קאווע שטיבל

בן אדם האט געשריבן:דער ישועות משה איז געווען א ת"ח, וואס אפילו רב שך האט מודה געווען צו דעם.

איש את רעהו האט געשריבן:@בערלבעלעגלה
ערעב בערל די גאון רב שך האט געהאט אלע רעכטן זיך אזוי צו פירן מיט הרב מליבאויטץ, ווען עמיצער זעט די היינטיגע קאקא מענטשן פין 770 קען רואיגערהייט קלערן אז דאס איז עפעס א נייע שבתי צבי באוועגונג ר''ל
הרב שך האט געהאט אלע רעכטן דאס צו זען אינעם מנהיג מליבאויץ און דערפאר האט ער געהאט די רעכט זיך שטארק מתנגד צו זיין צו הרב שניאורסאן
אז די זעסט די גאנג וואס די רב שך תלמידים האבן ווען עס קומט צו א פרעבלעים אין אידישקייט גייען זיי ביז די סוף קעגן דעם
ה''ה האט רב שך געהאט דאס רעכט דעס צו זען אין רב מ'ליבאביץ און לוחם זיין קעגן אזא תופעה ביז די ענדע
די ליבאוויטשע האבן געקענט באשטיין צו פארקירעווען די פיילען פינעם רבי די רב מליבאביץ האבן זיי געמאכט כאילו די גאון רב שך וויל דא מחדש זיין פינדאסניי די מחלוקת קעגן חסידים און דערמיט געוואלט פארשוינען די כבוד פון הרבי מלובאוויטש אז נישט אים פערזענליך מיינט הרב שך
די אמת איז אבער אז אויף אזא גרויסער לייב פון די חסידים ווי האדמו''ר הרב מסאטמאר האט רב שך יא גערעדט גרויסע זאכן בעת פטירתו דאס צייגט אז הרב שך'ס קריג איז געווען נישט א אלגעמיינע קעגן חסידים נאר ספעציפיש קעגן דעם ליבאביצער בפרטיות
.......
בכלל האט די אדמור מליבאביץ איינגעפירט און אריינגעברענגט נייע מושגים בקרב ישראל, הרב שך האט נישט געמיזט צושטימען אז ס'איז אויסגעהאלטען, און האט געהאט די רעכט צו משמיע זיין חוות דעתו

ליטוואק פון בודאפעסט האט געשריבן:לאמיר הערען א נאמען פון אזא צדיק? און פראביר נישט דער ישועת משה. בחייו האט מען איהם אנגעקוקט פונקט ווי בנו הגדול היינט.

הגענו למצב שבו מי שרוצה להיות מהחבר'ה "החסידים" חייב להצהיר כי הרבי שליט"א אינו שייך כלל וכלל לבחי' מחלה ל"ע, ח"ו לעשות עבורו "מי-שברך" ולכללו עם שאר עמך ישראל הצריכים לרפו"ש, וכל צוות הרופאים המקיף את הרבי שליט"א אינו אלא פרי מזימתם של חברי המזכירות וכד'.



  ואם נאלץ מישהו להגרר אחר רוב ההמון, אם מחמת שהוא בוש מפני המלעיגים, ואם מחמת שהוא חושש לאבד את מקום עבודתו במוסדות אנ"ש, או שעלה מגור בלבו פן יקחו את מכנסיו במקוה - יזכור את המשל הידוע בשם ר"נ מברסלב אודות המלך והחכם שנאלצו לאכול מן התבואה אשר כל אוכלה משתבשת דעתו עליו ר"ל, והם החליטו ביניהם לסמן אות על מצחם כדי שלפחות הם עצמם לא ישכחו כי משוגעים המה, ולא יהיו ככל המון העם שיצאו גם הם מדעתם אבל לא היו מודעים לכך.

ב"ה
א ג ר ת  ל י ד י ד
 
מאי משכוכית - עיזא דאזלא בריש עדרא... כד רגיז רעיא על ענא עביד לנגדא סמותא. יש לבעל העדר עז חריף, ודרך העזים להלך בראש והעדר הולך אחריהם. עביד לנגדא סמותא: לעז המושכת מנקר עיניה ונכשלת ונופלת בבורות, והעדר אחריה. (ע"פ ב"ק נב, א ורש"י).
 
