דאך געשריבען היסטאריש, און די גמרא איז געווען נאך פאולוס.
צוייטענס, האסט פאלש אפגעלערנט די גמרא. דער גאנצער גמרא איז מוכרח אז ער דרשנט דאס אויף ערליכקייט, אזויווי "אנשי אמנה", כלומר מענטשען ואוס מקען זיי טראסטען, די גמרא דרשנט עס בכלל נישט אויך גלייבען. והא ראיה, אז אין די אלע אנדערע והעמיד'ןס פון דוד וכו', שטייט אין קיין איינע פון זיי נישט קיין ענינים פון אמונה נאר ענינים פון מידות און ערליכקייט בין אדם לחברו, איז דאר מאדנע צו זאגען אז ביז דער "בא חבקוק האט קיינער גארנישט דערמאנט דער ענין פון אמונה וואס איז לויט דיר דער עיקר יסוד.

ברזלי הגלעדי האט געשריבן:

ברזלי הגלעדי האט געשריבן:

לעיקוואד האט געשריבן:מה שכתבתי הוא מסקנתי מתוך עיוני בנושא , ואני לא מכיר כמעט שום מקור שאומר שמי שמסופק הוא אפיקורס, אדרבה, אני מכיר רק מקורות שאומרים להיפך בפירוש. (כמדו' שציינתי כבר לאגרות הראי"ה שכ"כ בפשיטות שכל מה שדיברו אודות אפיקורס הוא רק בוודאות, וכן מורה פשטות הלשונות בכל מקום).

פשוט ומוכרח כמו שתירצת, בשני התירוצים. שהרי נח לא היה מסופק אם יש אלקים, הוא היה נביא, ה' דיבר איתו, אלא ברור שקטני אמנה היינו שלא היה מוחלט אצלו להתמסר על סמך דבר ה'.וזה בדיוק מה שאמרתי.
וכמו"כ פשוט שקטני אמנה אינו שווה לכופר בשום אופן, ורז"ל מדברים על צדיקים שהם מקטני אמנה. הרי שהם צדיקים, אלא שחסר להם באמונה, כלומא שלא נותנים אימון מוחלט בדבר ה'. ופשוט שאינם כופרים.

(אגב, מוסכם ופשוט שתיבת אמונה בלשון התורה ורז"ל אין הכוונה כלל למה שנקרא אצלנו אמונה כמו ה"אני מאמין", אלא יותר מה שאנו קוראים בד"כ בטחון, או אימון. חיפוש פשוט של המילה אמונה בתוכנות החיפוש ברז"ל יביע מיד את המסקנה הזאת בלי שום ספק).

ועוד ראיה חזקה ופשוטה ביותר, שאילו כל המסופק הוא אפיקורס, לא שבקת חיי לכל בריה, ולא הנחת בן ובת לאברהם אבינו שירשו את העולם הבא.

מעיינן באיזו אגרת הראיה דן בזה
נכון שנח האמין בה׳ וקשה להבין איך נביא ה מסתפק באמיתות דברו ומטעם זה הישג הרמבן על רשי בביאור והאמן בה ויחשבה לו צדקה ואולי הביאור אם מתאמת יותר כשרואה ממחישי אזי נקרא מקטני אמונה
לסכם הצדק אתך שנח אכן האמין בה ויהיה מקטני אמונה לעניין נבואה אבל לדעתי לגבי אמונה בה אין דבר כזה או שאתה מאמין או שלא וחזל קוראים אותך כופר
אדרבה אם יש לך מאמרי חזל מוכחים בבקשה לצטט

לגבי ראייתך האחרונה הרי דברי הרבם( כמדומה בשמנה פרקים שכל העולם נברא או כדאי הוא בשביל הצדיק שחי פעם בכמה דורות ומבואר מזה שקשיא מעיקרא ליתא

