קאווע שטיבל

for the half-Jewish historian and philosopher Joseph Salvador (1796–1873), Jewish law served only to enable the Jewish people to maintain their national distinctiveness and to survive as a culture in exile into modernity, when their covenantal law could then reemerge and influence modern society in the form of “this popular humanity, this sympathy and philanthropy” which are “nothing but the law and the principle of the people incarnated in Israel”. For Salvador, the external practices of the Jewish law, those particular rituals and customs that divide the Jews from the surrounding nations, do not constitute the essence of the message of Judaism; rather, the law is only that which “is applied to constituting” the Jews as a people throughout their long exile and to ensuring that they do not perish from the earth before their time has come to emerge from isolation and help to build a fraternity of all nations

In historicizing the ceremonial law, Spinoza echoes Maimonides’ methodological approach. But while Maimonides continues to affirm the validity of the law even where its original context has been lost (e.g., where idolaters no longer flourish), Spinoza concludes that since the ritual laws were specific to the ancient Hebrew state, with the fall of this state these practices are now obsolete. And adapting Maimonides’ idea that many of the ceremonial laws were ordained to oppose idolaters, Spinoza claims that the only reason that the Jews persist in observing halakha is to oppose the Christians. The significance of halakha is only in the political lessons that can be learned from it

Like Maimonides, Spinoza considers Jewish chosenness to be a function of halakha. As we have seen, Maimonides views halakha as a timeless law, which creates the perfect conditions in which Jews can achieve intellectual perfection even without a state, and as such halakha remains binding and Jews who accept its authority continue to be chosen. In contrast, for Spinoza who holds that halakha aims at political flourishing alone, Jewish chosenness is a function of the fact that halakha once helped the Jews maintain a viable state. In consequence, once the Jews lost their state, they ceased to be chosen

. . .

But Mendelssohn does not accept Maimonides’ historical explanation as involving halakha opposing pagan practices. For Mendelssohn, halakha directs one to contemplate the metaphysical, moral, or historical truths of Judaism

This does not mean that Mendelssohn thinks that one must understand the precise reason for every ritual. Indeed, in his Pentateuch commentary he criticizes commentators who attempted to explain the reason for every commandment. For Mendelssohn, one should trust that the rituals are commanded by God and promote one’s perfection even if one does not know exactly how this happens

In his Hebrew commentary to Exodus 20:2 s.v. “anokhi”, Mendelssohn offers a slightly different approach to the question of halakhic obligation basing it on the fact that when God took the Israelites out of Egypt, He became their sovereign. In this passage Mendelssohn seems to speak of God’s sovereignty over Israel as independent of whether or not a Hebrew state exists. Hence this reasoning seems to justify halakhic obligation even in the exile. See Mendelssohn, JubA, 16: 187-188. This reasoning does not appear in his German works, as far I can tell. Mendelssohn’s understanding of why halakha is obligatory is indebted to Ibn Ezra who in his commentary on Exodus 20:2 gives three reasons for this: (a) Because the Israelites were slaves to Pharoah and God did them the great benefit of releasing them from slavery; (b) because of the worldly flourishing that accrues from performing God’s commandments; (c) in order to merit reward in the next world

. . .

Mendelssohn’s claim that promoting perfection is the aim of halakha is precisely the type of view that Halevi (Kuzari III, 65) attributes to the philosophers and which he sees as undermining halakhic observance. For this view opens the door to the possibility that one can dispense with halakhic observance if perfection can be attained through other means

מי אני האט געשריבן:אפשר אפשר קען מען אביסל צושטעלן הרב סאלאווייטשיק זצ״ל׳ס טעזע אין The Halakhic Mind (ווי אויך אביסל אין זיין Halakhic Man) צו דעם שמועס. דהיינו, ער וויל ארויסברענגן צום סוף (פון א שטיקל מתנגד׳ישע קוק-ווינקל) אז די אביעקטיוו חלק פון הלכה׳דיגע קאנסטראקטן פארעמען אויס אונזערע סאביעקטיווע פערסעפשנס פון חפצים, געפילן אא״וו [א איד׳ס פענאמענאלאגיע]; דאס איז די ריכטיגע ״טעם״ פאר די מצות און שמירת ההלכה, ע״ש בדבריו העמוקים. (התנצלות: קען זיין איך האב אים נישט אזוי גוט פארשטאנען. ס׳איז די סארט בוך/ספר וואס כ׳האב געדארפט ליינען יעדע פעידזש צוויי מאל פאר׳ן גיין ווייטער, און מיט דעם אלעם...)

