http://vps9000.inmotionhosting.com/~kavesh6/
http://vps9000.inmotionhosting.com/~kavesh6/viewtopic.php?t=16036
און דער טור בחו״מ סימן לד ברענגט דאס צו (און לייגט צו "והמינין"):המוסרין והאפיקורוסין והמומרים לא הצריכו חכמים למנותן בכלל פסולי עדות שלא מנו אלא רשעי ישראל אבל אלו המורדין הכופרין פחותין הן מן העכו"ם שהעכו"ם לא מעלין ולא מורידין ויש לחסידיהן חלק לעולם הבא ואלו מורידין ולא מעלין ואין להן חלק לעולם הבא.
און דער מחבר פסק׳נט דאס דארט בסעיף כב (הגם ער ברענגט נישט צו דעם לשון פון ״מין״ אדער ״כופר״):כתב הרמב"ם האפיקורסין והמינין והמומרין לא הוצרכו חכמים למנותן בכלל פסולי עדות שלא מנו אלא רשעי ישראל אבל אלו המורדין הכופרין פחותין הן מן העכו"ם שהעכו"ם לא מעלין ולא מורידין ויש לחסידיהן חלק לעולם הבא ואלו מורידין ולא מעלין ואין להן חלק לעולם הבא.
איז ראשית כל מן הראוי לציין צו וואס איך האב דא געשריבן בנוגע דאס וואס דער משנ״ב פסק׳נט באו״ח סימן קען ס״ק ב בנוגע איסור לאפיקורוס להיות הש״ץ ע״ש.המוסרים והאפיקורסים והמומרים פחותים מהעכו"ם ופסולים לעדות
איז לגבי ״מין״, וואס האט דאך צו טוהן מיט עניני מציאות הא-ל, הא׳מיר אָנגעפאנגען אז מ׳קען דאך ניטאמאל דן זיין דערויף - נישט פאזיטיוו און נישט נעגאטיוו. וואס די דוקא נעגאטיוו חלק איז דאס וואס שטערט דעם רמב״ם.חמשה הן הנקראים מינים: האומר שאין שם אלוק ואין לעולם מנהיג, והאומר שיש שם מנהיג אבל הן שנים או יותר, והאומר שיש שם רבון אחד אבל שהוא גוף ובעל תמונה, וכן האומר שאינו לבדו הראשון וצור לכל, וכן העובד כוכב או מזל וזולתו כדי להיות מליץ בינו ובין רבון העולמים. כל אחד מחמשה אלו הוא מין.
שלשה הן הנקראים אפיקורסין: האומר שאין שם נבואה כלל ואין שם מדע שמגיע מהבורא ללב בני האדם, והמכחיש נבואתו של משה רבינו, והאומר שאין הבורא יודע מעשה בני האדם. כל אחד משלשה אלו הן אפיקורוסים. שלושה הן הכופרים בתורה: האומר שאין התורה מעם ה', אפילו פסוק אחד, אפילו תיבה אחת, אם אמר משה אמרו מפי עצמו, הרי זה כופר בתורה, וכן הכופר בפירושה והוא תורה שבעל פה, והמכחיש מגידיה, כגון צדוק ובייתוס, והאומר שהבורא החליף מצוה זו במצוה אחרת, וכבר בטלה תורה זו אע"פ שהיא היתה מעם ה', כגון ההגרים. כל אחד משלשה אלו כופר בתורה.