א-

אגרות הראי"ה חלק א' סי' כ' האט געשריבן: ולענין דינא. דע, שאע"פ שאיסור גמור וחולי רע הוא, אפי' מי שמסתפק
ומהרהר על דברי האמונה השלמה, מ"מ לא מצינו שדנו חז"ל דין אפיקורוס, כ"א
על הכופר, דהיינו המחליט ההיפך. וההחלטה של ההיפך א"א שתמצא כלל בישראל
ביו שום אדם שלא יהי' רשע גמור ומשקר במזיד. כי הרשעה היותר גדולה לא
תוכל כ"א להטיל דופי של ספק לחלושי הדעות, וכיון שכן מי שמעיז פנים לאמר
שהוא כופר בבירור, הרי הוא רשע מוחלט, שבצדק היה ראוי לדונו בכל הדינים
המפורשים, ואין כאן טענת לבו אונסו כלל. ואם היתה הכפירה שבדורנו בעלת
אמת, היתה תמיד טוענת טענת ספק, והיו מבררים לה בנקל ספקותיה, אבל היא משקרת
בזדון, וטוענת טענת ודאי , בשעה שאפילו ליותר חלושים בדעת א"א כלל שתבא
כ"א למדת ספק, והרי היא עסוקה ברשע של רדיפה בעזות מצח, ע"כ היא חייבת
כל הדינים, שבידי אדם ובידי שמים, לפי הערך של המכשלה שהיא עושה. ופרטי
הדברים מובן שצריכים אריכות גדולה של ספרים רבים לבאר. ודבר זה ברור,
שמי שבא לידיעה איך שכל המינות, ביחש לישראל, איננה כ"א טענה של ספק
גרועה, המתלקטת מחסרון ידיעה וחסרון רגש ומעוט מוסר, מיד הוא נעשה שלם
באמונה ויראת ד' באמת' וכל מה שיהי' יותר דבק בת"ח, דורשי אלהים באמת,
כן יתעלה מעלה מעלה, להיות ממולא באמונה של חסן חכמת ודעת. "כל כלי יוצר
עליך לא יצלח וכל לשון תקום אתך למשפט תרשיעי, זאת נחלת עבדי ד' וצדקתם
מאתי אמר ד'".

ב- גם רש"י וגם הרמב"ן בענין והאמין בה' שניהם לא מפרשים על גלייבען אלא על טראסטען, והשאלה רק אם אברהם היה בטוח שיהיה לו בן גם נגד הטבע או לא. ושניהם לא מפרשים את זה על אמונתו בקיום ה' שהוא מה שאתה קורא לה אמונה תמיד. גם בפסוק הזה המפרש הראשון לפרשו על אמונה בקיום האל הוא פאולוס.


ג- מה זה או שאתה מאמין או שלא? וכי אין דרגות רבות ביניהם?



ד- להגיד שכל העולם נברא עבור איש חכם וטוב אחד נו נו (אע"פ שגם זה די תמוה ונסתר ממקורות אחרים ברמב"ם עצמו), אבל להגיד שכל העולם נברא עבור איש אחד שהוא טיפש מספיק לחשוב שאפשר שיהיה אמונה מוחלטת וודאית בלי שום צד ספק ופקפוק, וכל השאר הם כופרים ואין להם חלק לעוה"ב, כולל הרמב"ם עצמו. הוא כבר לעמוד על הראש לגמרי.
פ

ה- גם אם החזו"א אמר שמי שמפקפק במאמר רזל אחד מנסך יין, הרי שהוא חולק על כל הראשונים בזה, ולית דאשגח ביה. ויש במאמר הזה שני בעיות: א', שאין כזה הלכה שהכופר בדרז"ל מנסך יין. יש אולי שו"ת רשב"א כזה והחזו"א עצמו בספרו ביו"ד מסיק שאין הלכה כמותו. ובכלל בספרו בכמה מקומות מקיל מאד בדין הכופרים וכו', (עי' יו"ד סי' ב' וסי' ס"ב), וכנראה שלחריפות לשונותיו באגרותיו יש כוונה אחרת מאשר הלכה לאמיתתה כפשוטה (ועי' מ"ש באשכול על המשנ"ב והן הן הדברים).

לעיקוואד האט געשריבן:

ברזלי הגלעדי האט געשריבן:

לעיקוואד האט געשריבן:אגב, היסטאריש, אויב איינער זיכט דער ערשטער מקור ווי עס שטייט אז מדארף האבען אמונה במובן פון גלייבען, און אויף דעם באקומט מען שכר וכו'. איז דער ערשטער מחדש פון דער געדאנק (ווי אויך דער ערשטער דאס צו דרשנען אויפן פסוק וצדיק באמונתו יחיה- פשוטו מיינט עס ערליכקייט אין ביזנעס, כמוכח מהמשך הפסוקים שם) מוהר"ר פאולוס תלמיד ישו הנוצרי בספרו (אגרת אל הרומיים א, יז).