                   בראיון הרשמי שהעניק הרב ירוסלבסקי שי' ל'כפר חב"ד' אחר אירועי י' שבט, קבע המרואין כי חילוקי הדיעות בקרב חסידי חב"ד הם לגיטימים "ותשועה ברוב יועץ". ברם בשטח אין ניכרים סימניה של פתיחות נאורה זו, ובפועל חשופים אנ"ש רק לדעות המקובלות על דעת 'הועדה הרוחנית' של עתונאי 'כפר חב"ד', ועדה המאפשרת התבטאות חופשית לכל - אבל רק בתנאי שתהיה תואמת את הקו העכשוי של המערכת...
                   לענ"ד חשוב לשמוע לעתים גם דעות נוספות, ולו רק כדי לשמור על השכל מפני חלודה. מה גם בעניני רוח ונפש שדמינו ודם זרעיותינו תלוים בהם, וחלילה לנו להגרר כעדר סומים בארובה אחרי פרנסים בלתי מהוגנים (רש"י בב"ק שם).
                   לא אתמודד עם האידיאולוגים השכירים, אשר לא זו בלבד שדעותיהם הרשמיות משתנות ומחליפות גוונים בהתאם לכיוון משב הרוח העונתית, אלא שיש מהם המחליפים את מסכותיהם כמה פעמים ביום: מסיכה משיחית לצורך הכתיבה ב'כפר חב"ד', מסיכה אנטי-משיחית כחבר משלחת נכבדי חב"ד להתנצלות בפני רבנים, ומסיכה דו-פרצופית לשם שיחה בכפל-לשון עם אנשים נבוכים מן הישוב.
                   והיות שבדברי חסידות עסקינן, אי אפשר לבוא בדברים עם "דוברי" שקרים בפיהם ובלבבם, אלא עם מי שטעם טעמה של חסידות ודבר ה' יקר בעיניו.
 
"חסידים זיינען קלוג"?
לכאורה נראה כי בזמננו פג תוקפה של הקביעה השגורה "חסידים זיינען קלוג", וזאת משתי סיבות:
                   א] הדבר כלל אינו נראה לעין, ההנהגה הכללית הסוחפת הפוכה בתכלית מכל צורה של חכמה, והשאלה הנשאלת בטבעיות היא: "אן חכמתך אן סוכלתנותך".
                   ב] מפני סיבות שונות נתגבשה הדיעה כי השכל והחכמה מנגדים לחסידות, וסימן לחסידות - שטות, כל דבר שאינו מובן ומחזי כמיסטי - מתקדש, והשימוש בשכל נתפס כחילול הקודש.
                   אחת מחכמות-החיים החסידיות שלמדנו מזקני החסידים היתה, לשקול מראש כל מעשה במאזני השכל, אך מאחר והנגיעה העצמיח עלולה להטות את הכף - יש לשוות מול עינינו כאילו אנו נצבים לפני הרבי ושואלים את דעתו. כך היתה דעתם של חסידים בעלי עבודה פנימית.
                   משרבו החיצונים הפכה הנהגה זו לכפירה בעיקר: מי אתה ומה אתה שתוכל לדעת מה היה הרבי עונה במקרה שכזה?! כלום הרבי משיב ע"פ שכל אנושי?! ואנן מה נענה אבתרייהו? אכן, מלים כדורבנות שאין מה לעשות נגדן.
 
                   אך האמנם זו דעתו של הרבי, או שמא אין זו אלא טענת היצר המתעטף ב"זיידענע ז'ופיצע" וחלק משמן חכו? נעלעל באג"ק של הרבי מראשית שנות נשיאותו לאויוש"ט, ונתבונן כיצד העמיד את עסקנות חב"ד על רגליה ובנה את בית חב"ד מן המסד ועד הטפחות; נראה את אופן התביעות מעסקני צא"ח עד"מ, שבהן תבע הרבי דיווחים מפעילויות קודמות ועורר על הצורך להתכונן למועד הפעילות הבאה. כך אחרי החגים ולפני י"ט כסלו, וכך לקראת יו"ד שבט, פורים ופסח.
                   והנה אילו יצוייר שעסקני צא"ח לא דיווחו על פעילויותיהם בחג השבועות ולא עשו מאומה בי"ב תמוז. האם לא ברי לנו שהרבי יריץ להם מכתב נזיפה כפול ומכופל? ולכאורה תירוץ אמת בפיהם: כלום יודעי דעת עליון אנחנו?! מנין לנו לדעת שהרבי חפץ בדיווח על חגה"ש ובפעילות בי"ב תמוז, הרי לא קבלנו שום הוראה אחר חגה"פ!
                   ודעת לנבון נקל אפסותה של טענה זו - אף שהיא עטופה ב"אותיות חסידיות". לא צריכים אפילו להיות חכם ומבין מדעתו כדי לדעת את רצונו של הרבי, ודי במכתבי החורף כדי ללמד שהרי רוצה שינצלו כל הזדמנות וכל תאריך להפצת יהדות וחסידות - גם בחדשי הקיץ שלא הוזכרו במפורש.
                   ואם חסידים נרתעים משימוש בביטוי "איך קען דעם רבי'ן" - שהרי יכולים להשיג רק במציאותו ולא במהותו וכו', אולם בטוחני שלא ימצא מי שיחלוק על הקביעה כי אנו מכירים היטב את הרבי כמי שכל עניינו להפיץ תורה ואלקות יהדות וחסידות, ולא זו בלבד שלא מצינו שיעמיד משהו אחר למעלה ממטרתו זו, אלא שלא מצינו לו שום ענין נוסף שאינו סובב בחוג נקודת אמת זו.
 