איז אפשר לפי״ז אויב נעמט די חסיד׳ישע געפירעכץ בנוגע די הלכה נישט אוועק פון די מכוונ׳דיגע פענאמענאלאגיע (וכל המסתעף ממנה) פון די הלכה, וואס דורך דעם דארף א איד צו שפירן, פערסיוון, און עקספיריענסן די/זיין רעאליטעט (ווי למשל אז אביעקטיווע אביעקטן פון צווייגן פאר סוכות זענען זיינע סאביעקטיווע אביעקטן פון ״סכך״, וואס איינמאל ער בויט די סוכה למעשה (כהלכה) ווייסט ער/פילט ער אז ער דארף זיין פרייליך אין די יו״ט וכו׳, וכדומה), דעמאלטס איז ״צוגעבינדענקייט״ (בכל פרטיה) נישט ממש די עיכוב (און דאס איז וואס מ׳מיינט מיט ״פנימיות״ המצוה; עס גיבט עפעס א שטיקל הגדרה דערצו מכח אן אפילו א ריין ״הלכה׳דיגע״ פערספעקטיוו. ועיין בחילוקו בין ״מעשה״ המצוה ו״קיום״ המצוה).

איך פארשטיי אז דאס אליין איז נאך אלס צו אבסטראקט (וואס זענען די פונקטליכע הגדרות און ניואנסן פון די פענאמענאלאגיע הנרצה). והכל בדרך אפשר גמור (פון א שטיקל פילאזאפישן פערספעקטיוו עפ״י דרכו של הגאון הנ״ל).

Soloveitchik revered Rambam, but the rational approach to the reasons for the commandments expounded in the Guide of the Perplexed disappointed him. It failed to match his sense of the grandeur of halakhah as an autonomous system, a way of comprehending the world at least on a par with natural science, but proudly separate from it, standing in no need of justifying itself before any philosophical tribunal

In part three of the Guide, Rambam first posits the universal rational goals of the welfare of the body and the welfare of the soul, and then proceeds to demonstrate how each of the commandments promotes their attainment. Soloveitchik felt that such an approach could not possibly motivate religious observance or satisfy a religious sensibility. But in the Mishneh Torah, he found, the point of departure is halakhah itself, halakhah unbound. The justification for halakhah in that work lies in the inner world, the “subjective correlative” as he describes it in The Halakhic Mind, that observance of halakhah brings about. This, he felt, reflects the authentic Jewish experience

לפעמים יש צורך בהעברה על דברי תורה, ואין בדור מי שיוכל להראות את הדרך, בא הענין על ידי התפרצות. ומכל מקום יותר טוב הוא לעולם שיבוא ענין כזה על ידי שגגה, ובזה מונח היסוד של מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין. רק כשהנבואה שרויה בישראל אפשר לתקן ענין כזה על ידי הוראת שעה, ואז נעשה בדרך היתר ומצוה בגלוי. ועל ידי סתימת אור הנבואה, נעשה תיקון זה על ידי פרצה, שמדאבת את הלב מצד חיצוניותה, ומשמחת אותו מצד פנימיותה.

מי אני האט געשריבן:‏

לפעמים יש צורך בהעברה על דברי תורה, ואין בדור מי שיוכל להראות את הדרך, בא הענין על ידי התפרצות. ומכל מקום יותר טוב הוא לעולם שיבוא ענין כזה על ידי שגגה, ובזה מונח היסוד של מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין. רק כשהנבואה שרויה בישראל אפשר לתקן ענין כזה על ידי הוראת שעה, ואז נעשה בדרך היתר ומצוה בגלוי. ועל ידי סתימת אור הנבואה, נעשה תיקון זה על ידי פרצה, שמדאבת את הלב מצד חיצוניותה, ומשמחת אותו מצד פנימיותה.

שמונה קבצים להראי״ה (קובץ ב אות ל).

The story of the Talmud becoming part of the legal canon, is really a story in some ways of remembering certain things about the Talmud, it has law in it, and forgetting so much about the Rabbinic past. We forget the disciple circles; we forget how unsystematized this past was, how personal and how intimate it was; we forget about these editors who are engaging with this past in an entirely different way - questions and answers - how they're not interested in final law, as that doesn't seem to be the purpose of the editorial project. We instead conceive of the Talmud as a legal code, one that we should all in some ways study. We now have the Daf Yomi cycle which people study, and I think dwell particularly on the legal aspects of the text, because we've been trained to think of it as a legal code

I actually think the Talmud is therefore a useful metaphor in some ways for how law works in general. Law, in some ways, emerges precisely from these contingent and messy contexts, and over time the legal systems that we create allow us to forget how messy that past was, how disputed, and how complicated, and instead creates this picture as if the law always was this one thing - the codes we have are always the law that we should follow

Twersky himself took an "integrative-holistic approach" to Jewish intellectual history as a whole. Jewish tradition, in his own view and not only in his representation of Maimonides view, felicitously integrates different trends of thought and creativity. He illustrated this integration by his unforgettable Parable of the River:

Jewish intellectual history is comparable to a fast-moving stream coursing through a complex network of tributaries and offshoots. The waters of the rivulets which poured into or eddied alongside the mainstream of Judaism were colored by a dazzling variety of cultural disciplines: philosophy and mysticism, rationalism and pietism, exegesis and commentary, poetry and belles-lettres, linguistics and grammar. They did not always flow evenly or simultaneously. At various times, the philosophic tributary swelled in certain areas while the mystical waters raged elsewhere; or the philosophic tributary changed its course, only to have its former bed occupied by mystical currents. Poetry and belles-lettres were like wadis; their waters might reach inundating proportions and they might dry up completely. The courses of these streams deserve to be — and, to a great extent, have been — charted, their ebbs and peaks registered, their force and calm measured; each of them left an imprint on the evolving Jewish intellect and spirit. The mainstream, however, was the halakhah (Jewish law) - its ever-expanding corpus of literature and its cumulative body of practice

In Twersky's parable, Jewish law, the halakhah, is the mainstream, the age-old flowing river. The river has many rivulets, tributaries, offshoots, eddies, and wadis, which form an integrated system of water-ways. These rivulets constitute a "dazzling variety of cultural disciplines" — philosophy, kabbalah, biblical exegesis, Hebrew poetry, grammar, belles-letters, and much more. Sometimes these rivulets may be great in size and in force and, yes, even more dazzling than the main river (as they were in the Spain of Maimonides' youth). Sometimes the stream of philosophy is the greatest and most forceful watercourse, and sometimes the steam of the kabbalah is the greatest and most forceful one. Sometimes the most dazzling body of water is that of Hebrew poetry, and sometimes it is grammar and philology. The river, the mainstream, is always there - whether wide or narrow, deep or shallow, it just keeps rolling along. In Twersky's halakhocentric parable, the halakhah is always the mainstream, although not always the most dazzling watercourse

But it is always the most fertile. It makes all the rivulets and tributaries possible. This, for Twersky, has been the historical greatness of the halakhah. It is also the secret of Jewish cultural creativity. This halakhic river has a marvelous creative power. The halakhah is not barren, not dry - but fertile. It makes all the other dazzling disciplines possible

בפשטות היתרון של רב על ראש ישיבה הוא בהתאמה של הוראותיו לציבור. כלומר הליכה אחרי השכל הישר ולא בהכרח אחרי המסקנה הלוגית המבריקה יותר, מכוונת להתאים למצבו של הציבור ולחיים בפועל. אבל לדעתי זהו רק חלק מהתמונה. אני טוען שהפידבק הבעל'בתי מכוון את ההוראה לאמת. ההתאמה לשכל הישר ולניסיון החיים אינה רק התפשרות עם החיים. ההתאמה לחיים היא אינדיקציה לאמיתותה של ההוראה עצמה. הבעל'בתים נותנים פידבק לרב ומכוונים את הוראותיו אל האמת. ההנחה היא שהוראה הלכתית שלא מתאימה לעם שבשדות אינה הוראה נכונה (ולא רק שאינה ישימה). השכל הישר הוא חלק מהתורה, שכן לא ניתנה תורה למלאכי השרת. ככלל, הוראה שלא מתאימה לעם שבשדות גם יושבי בתי המדרש לא צריכים לקיים אותה.

פעם הסברתי כך את הכלל ההלכתי שגזירה שלא פשטה ברוב הציבור היא בטלה (אינה תקפה). לא מדובר על פשרה עם המצב העגום של הציבור. אם הגזירה לא מתאימה ולא מתקבלת ציבורית אז היא כנראה לא נכונה. ובכך ניתן להבין את העיוות שנוצר בחברה החרדית שקולטת לתוכה כל מיני חומרות מוזרות וחסרות בסיס, ונראה כאילו שמדובר בהתפוצצות של פידבק חיובי. הסיבה לכך היא שבעולם החרדי התפתח אתוס שלפיו דעת בעל'בתים היפך דעת תורה, ולכן ביקורת של בעל'בתים לא נחשבת. אנחנו מתייחסים ל'עוילם' ולא ל'עולם'. מכאן עולה שכל המצאה שעולה בבית המדרש, שכמובן יכולה להיות מאד עקבית ומבריקה, כשהיא זוכה לביקורת מהעם שבשדות הם לא נחשבים. סך הכל בעל'בתים. במצב כזה אין את הריסון המתבקש של השכל הישר להוראות שיוצאות מבית המדרש ומהלשכות האפלות והמנותקות של הפוסקים. זהו תפקידם החשוב של הבעל'בתים בהתפתחות התורה וההלכה.