סליחה
די גמרא מכות כד. דרשנט די פסוק אויף אמונה אין אויב די האלסט אז די גמרא האט עס גענומען פין פאולוס וועט שוין נישט מאכען קיין חילוק אפילו אויב די גמרא זאגט קלאר אז מען מוז גלייבען 100% ודל

קודם האב איך דאך געשריבען היסטאריש, און די גמרא איז געווען נאך פאולוס.
צוייטענס, האסט פאלש אפגעלערנט די גמרא. דער גאנצער גמרא איז מוכרח אז ער דרשנט דאס אויף ערליכקייט, אזויווי "אנשי אמנה", כלומר מענטשען ואוס מקען זיי טראסטען, די גמרא דרשנט עס בכלל נישט אויך גלייבען. והא ראיה, אז אין די אלע אנדערע והעמיד'ןס פון דוד וכו', שטייט אין קיין איינע פון זיי נישט קיין ענינים פון אמונה נאר ענינים פון מידות און ערליכקייט בין אדם לחברו, איז דאר מאדנע צו זאגען אז ביז דער "בא חבקוק האט קיינער גארנישט דערמאנט דער ענין פון אמונה וואס איז לויט דיר דער עיקר יסוד.

אי אתה מודה אז אמונה איז די יסוד נאר די האלסט אז איינער וואס האט ספיקות איז נאך אלץ א מאמין

בא עמוס והמעמידן על אחת דרשינו וחיו זה גם כן עינן ערליכקייט בין אדם לחבירו? אגב גם המרשא פירוש הכי

והראיה הכי חזקה לשיטת יאיר
בקונטרס הראיות לריא"ז סנהדרין צ' ע"א כתב על דברי הרמב"ם בהלכות תשובה שהסובר שהקב"ה גוף הוא מין:

ודבריו הן חוץ משיטת התלמוד ואמנם כי כן הדעת מכרעת וכן פשוטן של מקראות שהקדוש ברוך הוא אינו גוף ובעל תמונה כמו שנאמר ואל מי תדמיון א-ל ומה דמות תערכו לו וכל הדמיונות שראו הנביאים אינן אלא כדרך הנבואה כמו שנאמר וביד הנביאים אדמה שהקב"ה היה מראה לו דמיון נכבד כדי שידע הנביא כי זו הנבואה באה לו מאת הקב"ה אבל עקר [הקב"ה] אין לו סוף וכן הדבר ידוע לכל חכמי לב.

אבל מי שיטעה בכך ולא ירד לעמקו של דבר ומבין המקראות כפשוטן וסבור שהקדוש ברוך הוא בעל תמונה לא נקרא מין שאם כך הדבר איך לא פרסמה תורה על דבר זה ולא גלו חכמי התלמוד להודיע דבר זה בגלוי ולהזהיר נשים ועמי הארץ על כך שלא יהוא מינים ויאבדו עולמם. הלא כמה אסורים קלים כגון מוקצה וכיוצא בו חברו חכמים כמה הלכות והרבו כמה דקדוקין להעמיד כל דבר על מכונו ועל דבר זה שכל האמונה תלויה בו ויש בו כרת בעולם הזה ובעולם הבא, איך לא הורו חכמים על דבר זה בגלוי.

אלא ודאי לא הקפידו לכך, אלא יאמין אדם היחוד כפי שכלו ואפילו הנשים כפי מיעוט שכלן, שאמר משה ע"ה שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד, ושמע לשון שמועה ולשון קבלה, שעל פי שמועה ועל פי קבלה יאמין דבר זה, ולא נתן משה תורה לישראל אלא בדרך אמונה ובדרך קבלה, וכן חכמי המשנה והתלמוד לא נתעסקו אלא בדרך קבלה ובדרך אמונה, ולא הורו לדרוש ולחקור על ענין האלהות ועל ענין שאר החכמות כלל, ואם היו יחידים שהיו בקיאין בהם לא היו מורין בהם לרבים, שלא צותה התורה להורות על אלו הדברים.