פרסום זהותו של משיח
ועתה שאנו 'מכירים" את הרבי, ובאה לפנינו שאלה: מה דעתו של הרבי שליט"א בנדון פרסום זהותו של המשיח בכל אמצעי התקשורת, חיובית בהחלט? שלילית בהחלט? דרך ביניים?
                   האם זקוקים אנו לגילוי-דעת מפורש מהרבי? הרי המפתח לפתרון נתון בידינו מזה ארבעים שנה ויותר! אנו יודעים בבירור שכל ענייניו של הרבי בגו"ר הם רק קירוב יהודים, וכל מה שנותר לנו לעשות הוא לשאול את עצמנו את שאלת-המפתח: האם פעילות זו תקרב יהודים לתורה ולחסידות, או שמא תרחקם? והתשובה ברורה כשמש. זה דבר שאינו אפשרי במציאות שהרבי מליובאוויטש יתן את הסכמתו וכ"ש שלא יתן את ידו לפעילות שתמנע קירובם של רבבות יהודים לה' ולתורתו, ואף תרחקם מן החסידות.
                   אך בחושך הכפול ומכופל שאנו שרויים בו לא סגי בכך. יש בידינו עובדות, הוראות מפורשות ומעשה-רב, ואין אנו זקוקים להשערות.
                   כיובל שנים מלפנים - בשנות חייו האחרונות של אדמו"ר הריי"צ נ"ע - שררה גם אז בקרב אנ"ש אוירת ערב-גאולה, בעיקר בגלל דיבוריו המפורשים של מוהריי"צ שהתמצתו בקריאה-בשורה: "לאלתר לתשובה לאלתר לגאולה". גם אז היו גילויים קיצוניים, אך מסוג שונה לגמרי, וידועים מקרים של נטישת מקורות פרנסה והזנחת משפחות, ואכמ"ל.
                   ברי לנו שרבים מהחסידים האמינו ללא סייג כי הרבי נ"ע הוא המשיח העומד להתגלות, ואולי אף היו להם רמזים לדבר. בטוחים אנו כי גם הרבי שליט"א האמין בכך בתכלית האמונה והבטחון, הן בזהותו של המשיח והן בהתגלותו הקרובה. הרבי לא הי' זקוק לשמוע מחותנו כי אלו דברי נביאות, הן בגלל שאמונתו בדברי חותנו היתה איתנה בתכלית הבטחון אפילו אם הי' שומע מפורשות שאין אלו דברי נביאות, והגדרתם כ"דברי נביאות" לא היתה יכולה להוסיף עוד על אמונתו, והן מחמת שבין כך ובין כך ידוע שהרבי התייחס לחותנו כאל נביא שכל דבריו "דברי נביאות".
                   הרבי שליט"א התעסק אז בהפצת בשורת הגאולה הקרובה, הן במכתביו והן במעורבותו בעריכת "הקריאה והקדושה" והפצתו - שזו היתה אז הדרך לפרסום רעיון הגאולה העומדת אחר כתלנו. ובכל זאת לא מצינו שמץ של רמז לדבר זהותו של המשיח, ולא רמז ל"פטנט" של זירוז הגאולה ע"י "ובקשו את דוד מלכם"! ומוכחא מילתא שהסברא האומרת כי פרסום זהותו של משיח בשר-ודם מחזקת את האמונה בו - סברת שוא והבל היא, ואין לה מקום בצד הקדושה.
                   מסופר שהרבי שליט"א אמר לחותנו נ"ע כי אומרים ברחוב שהוא - מוהריי"צ - נחשב או חושב א"ע למשיח, ומוהריי"צ השיב: העיקר שמדברים אודות משיח. ולא מצינו שעקב אמירה זו יפרסם הרבי שליט"א את זהות המשיח כדי לגרום לתסיסה בעתונות. הרי לנו שאז נהגו בחכמה, ולא כדעת השוטים דזמננו הטוענים כי לא חשובה עובדת הבזיונות שכתבו העתונים עלינו ועל המשיח, העיקר ש"כתבו עלינו בעתון" והזכירו את המשיח...
                   (בימים אלו ממש עדים אנו לסיקור תקשורתי עולמי עצום פי כמה וכמה, סביב "המשיח" דייוויד כורש - להבדיל בין הטמא ובין הטהור - ורק תמימות הגובלת בטפשות יכולה לחלק בין הסקרנות העתונאית שגרמה לשני הסיקורים. וד"ל).
                   בשנת תשכ"ה הדפיס הרה"ח ר"א פאריז ע"ה כרוזים והפיצם ברבים. בכרוזים אלו כתוב לאמר: קול מבשר.. בשמחה רבה יכולים אנו לבשר לכם, כי הנה המלך המשיח.. כבר נמצא עתה כאן אתנו, הנה הוא הרבי הקדוש מליובאוויטש.. כתובתו: 770 איסטערן פארקוויי.. הוא אינו צריך את בחירתנו מפני שבו בחר השם.. עכ"ל.
                   היתה זו יוזמה פרטית של חסיד איש אמת, שהאמין בתמימותו כי במעשהו זה יקרב את הגאולה. הדברים הגיעו לאזני הרבי שציוה מיד באופן החלטי לחדול מכך ולשלוח לנ.י. את מותר הכרוזים עד אחד. כמובן שר"א פאריז ציית לאשר נצטווה, ושוב לא ניסה "להתחכם" ולחפש הזדמנות "לעקוף" את הרבי ולחזור שוב על מעשיו. אחר קבלת הפקודה כתב אז ר"א פאריז: "דער אויפהערן דארף זיין געשמאק גלייך מיט דעם טאן" (מכתבו הנדפס בכפ"ח גל' 560).
                   צא ולמד מה בין חסידים הראשונים לחסידים האחרונים, שהראשונים שמעשיהם לש"ש בטלו את ישותם הן בעשייתם והן באי-עשייתם בהשוואה ובביטול לבעל הרצון. ואילו האחרונים שאינם חפצים בתבונה ובביטול אלא בהתגלות לבם והתגדלות שמם וכד', מרפים ממעשיהם רק לפי שעה, וממתינים לשעת כושר כי תבוא לעקיפת הציווי.
