קאווע שטיבל

מי אני האט געשריבן:

יאיר האט געשריבן:און פון רב שרירא גאון:

"על עניין האגדות הני מילי דנפקי מפסוקי ומקרי מדרש ואגדה אומדנא נינהו... לכן אין סומכין על אגדה ואמרו אין למדין מן האגדות... והנכון מהם מה שמתחזק מן השכל ומן המקרא נקבל מהם ואין סוף ותכלה לאגדות" [ס' האשכול ח"ב עמ' 47 ואוצר הגאונים שם עמ' 60]

רבי יצחק אבוהב הספרדי אין די הקדמה פון זיין מנורת המאור ברענגט דאס אראפ אזוי:

כתב רב שרירא גאון ז״ל במגלת סתריו על ענין האגדות הני מילי דנפקי מפסוקי מקרא מדרש ואגדה אומדנא נינהו. ואמרו עליו כי דבר זה על קצת מהמדרשות שאמרו האחרונים כגון רבי תנחומא ורבי אושעיא ועל דברים מעטים מדברי אגדה שבתלמוד שכתובים באומד כגון מה שאמרו בריש פרק הזורק במסכת שבת דף צ״ז ת״ר מקושש זה צלפחד וכו' והדומים לזה. אבל רובם הם סודות וחכמות עליונות ומוסרים ומדות טובות והנהגות בני אדם ותיקון הגוף והנפש. ואין ראוי להניח הרוב בשביל המיעוט כי גם גופי התורה הנדרשים בי״ג מדות ויש בהם דברי יחיד ודעות שהוא דבר ברור שאין הלכה כמותם ונכתבו להוציא האמת מתוכם.

אותם בני אדם שנתברר אצלם גדולת החכמים זכרונם לברכה וטוב שכלם, ממה שנמצא בכלל דבריהם מורים על ענינים אמתיים למאוד. ואף על פי שהם מעטים ומפוזרים במקומות מחיבוריהם הם מורים על שלמותם וכי הם השיגו האמת, ושנתברר גם כן אצלם מניעת הנמנע ומציאות המחויב להמצא. וידעו כי הם עליהם השלום אינם מדברים הֲתֻלִּים. ונתאמת להם שדבריהם יש לו נגלה ונסתר, וכי הם בכל מה שאומרים מן הדברים הנמנעים – דברו בהם בדרך חידה ומשל, כי הוא זה דרך החכמים הגדולים.

בימים ההם קניתי לי ספר “שאלות ותשובות הרשב”א“. קראתי בו והרבה דברים היו לי חדשים ואיזו מהם – גם מועילים. בחפץ לב קראתי את דברי החרמות על חכמי פרובינצה ועל לימודי הפילוסופיאה, שבכללם נודעו לי אותן החרמות כבר מפי השמועה ומפי ספרים. אך התנצלותו של הבדרש”י קראתי פעמים הרבה בענג רב. כל מי שקרא את התנצלותו של הבדרש"י יכול להבין את הרושם שעשתה אותה התנצלות על פרא-מבקש-אמת כמוני אז. חדלתי להאמין באגדות זרות, ולא עוד אלא שלא השתדלתי כלל לתת לאותן האגדות הזרות איזה באור, מפני שברור היה בעיני שהאגדות הזרות יש להן איזה פירוש שלא כפשוטן. פירוש שאין עלי האחריות לדעת אותו. אם הפירוש כך או באופן אחר, אם הוא נודע לי או לא – אחת הוא לי, ובלבד שלא יהיו הדברים כפשטם.

ממילא מובן, שלא בכל האגדות הזרות הכחשתי. הבדרש“י עצמו בהתנצלותו אומר, שהוא מאמין בכל האגדות המספרות איזו נסים שאירעו לבעלי המשנה והתלמוד, ואנכי שלא ערבתי את לבי לחשוד אותו, שאפשר שהוא אינו אומר כן אלא כדי להפיס דעתו של הרשב”א, יראתי מלכת לבדי הלאה מן המסלה שהראו לי האויטוריטטים, שהיו נר לרגלי.

אמונתי בפעולת הסגולות ובקמיעות היתה רופפת ומתמוטטת, ותמהון גדול היה בעיני בשעה שהרב האב“ד מעיר מגורתי התיר לי בשנת תרכ”ב לשתות סתם יינם לרפואה שמצאתי בספר “מפעלות אלהים”; אבל החזקתי באמונת הגלגול, אף על פי שהבדרש“י מכחיש בה בפירוש בהתנצלותו שזכרתי. טעמי ונימוקי היה עמי: אמונת הגלגול הוא אחד העיקרים החשובים שבחכמת הקבלה ובספר הזהר! ואם אמנם הבדרש”י לא האמין בגלגול – הנה הוא לא ידע עוד מחכמת הקבלה ואם היה הזהר נודע בימיו היה גם הוא מאמין בגלגול.

בכלל לא הייתי מבין דבר מתוך דבר, לחדש לי דרכים חדשים באותה שיטה שנגלתה לפני מתוך ספרי חכמי ישראל שהיו חשובים בעיני. בשום אופן לא רציתי להיות “אפיקורוס”, ובשעה שנולד בלבי ספק באמתת איזה דבר שנזכר בתלמוד, בקשתי לי איזה אויטוריטט מגדולי ישראל לסמוך עליו, ומכיון שלא מצאתי אויטוריטט כזה הכרחתי את שכלי להאמין. אמת היא שאי אפשר להכריח את השכל להאמין. אבל במה דברים אמורים? בשכל שיכול להקרא בשם “שכל”, כלומר: שנתפתח די צרכו, מה שאין כן בשכלי אז, שהיה אוצר בקרבו ערבוביא נוראה של הבלים וחקירות פילוסופיות של הבל, ועם זה – פחד והכנעה לפני הדר גאון התלמוד וגדולי ישראל. שכלי היה אז כבית-הדפוס, שמכינים בו הרבה דעות חפשיות לפתרון איזו שאלות ולפני צאתן לאויר העולם תעמודנה למשפט הצענזאר המקיים ומבטלן בהיותו נשען על חק פלוני ופלוני. כבר היתה לי השגה בלתי צלולה בדבר שהוא אפשר ובדבר שהוא נמנע, אך לא ידעתי את הגבול המגביל בין שתי הקצוות האלה. כל כלי שכלי פעלו תמיד לפתור את השאלות שהכבידו עלי אכפן; אך בטרם שהחלטתי בעצמי לקבוע הלכה מחלטת באיזה ענין קיימתי את דעותי ובטלתין בהיותי נשען על דברי התלמוד, במקום שלא מצאתי את הרמב"ם ותלמידיו מסייעים לי.