הנה מה אמר הצדיק החכמה מאין תמצא וגו', אלקים הבין דרכה והוא ידע את מקומה, יאמר לאדם הן יראת ה' חכמה וסר מרע בינה, הא לך בפירוש שלא נברא האדם אלא לירא מהקב"ה ולסור מרע, ולא להתבונן במעשיו הנוראים של הקב"ה, וחכמי ישראל שהיו בקיאין באלו החכמות סתמום וסתרום, ולא רצו לפרסמם ברבים, ולא חששו ללמד לשום אדם שאין הקב"ה גוף, שאין חשש בדבר זה כאשר ביארתי.

ומה שכתוב ונשמרתם מאד לנפשותיכם כי לא ראיתם כל תמונה, לא בא הכתוב להזהיר אלא שלא לעשות תמונה כמו שכתוב בסוף הפסוק פן תשחיתון ועשיתם לכם פסל תמונת כל סמל אבל אם יחשוב אדם שהקב"ה בעל תמונה לא הקפידה תורה בכך, וכמה היו מחכמי התלמוד הקדושים שמהם תצא תורה לישראל שלא נתנו לבם להתבונן בענין האלהות, אלא הבינו המקראות כפשוטם ולפי תומם חשבו כי הקדוש ברוך הוא בעל גוף ותמונה. וחלילה שנקר' מינים לאשר נאמר עליהם אשר בארץ המה.

ואמנם מה שכתב רבינו משה בפרק א' מהלכות יסודי התורה ופירש שם שהקב"ה אינו בעל גוף ותמונה, כל דברים נכוחים הם.

ברזלי הגלעדי האט געשריבן:

לעיקוואד האט געשריבן:

ברזלי הגלעדי האט געשריבן:

לעיקוואד האט געשריבן:אגב, היסטאריש, אויב איינער זיכט דער ערשטער מקור ווי עס שטייט אז מדארף האבען אמונה במובן פון גלייבען, און אויף דעם באקומט מען שכר וכו'. איז דער ערשטער מחדש פון דער געדאנק (ווי אויך דער ערשטער דאס צו דרשנען אויפן פסוק וצדיק באמונתו יחיה- פשוטו מיינט עס ערליכקייט אין ביזנעס, כמוכח מהמשך הפסוקים שם) מוהר"ר פאולוס תלמיד ישו הנוצרי בספרו (אגרת אל הרומיים א, יז).

סליחה
די גמרא מכות כד. דרשנט די פסוק אויף אמונה אין אויב די האלסט אז די גמרא האט עס גענומען פין פאולוס וועט שוין נישט מאכען קיין חילוק אפילו אויב די גמרא זאגט קלאר אז מען מוז גלייבען 100% ודל

קודם האב איך דאך געשריבען היסטאריש, און די גמרא איז געווען נאך פאולוס.
צוייטענס, האסט פאלש אפגעלערנט די גמרא. דער גאנצער גמרא איז מוכרח אז ער דרשנט דאס אויף ערליכקייט, אזויווי "אנשי אמנה", כלומר מענטשען ואוס מקען זיי טראסטען, די גמרא דרשנט עס בכלל נישט אויך גלייבען. והא ראיה, אז אין די אלע אנדערע והעמיד'ןס פון דוד וכו', שטייט אין קיין איינע פון זיי נישט קיין ענינים פון אמונה נאר ענינים פון מידות און ערליכקייט בין אדם לחברו, איז דאר מאדנע צו זאגען אז ביז דער "בא חבקוק האט קיינער גארנישט דערמאנט דער ענין פון אמונה וואס איז לויט דיר דער עיקר יסוד.