                   כעבור שנים ספורות עמד הרה"ח רע"ז סלונים בראש יוזמה לפרסם את משיחיותו של הרבי (כנראה שהי' זה לקראת "יו"ד שבט הגדול" דשנת תש"ל), ככל הידוע לי סיכל הגרש"י זוין את התכנית קודם שעשתה לה כנפיים. כאן גם המקום להזכיר את "שיטת החסידות" של אותם ימים, שהתבטאה בפיזור הבטחות לביאת המשיח ביו"ד שבט (ומי שהסתייג מהכרזות אלו נחשב אז לחסיד נחשל מסוג ב'...), וחסד עשתה עמנו התקשורת של אותם ימים שהתייחסה לנושא בזלזול המתאים ולא העלתה אותו לראש החדשות.
                   בשנת תשמ"ג (תהא שנת גילוי משיח) פרסם הדור השני - ר"מ סלונים - את ה"קול מבשר מבשר ואומר - קובץ חדו"ת בעניני המלך המשיח והגאולה השלמה", והוא מהווה - כדברי העורך ב'פתח דבר' - "פריצת דרך בקביעה ברורה בהתאם לפס"ד הרמב"ם בספי"א של הלכות מלכים על אופן התגלותו של המלך המשיח, ובעיקר מי הוא מלך המשיח".
                   להוכחת זהותו של מלך המשיח מוקדש המאמר "קול מבשר מבשר ואומר" מפרי עטו של העורך (החותם: מ' זליקסון), שאינו אלא גיבוב שטויות ברמה ילדותית (לדוגמה: הרבי הוא בן אחר בן למהר"ל מפראג!). וכדרכם של בורים - הכל גלוי וידוע לפניו, והוא יושב ודורש כמפי הגבורה. (ועוד ניכר בו באותו קונטרס שנכתב לפני מתן התורה החדשה שאליהו אינו בא לפני התגלות המשיח, ולכן כותב שם רח"י איזנבך שאליהו הוא מבשר הגאולה).
                   התגובה לקונטרס לא איחרה לבוא, ומי ש"מכיר" את הרבי ודאי לא יופתע שנגזר על הקונטרס בבל יראה ובבל ימצא.
                   עתה מגיעים אנו לשנת תשמ"ה, ולשיחת שבת בראשית. שיחה זו מאוזכרת לאחרונה שוב ושוב, אולם ניכר שרבים מהדנים אודותיה כלל אינם יודעים מה נאמר בה.
                   לאמירת השיחה קדמה שירה עזה של חיילי אדוננו וכו' משיח צדקנו, וכנראה שיש בשיחה גם התייחסות לפרסום הקונטרס "קול מבשר" הנ"ל.
                   וז"ל השיחה: ישנם 'שפיץ חב"ד' החושבים שהם אלו שיודעים מה צריכים לעשות וכיצד צריכים להתנהג, וכל אלו שמסביבם שמנסים להעיר להם לפעמים שעושים דברי בלתי-רצוי - אין הדבר מועיל להם כלל, בחשבם מי הם אלו שיכולים להעיר להם, בה בשעה שאף א' מהם אינו מגיע לדרגתם, שהרי הם 'שפיץ חב"ד'! כוונת הדברים: לאלו שכתוצאה מדיבורים שלהם, עניני דפוס שהדפיסו, או ניגונים וכו' - גרמנו לרחק עשרות יהודים מתורת הבעש"ט, לימוד החסידות והנהגה בדרכי החסידות, ולא עוד אלא אפילו יהודים שכבר התחילו ללמוד חסידות – הפסיקו ללמוד כתוצאה מפעולותיהם של אלו! לא רק שפעולות אלו אינם מביאות לקירוב רחוקים, אלא אדרבה, עי"ז מרחקים את אלו שכבר התחילו להתקרב! וגם כאשר מלבישים זאת באיצטלא דקדושה, "מיט א זיידענע זופיצע מיט א גארטל דערצו" - אין זה משנה כלל את העובדה שעי"ז הרחיקו יהודים מתורת החסידות, עם כל התוצאות שבדבר, שכל זה רובץ על אחריותם!... לך בדרך שסללו לנו רבותינו נשיאנו! אף אחד אינו זקוק ל"חידושים" שלך, שהתועלת היחידה שבהם היא - מחלוקת חדשה נגד הבעש"ט ואדמו"ר הזקן רחמנא ליצלן!... ולכן להוי ידוע שכל מי שממשיך בפעולות אלו - הרי הוא מנגד ולוחם נגד חסידות חב"ד, נגד נשיא דורנו, הבעש"ט, עד מלכא משיחא.. שרוצה וחפץ לבוא, אלא שממתין עד שיוסיפו בהפצת המעיינות חוצה, ואילו הוא – מרחק יהודים מתורת החסידות רחמנא ליצלן. עכ"ל השיחה (כפי שנתפרסה בשעתה בהשמטת התבטאויות חריפות נוספות).
                   מאז תשמ"ה ידועה גם התנגדותו של הרבי להדפסת ספרים בעניני הגאולה - אף ללא רמזים בקשר לזהותו של המשיח, וכך נאסרו להדפסה הספרים "מגולה לגאולה" ו"יחי המלך". בשנת תשנ"א "נשתנו העתים" והותרה הדפסת האחרון, אך בתנאי כפול ומכופל שיעבור ביקורת של אנשים מוסמכים, וכך יצא הספר "כשר למהדרין" כשעל פניו אין בו רמזים לזהותו של המשיח. אך הדברים שהיו אז למורת רוחו של הרבי נתפרסמו אח"כ בס' "יחי המלך המשיח". המחבר שנאלץ בעל כרחו לדכא את דחפיו האמוציונאלים, המתין עד שהגיעה שעת הכושר להתרת הרצועה והסרת הרסן, ובשעה שהרבי שליט"א הי' כבר במצב שלא יכול הי' להגיב ל"ע - אז הדפיס את ספרו הנ"ל.
 