והיינו, אז עס איז נאר טאמער אנדערע זעהן אים אזוי (און עס איז שלא בטעות, ועיין לעיל בסעיף ד ברמ״א ובסעיף כד וסמ"ע שם ס"ק נז); עס איז אַן אַבּזערוועבּל בּיהעיוויאר. ואפילו דער רמ״א וואס צייכענט דארט צו צו סימן צב סעיף ה (ועיין בש״ך שם ס״ק ה) אז לכתחילה זאל מען אים נישט איבערגעבן קיין עדות, איז דאס אויך נאר ווען דער מענטש זאגט פאר אנדערע ״איך בין א רשע (ופסול)״, נישט ווען ער טראכט עפעס בינו לעצמו (ובפרט ווען ער האלט נישט אז ער ווערט גערעכענט א ״רשע״ ממבט ההלכה, וכדהבאתי הסמ"ע בס"ק נז).אין אדם נפסל בעבירה על פי עצמו אלא על פי עדים שיעידו עליו
והיינו ווייטער א בּיהעיוויאריסט מהלך פון (אפילו) בצנעה מקיימים המצות דכשר לעדות. (הגם אז דא איז די געדאנק אז בפרהסיא זענען זיי מומרים רק מחמת יראה, און די קיום בצנעה ווייזט אויף אז ס'איז נאר לפנים ואנוס מחמת יראה. אבער לכאורה כ"ש הוא אויב סיי בפרהסיא און סיי בצנעה איז ער א פולקאמער מקיים המצות, אז ער איז נישט בגדר כופר ואפיקורוס אויך נישט. הגם די הלכה דא איז מער בנוגע "מומר" ווי איידער "אפיקורוס כופר או מין", ועיין בהל' תשובה להרמב"ם שם בפ"ג ה"ט אודות הגדרת "מומר" ע"ש.)מיהו, אלו האנוסים שהצרכו להמיר מכח יראה ואי אפשר להם למלט על נפשם, ובצנעה מקיימים המצות, הם כשרים לעדות (ריב"ש סימן יא).
יא יא. אט דאס איז דאך מיין טענה מיט וואס איך האב אָנגעהויבן די אשכול: אז אויב מ׳טראכט אריין איז דאך אויף די שאלה פון ״דו גלייבסט אין ג-ט?״ נישט געהעריג שייך קיין פּאזיטיווע אדער נעגאטיווע אנטווארט (להרמב״ם).חדשים האט געשריבן:איך פארשטיי נישט וואס איז געווען די הוא אמינא פון די מקשן. פארוואס האט ער געהאלטן אז דאס גייט אריין בגדר אפיקורס. ער אליינס קען דאך אויך נישט מסביר זיין גאט, ער האלט דאך לא ישיגוהו משיגי הגוף. וואס האט ער געמיינט ווען ער האט געפרעגט ”גליייבסט אין גאט”? וואספארא גאט האט ער געהאט אין מיינד? איז נישט זיין אפטייטש אין גאט אליינס כפירה?
די ״אויך בצנעה״, לפי די מהלך פון סאָשׁעל קאַנסטראָקשעניזם, איז צו זאגן אז ער איז באמת און טאקע מציית לשמירת התורה און סאָבּמיט לחוקיה אינגאנצן. והיינו, אז איינמאל די ״ריכטיגקייט״ ״אמת״ וכו׳ וכו׳ דערפון ווערט אוועקגעשטעלט מחמת סאָשׁעל קאַנסטראָקשעניזם וכנ״ל, דאן השתא דאתית להכי אז דאס איז ״עכט״ און ״ריכטיג״ וכו׳ מחמת זה, איז ער מציית דערצו בכל אופן. עס איז נישט נוגע צו אנדערע ״זעהן״ אים צו נישט. די ״אנדערע״ און געמיינזאמע עסאָמפּשענס איז לגבי וואס זענען למעשה די געמיינזאמע עסאָמפּשענס; נישט לגבי צי יעצט ממש זאגט מען אים דאס צו טוהן צי מ׳זעהט אים דאס טוהן. אין אנדערע ווערטער, די סאָשׁעל קאַנסטראָקשען אז דאס איז ״ריכטיג״ און מ׳דארף דאס טוהן בצנעה אויך, מאכט דאך דאס פונקט אזוי ״אמת״ און ״ריכטיג״ בצנעה אויך לפי מהלך זו. די סאָשׁעל קאַנסטראָקשען דערפון ווערט נישט אויס מחמת ווייל קיינער זעהט נישט. דאס איז כעין ווי מ׳האט דאס צוגעגליכן צו מאראליטעט, אשר יש מקום לומר אז זיי זענען א סאָשׁעל קאַנסטראָקשען, אבער דאס מיינט נישט אז מ׳האט נישט לציית לה גם בצנעה, וואס דארט גייט אָן די סאָשׁעל קאַנסטראָקשען פונקט אזוי. דאס וואס נעמט דאס אוועק איז נאר ווען די עסאָמפּשען והסכמה דערין פונעם ציבור גייט אוועק; די ציבור האלט שוין אז נישט. די עסאָמפּשען והסכמה איז דאך למעשה נאך אלס דא אפילו ווען דער יחיד איז פונקט יעצט אליין און נישט ארומגענומען מיט אנדערע פון דעם ציבור המסכים (ער איז נאך אלס אינעם געזעלשאפט, נאר נישט ארומגענומען יעצט מיט ממש מענטשן דערפון).חדשים האט געשריבן:איך זעה אז דו דרוקסט די ”אויך בצנעא,” אויב גייט עס נאר צו אלץ סאשעל קאנסטראקט, איז דאך דאס נישט שייך בצנעא. עס איז אפשר דא א סאשעל קאנסטראקט צו זאגן אז מען דארף מקיים זיין מצוות בצנעא, אבער למעשה צו טון בצנעא, איז דאך יעדער א יחיד. וויאזוי שטעלט זיך עס צאם אלץ סאשעל קאנסטראקט?