אי אתה מודה אז אמונה איז די יסוד נאר די האלסט אז איינער וואס האט ספיקות איז נאך אלץ א מאמין

בא עמוס והמעמידן על אחת דרשינו וחיו זה גם כן עינן ערליכקייט בין אדם לחבירו? אגב גם המרשא פירוש הכי

קען זיין עס איז א יסוד אבער נישט דאס איז פשט פון דער גמרא. ובכלל וייס איך נישט פון א מקור אין ש"ס אז גלייבען איז א יסוד ועיקר. דער רמב"ם וכו' האט מחדש געווען אז עס איז א יסוד, און לדבריהם טענה איך אז דאס מיינט נישט מיליאן פראצענט זיכער וואס איז נישט שייך נאר או להקב"ה בעצמו או לשוטה גמור.
מיין עיקר ראיה איז פון דעם וואס אלע פאר חבקוק רעכנען א גאנצע ליסט פון זאכען וואס העמידן און קיין איינע פון זיי איז נישט גלייבען. דרשוני איז תפלה אדער מה שיהיה בוודאי נישט גלייבען.
אמת שהמהרש"א פירש כך (ולפני הריטב"א), אבל מה נעשה שאין זה פשט הגמרא. ואפשר שגם הם לא כיוונו אלא ע"ד דרש.

ועוד מקור לדברי יאיר

אגרות צפון אגרת י"ח, עמ' נ"ו במהדו' מוה"ק- הרב שמשון רפאל הירש זצ"ל

עיקרים, עיקרי אמונה ? היהדות מכירה תרי"ג מצוות, לא פקודות אמונה. האמיתות שהיא מניחה ביסודה, מגלה היא כאמת, מביעה את דברה לאשר אזנים לו להקשיב לדבר אמת, ובחוקיה פותחת היא לו כר לחקירה נרחבה לחדירה מעמיקה לתוך מהותם וקשרם של היצור, העולם, האנושות, לתוך התפתחות תולדות האדם וכוונת ה' בהן בכל דבר. שואפת היא לקנות לה את מושגה מתוך ההתבוננות הנסיון והתורה, ובכל מקום משמשת התורה בלבד כעובדה, שכן וודאי לא זו היא חקירה אמיתית לכונן את העולם בעינים עצומות ובאזנים אטומות, על יסודו של הציור בתוך לבו של הפרט פנימה. החקירה האמיתית נוטלת את הטבע, את האדם, ואת דברי הימים, כעובדות, וחוקרת בהם כדי להגיע לידי הכרה. והיהדות תצרף אליהם את התורה, אשר גם היא עובדה הנה ממש כשמים וכארץ, אולם אין היא מחשיבה כל חקירה שאין מתכליתה להועיל לחיי המעשה והפעולה. היא מוכיחה כי יש גבול לכוח התפיסה שלנו, ומזהירה מפני חקירה חסרת יסוד אשר אינה מכירה בגבול כוחה. חקירה כזו ותהא מורכבת הרכבות ומבריקה במסקנותיה כאשר תהיה הרי רק שכל חושני נפתל בלבו שאינו מכיר בתחומיו אפשר לו להזדקק לה לשם הרגעתו.

לעיקוואד האט געשריבן:

ברזלי הגלעדי האט געשריבן:

ברזלי הגלעדי האט געשריבן:

לעיקוואד האט געשריבן:מה שכתבתי הוא מסקנתי מתוך עיוני בנושא , ואני לא מכיר כמעט שום מקור שאומר שמי שמסופק הוא אפיקורס, אדרבה, אני מכיר רק מקורות שאומרים להיפך בפירוש. (כמדו' שציינתי כבר לאגרות הראי"ה שכ"כ בפשיטות שכל מה שדיברו אודות אפיקורס הוא רק בוודאות, וכן מורה פשטות הלשונות בכל מקום).

פשוט ומוכרח כמו שתירצת, בשני התירוצים. שהרי נח לא היה מסופק אם יש אלקים, הוא היה נביא, ה' דיבר איתו, אלא ברור שקטני אמנה היינו שלא היה מוחלט אצלו להתמסר על סמך דבר ה'.וזה בדיוק מה שאמרתי.
וכמו"כ פשוט שקטני אמנה אינו שווה לכופר בשום אופן, ורז"ל מדברים על צדיקים שהם מקטני אמנה. הרי שהם צדיקים, אלא שחסר להם באמונה, כלומא שלא נותנים אימון מוחלט בדבר ה'. ופשוט שאינם כופרים.

(אגב, מוסכם ופשוט שתיבת אמונה בלשון התורה ורז"ל אין הכוונה כלל למה שנקרא אצלנו אמונה כמו ה"אני מאמין", אלא יותר מה שאנו קוראים בד"כ בטחון, או אימון. חיפוש פשוט של המילה אמונה בתוכנות החיפוש ברז"ל יביע מיד את המסקנה הזאת בלי שום ספק).