שיחה בטילה מבטלת תורה שלימה
נראה עתה כיצד מתמודד "מורה הנבוכים" הרה"ח ר' יואל הכהן עם שיחה זו, בראיון שהעניק ל'כפר חב"ד' (גל' 558): אחרי שלדבריו "לא היתה הוראה לא לכאן ולא ולכאן" בענין פרסום זהותו של המשיח, פתאום יודע הוא לדבר על "הוראה חוזרת ונשנית פעם אחר פעם" העומדת לכאורה בסתירה לשיחת תשמ"ה הנ"ל, והיא מהווה משנה אחרונה שעל פיה עלינו לנהוג למעשה. וכאן הבן שואל: איזו הוראה עומדת בסתירה לשיחת תשמ"ה? האם כוונתו להנף ידו של הרבי בשעת השירה? הלכך יקרא הוראה לפרסום זהותו של משיח?! האמנם זו ההוראה המהווה חזרה משיחת תשמ"ה?!
                   ואם לא די בכך, חילוק נוסף באמתחתו: "יש ציוויים שלגביהם אנחנו מאמינים באמונה שלימה שלא יחול בהם שינוי כו' ויש ציוויים שמלכתחילה ניתנו להשתנות ונאמרו רק למקום וזמן מיוחד כו'. מובן שהציווי לא לומר על הרבי שליט"א שהוא זה שבקרוב יתגלה כמלך המשיח, נאמר מלכתחילה על מנת להשתנות. הרי הכל מודים שבקרוב ממש כאשר הרבי שליט"א יקבל הוראה כו' להתגלות כמלך המשיח כו' בודאי שאפשר יהיה לומר בפה מלא שהוא מלך המשיח, ומזה מובן שמלכתחילה הציווי הזה היה עתיד להשתנות"... [וההגיון שואל ממ"נ, לע"ל הרי גם חזיר עתיד ליטהר, אבל עתה אין אנו מתייחסים אליו כאל דבר שיש לו מתירין. ומאידך גיסא, האם יש בהוראותיו של הרבי כאלו שאין הוא יכול להתירן כרצונו? והפה שאסר הוא הפה שיכול להתיר את כל סוגי ההוראות].
                   ועוד סברה לו באגודלו: "באותה שיחת ק' [דתשמ"ה].. הרבי בעצמו אמר מילתא בטעמא, שאין לעשות דבר שעלול לרחק מישהו מלימוד החסידות ולהפריע להפצת המעיינות חוצה. ואם כן, זה גופא הוא מעין אישור והסכמה על עצם הדבר, כי אם הרבי היה מתכוין לשלול את עצם הענין, בודאי היה אומר שהדבר עצמו לא נכון ולא היה נזקק להצביע על תוצאה בלתי רצויה שעלולה לצאת מזה..." עכ"ל אגודל הזהב...
                   סיכום דעתו של ר' יואל: [א] אין הוראה לא לכאן ולא לכאן בענין פרסום זהותו של משיח, [ב] ישנה הוראה חוזרת ונשנית הנראית כסתירה לאיסור דשיחת תשמ"ה, [ג] בשיחת תשמ"ה ישנו ציווי-איסור על הפרסום הנ"ל אך הוא היה יפה רק לזמנו ולשעתו, [ד] שיחת תשמ"ה עצמה מהווה אישורו והסכמתו של הרבי שהוא המשיח [וא"כ מצוה לפרסם?!]. אכן, "מורה נבוכים"...
                   ואלמלא היה ה"ראיון" "מוגה היטב" ע"י המרואיין ממש לא היה אפשר להאמין למראה עינינו;
                   דעת לנבון נקל כי שיחת ש"פ בראשית תשמ"ה אינה "גזירת הכתוב" או "הוראת שעה" של כזה ראה וקדש ואין לך רשות להתבונן. זו שיחה המלמדת דעת וקובעת "אבן בוחן" אחת ויחידה, אבנא למשקל בה כל מעשה ומעשה: האם פעולה זו מקרבת יהודים לתורת הבעש"ט, או ח"ו מרחקת! ותו לא!
                   ההוראה העולה מהשיחה אינה האם מותר או אסור לשיר ולהדפיס דבר פלוני, ההוראה היא שאסור לרחק יהודי מתורת הבעש"ט, וזו בודאי הוראה נצחית שלא תתבטל גם לע"ל.
                   והשיחה גם לא נאמרה כמין "תורה חדשה", שהרי הרבי בא בה בטענה ותביעה וזעקה: כיצד אתם עושים כך וכך בה בשעה שעליכם לדעת מכבר כי כל מעשינו ועבודתנו הם אך ורק לקרב יהודים, ואיך עולה בדעתכם לעשות מעשים הגורמים לריחוק יהודים מתורת הבעש"ט ולרחק עי"ז את ביאת המשיח!
                   ומעצמת תגובתו של הרבי ניתן להבין בבירור שאין מקום להצטדקות שמעולם לא ניתנה הוראה שלא להדפיס קונטרס פלוני ושלא לנגן ניגון פלוני (ואדרבה, היו פעמים רבות שניתן הי' להבין שאין התנגדות לניגון), שהרי זהו הקו הברור במשך עשרות שנים, ואיש אינו רשאי להעלות בדעתו שהרבי יתן את ידו והסכמתו להרחקת יהודים מן החסידות ועיכוב הגאולה.
                   ואיך אפשר להוכיח מן ה"מילתא בטעמא" את ההיפך הגמור - בה בשעה שהטעם עדיין חי וקיים? ואם בגזירה שבטל טעמה יש מקום לדון האם בטלה הגזירה אם לאו, אבל בגזירה שלא בטל טעמה?! או שמא י"א שבטל הטעם וכבר הותרה הרצועה ומותר לרחק את המקורבים? וכבר מותר לחדש חידושים שתועלתם היחידה היא חידוש המחלוקת על הבעש"ט ואדמוה"ז? ומותר כבר לעכב את ביאת המשיח?
                   חסידים היו אומרים שאם יבוא משיח יבקשו ממנו לומר חסידות, ובזאת יבחן האם משיח אמת הוא. ועד"ז נאמר שקנה המידה לבחינת משיחיות היא בחסידות, ואי אפשר שיהיו מבצעים משיחיים מצד הקדושה שיהוו מכשול ומנגד להפצת החסידות.
                   יפה כחו של ר' יואל בבינה יתירה לחלק חילוקים לחלקי חלקיקים (כדלקמן), בסברות מתהפכות על ימין ועל שמאל, ולפנינו דוגמה מאלפת כיצד בהתפשטות הבינה מתעלמת משתכחת ואובדת נקודת החכמה נקודת האמת.
                   וכל עצמם של חצאי הרמזים המאוחרים שר' יואל מעמידם כשובר לדברי הרבי המפורשים בתשמ"ה מוטלים בספק, שהרי כולם מתבססים רק על כח פלפולו ואגודלו, והוא עצמו לא תמיד החזיק באותה הבנה (כידוע בענין השיחה על דברי הנביאות), וגם עתה לא הכל מקבלים את סברותיו ואילוציו המפולפלים.
                   אבל אפילו לו היתה ממשות כלשהי ברמזים אלו ובתנועות הראש וכו', האם יש בכחם לעקור הוראות מפורשות? צא ולמד בדברי הגמ' ב"ב (קל, ב): אין למדין הלכה [למעשה] לא מפי לימוד [שאמר רבו מסתבר טעמו של פלוני], ולא מפי מעשה [אם רואה שרבו עושה מעשה כפלוני אל יקבע עפ"ז שהלכה כפלוני, שמא היה לרבו טעם אחר בשעת מעשה], עד שיאמרו לו הלכה למעשה. שאל ואמרו לו הלכה למעשה, ילך ויעשה מעשה [כל ימיו ואינו צריך לשאול שוב בכל פעם], ובלבד שלא ידמה [לדון דבר מתוך דבר]. עכ"ל הגמ' [בתוספת קצת ביאור ע"פ פי' הרשב"ם].
                   ואיך נקום ונעשה מעשה ע"פ רמזים מסופקים, ובה בשעה נעקור בידים הוראות מפורשות שנאמרו הלכה למעשה שעל-פיהן חייבים אנו ללכת כל ימינו, ובפרט שנאמרו מילתא בטעמא והטעם עדיין קיים בתקפו?!
 