ועוד ראיה חזקה ופשוטה ביותר, שאילו כל המסופק הוא אפיקורס, לא שבקת חיי לכל בריה, ולא הנחת בן ובת לאברהם אבינו שירשו את העולם הבא.

מעיינן באיזו אגרת הראיה דן בזה
נכון שנח האמין בה׳ וקשה להבין איך נביא ה מסתפק באמיתות דברו ומטעם זה הישג הרמבן על רשי בביאור והאמן בה ויחשבה לו צדקה ואולי הביאור אם מתאמת יותר כשרואה ממחישי אזי נקרא מקטני אמונה
לסכם הצדק אתך שנח אכן האמין בה ויהיה מקטני אמונה לעניין נבואה אבל לדעתי לגבי אמונה בה אין דבר כזה או שאתה מאמין או שלא וחזל קוראים אותך כופר
אדרבה אם יש לך מאמרי חזל מוכחים בבקשה לצטט

לגבי ראייתך האחרונה הרי דברי הרבם( כמדומה בשמנה פרקים שכל העולם נברא או כדאי הוא בשביל הצדיק שחי פעם בכמה דורות ומבואר מזה שקשיא מעיקרא ליתא

א-
[א-

אגרות הראי"ה חלק א' סי' כ' האט געשריבן: ולענין דינא. דע, שאע"פ שאיסור גמור וחולי רע הוא, אפי' מי שמסתפק
ומהרהר על דברי האמונה השלמה, מ"מ לא מצינו שדנו חז"ל דין אפיקורוס, כ"א
על הכופר, דהיינו המחליט ההיפך. וההחלטה של ההיפך א"א שתמצא כלל בישראל
ביו שום אדם שלא יהי' רשע גמור ומשקר במזיד. כי הרשעה היותר גדולה לא
תוכל כ"א להטיל דופי של ספק לחלושי הדעות, וכיון שכן מי שמעיז פנים לאמר
שהוא כופר בבירור, הרי הוא רשע מוחלט, שבצדק היה ראוי לדונו בכל הדינים
המפורשים, ואין כאן טענת לבו אונסו כלל. ואם היתה הכפירה שבדורנו בעלת
אמת, היתה תמיד טוענת טענת ספק, והיו מבררים לה בנקל ספקותיה, אבל היא משקרת
בזדון, וטוענת טענת ודאי , בשעה שאפילו ליותר חלושים בדעת א"א כלל שתבא
כ"א למדת ספק, והרי היא עסוקה ברשע של רדיפה בעזות מצח, ע"כ היא חייבת
כל הדינים, שבידי אדם ובידי שמים, לפי הערך של המכשלה שהיא עושה. ופרטי
הדברים מובן שצריכים אריכות גדולה של ספרים רבים לבאר. ודבר זה ברור,
שמי שבא לידיעה איך שכל המינות, ביחש לישראל, איננה כ"א טענה של ספק
גרועה, המתלקטת מחסרון ידיעה וחסרון רגש ומעוט מוסר, מיד הוא נעשה שלם
באמונה ויראת ד' באמת' וכל מה שיהי' יותר דבק בת"ח, דורשי אלהים באמת,
כן יתעלה מעלה מעלה, להיות ממולא באמונה של חסן חכמת ודעת. "כל כלי יוצר
עליך לא יצלח וכל לשון תקום אתך למשפט תרשיעי, זאת נחלת עבדי ד' וצדקתם
מאתי אמר ד'".

ב- גם רש"י וגם הרמב"ן בענין והאמין בה' שניהם לא מפרשים על גלייבען אלא על טראסטען, והשאלה רק אם אברהם היה בטוח שיהיה לו בן גם נגד הטבע או לא. ושניהם לא מפרשים את זה על אמונתו בקיום ה' שהוא מה שאתה קורא לה אמונה תמיד. גם בפסוק הזה המפרש הראשון לפרשו על אמונה בקיום האל הוא פאולוס.


ג- מה זה או שאתה מאמין או שלא? וכי אין דרגות רבות ביניהם?



ד- להגיד שכל העולם נברא עבור איש חכם וטוב אחד נו נו (אע"פ שגם זה די תמוה ונסתר ממקורות אחרים ברמב"ם עצמו), אבל להגיד שכל העולם נברא עבור איש אחד שהוא טיפש מספיק לחשוב שאפשר שיהיה אמונה מוחלטת וודאית בלי שום צד ספק ופקפוק, וכל השאר הם כופרים ואין להם חלק לעוה"ב, כולל הרמב"ם עצמו. הוא כבר לעמוד על הראש לגמרי.
פ

ה- גם אם החזו"א אמר שמי שמפקפק במאמר רזל אחד מנסך יין, הרי שהוא חולק על כל הראשונים בזה, ולית דאשגח ביה. ויש במאמר הזה שני בעיות: א', שאין כזה הלכה שהכופר בדרז"ל מנסך יין. יש אולי שו"ת רשב"א כזה והחזו"א עצמו בספרו ביו"ד מסיק שאין הלכה כמותו. ובכלל בספרו בכמה מקומות מקיל מאד בדין הכופרים וכו', (עי' יו"ד סי' ב' וסי' ס"ב), וכנראה שלחריפות לשונותיו באגרותיו יש כוונה אחרת מאשר הלכה לאמיתתה כפשוטה (ועי' מ"ש באשכול על המשנ"ב והן הן הדברים).

תודה על הציטוט, אלף ימח שמו׳ס לא יכלו לכבות את האהבה שאהב את מין האנושי בכלל ויחיד מישראל בפרט.
כשתעיין בדבריו תראה שהצדק איתי (למרות שהוא אומר שלא מצינו בחזל שדין כופר יושת עליו) היש את נפשך לומר אסורה בהחלט על דבר שהשכל מחייבתו, אם חולי רע על דבר שכל גדולי ישראל נכשלו (לשיטתך) אהה
אלא מאי יהודי כשר מאמין מוחלט הוא, איפוא אה לא יודע

נכון שרשי והרמבן מדברים באימון שדבר ה יתקיים אל אף שאני לא מבין האיך נביא ה מסתפק באמיתתו, בטח שהספק אינו אם ה יבחר לעשות שלא כדבריו

כן שאתה convinced ומאמין או שלא

מי גילה לך שהמאמין המיוחד יהיה טיפש אטו ההלכה שציטוטו מהראיה לשוטים נאמרו, ותמוה הזה מה זה עושה אם זהו רצון ה אין מקום לתמוה.לדידי משל למלך בשר ודם...... שמפיה בעלי מוסר חיים ליצנות היא

ר' ברזילי
שתסלח לי אבל כנראה הנך עוד מהזמן שלא דברו עברית באופן שאנו מדברים היום, וקשה עלי להבין מה כבוד תורך רוצה לבטא במילים שלו. אולי ינסה כ"ת לאמן יותר את לשונו בשפה העברית איך שהיא מדוברת היום ונוכל להידבר יותר. או שמא חפצך להתאמן בשפה האשכנזית המכונה יודיש, שמדברים בה אחינו האשכנזים זה כמה דורות במקומות כמו אירופה, וויליאמסבורג, ומאה שערים. עכ"פ הדיאלקט שלך כרגע קשה עלי להבין.

אתה צודק שהראי"ה כותב שזה רעה חולי להיות מסופק, אבל בזה הוא מדבר על אנשים חילוניים לגמרי, שהוא פוטר אותם מטענות כופרים בגלל שכפירתם אינה בוודאות אלא בספק. אנחנו מדברים על יהודים שומרי תורה, ואכן לדעתי אין זה רעה חולה להכיר שיש ספקות, אדרבה זו רעה חולה וטפשות (אולי אכן לא אסור, ותליא במחלוקת האם יש ענין לא להיות טיפש לפי התורה..) לחשוב שיש ידיעה מוחלטת לבן אדם בשום נושא, וכל שכן בנושאים התלויים באמונה.

שאר דבריך לא הבנתי כאמור.

א ייש"כ פאר הרב הפילוסוף מלעיקוואוד פאר'ן צוברענגען די מקורות.