זכור ימות עולם
עוד יודע ר' יואל לומר בוודאות (באותו "ראיון") כי "אצל חסידים בכל הדורות היה זה דבר פשוט וידוע לכל שרואים ברבי, צדיק ונשיא הדור, את המשיח שבדור". יהיבנא לי' שהאמת אתו (אע"פ שבטוחני שאין לו שום צל צילה של ראיה כי חסידי אדמוה"ז ואדמוה"א והצ"צ ומוהר"ש וכו' האמינו בכך, ואין אלו אלא דברים שבדמיונו, ועל סמך דברים שבלב הוא בא לפסוק הלכתא גבירתא!), אך מזה עצמו ראיה: אם ברי לנו שכך האמינו, ואם ברי לנו שלפחות גדולי החסידים האמינו באמונה שלימה כי משיח עומד לבוא ולהתגלות היום או מחר, מדוע א"כ לא פרסמו את משיחיותו של הרבי בכל תפוצות ישראל כדי לזרז ולאלץ את הגאולה - כפי כל סברות הכרס הנפוצות כיום? האם אמונתם היתה רופפת ח"ו בגלל שלא שמעו מרבם "דברי נביאות"?
                   ברם ההגיון החסידי מקשה אדרבה, האם אמונתי ברבי מחייבת אותי להכריז על כך בראש כל חוצות? הרי כל ענין הפרסומת הוא קליפה המנגדת בתכלית לנפש החסידות! רק האמריקניזציא של החיים בסיועו המסיבי של העתון 'כפר חב"ד' הם שהצליחו להחדיר למחנה חב"ד את כל עיוותי ההשקפה הנובעים מתרבות הפרסומת - שאחד ממרכיביה העיקריים ויסודותיה הוא הכלל "עשית ולא פרסמת - כאילו לא עשית, לא עשית ופרסמת - עשית!" (שזהו למעשה ה'מוטו' של 'כפר חב"ד'. ואולי גם משום כך סבירא לי' להרה"ח ר"מ פוטערפאס כי כשם שאסור לקרוא ב'מעריב' ו'ידיעות' כך אסור לקרוא ב'כפר חב"ד').
                   והשקפה "קליפתית" זו היא אם כל חטאת, לאמור: אם לא נתת פומבי ופרסומת לאמונתך במשיחיותו של הרבי - אות היא כי אמונתך לקויה ר"ל! ולכן עליך להצהיר על אמונתך זו בכל הזמנה לשמחה שאתה שולח, ובסעודת השמחה עצמה עליך לנעוץ בכל פרוסת הערינג את הקיסמים שעליהם מתנופף הדגלון "יחי המלך משיח צדקנו" - שאותם מספק הקייטערינג החסידי, ואם אין לו דגלונים כאלו חיישינן לכשרות מאכליו.
                   נשוב לדרכי החסידים הראשונים.
                   בין שאר ההבלים שבדברי ר"מ סלונים בקונטרס הנ"ל, נאמר: "העוקב אחרי דברי הרבי בשנים האחרונות, בנושא המשיח והגאולה, עומד נדהם... וברור הדבר שאילו היו נשמעים ביטויים כאלה, בדורות דעה של אדמו"ר הזקן ואדמו"ר האמצעי נ"ע, היו החסידים דאז יוצאים מכליהם".
                   איני מבין כיצד יכולים אנשי דור דעה לצאת מכליהם כעגלי מרבק, אולם למזלנו יכולים אנו לדעת בדיוק כיצד נהגו בדור דעה (ובהקדם הנדפס בשמו של המשפיע ר"ש גרינם, כי חסידי אדמו"ר האמצעי האט זיי ניט געפעלט משיח, מאחר והיו שרויים בתורת החסידות).
                   וכך מספר אדמו"ר מוהרש"ב (תורת שלום עמ' 237) אודות השלוחים ששלח אדמוה"ז אל רמ"נ מטשערנאביל, אמר להם הרה"ק הנ"ל שבאותה שנה יבוא המשיח ושאל לדעתם, והשיבוהו שכשהוא יבוא יהי' טוב מאוד. ואמר שהם אינם כמו השוטים שלו שהם היו כבר אורזים את המזוודות.
                   הרי לנו חסידי אדמוה"ז ששמעו דברים ברורים מפי תלמיד הבעש"ט (עיי"ש ע' 83), צדיק שהם נשלחו אליו מעם אדמוה"ז בבקשת ישועה והצלה לנפשו ולנפש החסידות (וגם מוהרש"ב מקבל שבוודאי הראו לו לרה"ק הנ"ל, ובטח הי' משהו באותה שנה עיי"ש), ובכל זאת לא ראינו שיצאו מכליהם ומדעתם, ולא מצינו שהם או חסידי טשערנאביל רצו עם הודעות לעתונות.
                   ואם תאמר שחסידי חב"ד מתרגשים רק מדברי רבותיהם, הנה שב וממשיך אדמו"ר הרש"ב (בתור"ש שם) ומספר אודות ה'קץ' שאמר אדמוה"ז על שנת תר"ח. דברי אדמוה"ז נאמרו במאמר דא"ח ברבים, ונודעו לרבים, ואף שכולם היו בטוחים כי שכינה מדברת מתוך גרונו (ואפילו שלא בשעת אמירת מאמר דא"ח) - בכ"ז לא מצינו הד לפרסום נרחב לדברים הללו. האם רק בגלל החילוק השדוף שאז לא הכריז אדמוה"ז שדבריו דברי נבואה המה? או שמא דוקא בגלל שהיו דור דעה?
                   ואח"כ פירש אדמו"ר הצ"צ שדברי אדה"ז נתקיימו בכך שבאותה שנה נדפס הלקו"ת. ולא כמו שמסלפים עתה ומסבירים שלא הי' הדור זכאי ולכן זכו "רק" ללקו"ת ('שיחת השבוע' גל' 318) - אלא שדברי אלקים חיים שאמר אדמוה"ז על שנת תר"ח נתקיימו במלואם בהדפסת הלקו"ת (וה"ה ל'קץ' שנאמר בזמנו ע"פ הזוה"ק לשנת תרס"ו, שנתקיים בגילוי המשך תרס"ו).
                   ונוסיף עוד מהאמור בתור"ש (עמ' 169) כי לאדמוה"ז היתה מדריגת הנבואה. וראה לקו"ש ח"ב עמ' 589 וח"ד עמ' 1120 ושי' ש"פ ויצא תשי"א (אות י') אודות היות אדמוה"ז וכל נשיאי חב"ד בבחי' נביאים, ושכך החזיקו החסידים.
 