לעיקוואוד האט געשריבן:ה- גם אם החזו"א אמר שמי שמפקפק במאמר רזל אחד מנסך יין, הרי שהוא חולק על כל הראשונים בזה, ולית דאשגח ביה. ויש במאמר הזה שני בעיות: א', שאין כזה הלכה שהכופר בדרז"ל מנסך יין. יש אולי שו"ת רשב"א כזה והחזו"א עצמו בספרו ביו"ד מסיק שאין הלכה כמותו. ובכלל בספרו בכמה מקומות מקיל מאד בדין הכופרים וכו', (עי' יו"ד סי' ב' וסי' ס"ב), וכנראה שלחריפות לשונותיו באגרותיו יש כוונה אחרת מאשר הלכה לאמיתתה כפשוטה (ועי' מ"ש באשכול על המשנ"ב והן הן הדברים).

דער חזון איש איז נאך מער פראבלעמאטיש, קודם ווייל דער רשב"א רעדט נאר פון א כופר בדברי חז"ל, נישט פון א מפקפק, והשנית והוא העיקר, דער חזון איז האט געהאלטן אז אפילו איינער זאגט אויף א מאמר חז"ל אז ס'איז בלשון גוזמא איז שוין מנסך יין. (איך געדענק נישט אויב אין אגרות שטייט אזוי, אבער אין מעשה איש ברענגען זיי אזא מעשה, ואולי אין לסמוך עליו). און דאס איז נסתר פון מערערע פלעצער פון ראשונים און גדולי האחרונים און אויך מסברא.

אין די קורצסטע ווערטער איז די שמועס דא א שאלה וועלכע אמונה איז די אמתע: די אמונה פון ישעיה ליבוביץ.דער באקאנטער ישראלישער פילאסאף החילוני שומר המצוות, (עיין במשנתו הבהירה בנושא האמונה, בדיוק כדברי לעיקוואד-יאיר שהאמונה אינו אלא הכנה לקיום המצוות) אדער די אמונה פון שלמה קארלבאך, א ווארעמער פאץ. ואידך זיל חמור והדברים ארוכים מדי, ועוד חזון לחול המועד

איך בין נישט מסכים צו דער הכללה וואס איר האט געמאכט, און אויך נישט צו דער צושטעל צו ליבוביץ און קרליבך. אבער כמו שכתבת, הדברים ארוכים מדי, ועוד חזון לחול המועד.
עכ"פ איך זאג נישט בשום אופן אז אמונה, אדער בעסער געזאגט הכרת הבורא, איז נישט דער וויכטיגסטער און צענטראלסטער זאך אין רעליגיע, והיהדות בכלל (אפשר יאיר האלט אזוי, קענסט עם פרעגן). סך הכל האב איך פראבירט אראפצונעמן פון יודישקייט דער כובד פון חובת האמונה, אדער בעסער געזאגט פון די דאגמעס, וואס מיר קענען אלץ י"ג עיקרים, און וייזען ווי פון טראכטען, אדער בעסער געזאגט וויסען, אז עס איז נישטא קיין אמתער וועג צו זיין הונדרעט פראצענט זיכער מיט קיין שום זאך, והאמונה בכלל, ווערט מען נאכנישט קיין אפיקורס אדער עפעס, און כמו שכתבתי יעדער קלוגער מענטש אין היסטאריע האט געהאט זיינע ספקות אין דער אדער יענער פרט פון די דוגמות און אנדערע האבען בפירוש אדער בסוד אוועקגעווארפן א חלק פון זיי.

עיקר היהדות איז בהחלט הכרת הבורא, אדער עבודת ה' (נישט טרוקענע שמירת הממצוות כליבוביץ). אבער עיקר היהדות איז בהחלט נישט (בעיני) the profession of certain dogmas. כאילו עס קען זיין זיכער בלי ספק. דער מושג אז רעליגע איז טייטש גלייבען אין עפעס א רשימה פון זאכען איז בכלל פרעמד צו יודישקייט, און אפילו נאך וואס דער רמב"ם האט עס אפשר פראבירט אריינצוברענגען (וגם בזה יש להסתפק) האט ער גאנץ קנאפ מצליח געווען. און עס איז עד היום הזה נישטא אזא מעמד אין יהדות פון מגלה זיין דעת אז "אני מאמין", ע"ד וואס עס איז דא אין נצרות און איסלאם.