איש את רעהו האט געשריבן:פון דעם רעד איך דאך אז א גרויסער ליבאביצער האט דאס געשריבן און זע וואס דארט האט זיך אפגעשפילט בחייו

ליטוואק פון בודאפעסט האט געשריבן:ווען דיין לעבען האט דיר געוויזען אז לכתחילה זענען מנהיגים שלא לש''ש, און ממילא נאר טאמער מ'שלאגט זיך נישט מיט מענטשען בלייבט מען א חשוב'ער מענטש, איז גאר דער קאמפף פון הרב שך. ער איז געזעסען ביי די אסיפות פון די 'מועצת היתומים' און געהערט ווי יעדער 'מנהיג ' זארגט זיך פאר זיין פאלק ערליכעהייט, קיינער זארגט זיך נישט צו רעדען די שפראך פון וואס פאדערט די תורה, וואס איז ריכטיג. די קנה מדה וויאזוי קומט מען אריין אין מועצת איז קיינמאל נישט געהאנגען אויף גרויסקייט, ערליכקייט, קלוגשאפט, נאר פאליטיק, האט ער קודם פראבירט יארען מיט גוטנ'ס ביז ער האט שוין נישט געקענט. יעצט טאמער ס'איז דיר שווער צו גלויבען אז די קעמפען פון א ת''ח אן אדם גדול זענען לש''ש, איז דאס ווייל דו ביסט היבש מאלעסטירט פון דער סביבה ולא עלי תלונותיכם.
רובו ככולו פון די קעמפען פון הרב שך זענען געווען א חלק פון א נושא. נאר דער ליובאוויטשער רבי איז געווען געווידמעט אויף א מענטש. יעצט לדעתכם הגדולה וואס דארף א ערליכער איד טוהן ווען ער זעט אז יענער טוט צום כלל זאכען וואס טויגען נישט? ער דארף שווייגען? ער מעג שוויעגען? איך האב נישט קיין דעה לגופו של ענין, און אויב יא, איז מיין הרגש נענטער צו הרב דב לאנדא און הרב חיים גריינימן, אבער אז מ'טוט לש''ש האט מען קיין ברירה נישט. נאר די וואס האבען אין זייער לעבען נישט געזען עכט לש''ש, וואס א וואוילע מנהיג זארגט זיך פאר זיין נאכפאלגער און א שלעכטער טרעיט אויף זיי, אבער קיינער פון זיי זוכט נישט דער אמת'ער הנהגה, קען עס האלטען פאר א טענה די אלע מערכות פון הרב שך.
דאס איז יא, אז אנדערע האבען אפשר א צווייטע גאנג. און הרב חיים עוזר האט זיך נישט אזוי געפיהרט, אבער כך הוא דרכו של תורה. יעדער נוצט אויס זיין נאטורליכע כוחות לעבודת ה' און הרב שך איז געווען מער א קאכעדיגער נאטור.
ווען בן אדם האט גערעדט פון 'צדיקים פון וועמען ערליכער אידען האבען געציטערט', קענסטו רואיגעהייט וויסען אז ער האט נישט געמיינט 'ת''ח פון וועמען אנדערע ת''ח האבען געשעצט'. ער האט געמיינט א שטייגער ווי דער ישועת משה, און דעריבער האב איך אזוי גע'ענטפערט.

אדנירם האט געשריבן:צו גאר ביזטו מצדיק די טעראריסטישע השחתה'דיגן דעלעגיטימיזאציע קאמפיין אנטקעגן חב"ד דורך הרב שך, וויבאלד זיי האבן געזינגען יחי אדונינו?

קפה נמס האט געשריבן:

אדנירם האט געשריבן:צו גאר ביזטו מצדיק די טעראריסטישע השחתה'דיגן דעלעגיטימיזאציע קאמפיין אנטקעגן חב"ד דורך הרב שך, וויבאלד זיי האבן געזינגען יחי אדונינו?

@שש
פליעז, הוי זהיר בגחלתן.