ולגבי הגדרת "חכם" שרייבט ער (להלן ריש פי"א):דע, כי האמת לא יתואר בו הדבר מצד האומרים, וגם כן בהפכו, ואולם גדר האמת שהוא אשר ימצא בשכל, לפי מה שהוא עליו חוץ מן השכל, וגדר הכוזב מתנגד לזה, ולכן לא יחזק האמת בהודות כל העולם עליו, ולא יחליש בחלוק כל העולם עליו
***וכבר גדר החכם הצניעות שהוא הענוה והחכמה.
unlike in the past, the question “Who am I fundamentally?”, that is, in the essentialist sense, is now less significant than the question “What do I do?” in the constructionist sense
ווי מ׳זעהט סטרעסט דער רמב״ם שטארק דאס געדאנק פון ״מציאות״ לגבי ג-ט (6 מאל די דעריוועטיוו דערפון בהלכה א׳). אבער ווי איך האב פריער געזאגט, איז די געדאנק וואס ער ברענגט ארויס אז מ׳זאל זיך מייחס זיין צום טערמין ומושג פון ״ג-ט״, אלס די ״פּרינציפּ און קאנצעפּט פון בּיִאיִנג עקזיסטענץ ומציאות״. והשתא דאתית להכי איז הגע בעצמך, קען מען דען נישט טענה׳ן אז די זאץ ״די פּרינציפּ פון עקזיסטענץ עקזיסטירט (אין אַן אנטאלאגישע סענס)״ אין לה שחר? (ואולי באנו ג״כ לסעלף-רעפערענשאל אינפיניט ריגרעס. והיינו, אויב ענטפערט מען אויף דעם ״יא״, דאן קען מען אפשר דערנאך פרעגן: ״דאס אז די פּרינציפּ פון עקזיסטענץ עקזיסטירט, דאס אליינס עקזיסטירט?״ וכן הלאה והלאה. ואולי קען מען דאס צושטעלן צו וואס קאנט האט גע׳טענה׳ט אז ״עקזיסטענץ״ איז נישט קיין פּרעדיקעט וואס מ׳קען דן זיין דערויף. והיינו נמי אפשר בענין כזה. ועיין בשם טוב ובקרשקש שם בפנ״ז מח״א במו״נ.)יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון והוא ממציא כל נמצא וכל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמתת המצאו.
ואם יעלה על הדעת שהוא אינו מצוי אין דבר אחר יכול להמצאות.
ואם יעלה על הדעת שאין כל הנמצאים מלבדו מצויים הוא לבדו יהיה מצוי ולא יבטל הוא לבטולם שכל הנמצאים צריכין לו והוא ברוך הוא אינו צריך להם ולא לאחד מהם לפיכך אין אמתתו כאמתת אחד מהם.
הוא שהנביא אומר וה' אלהים אמת הוא לבדו האמת ואין לאחר אמת כאמתתו והוא שהתורה אומרת אין עוד מלבדו כלומר אין שם מצוי אמת מלבדו כמותו.
Early on in my research, I encountered some synagogue members who articulated what I have come to believe is a core feature of Orthodox Jews (a group of which I have been a part). The population of Orthodox Jews is a mix between those with traditional beliefs, i.e., the “Orthodox” (meaning, “true belief”), and those who observe the halakhic rules and customs but do not have traditional beliefs, i.e., the “Orthoprax,” (meaning, “correct behavior”). What the Orthodox population as a whole has in common is that they are ritually observant (more accurately, “observing”) Jews who commonly identify themselves with a variety of Orthodox institutional identities, which is why lernen and davenen function the way they do for this group
What this translates to, in effect, is that among Orthodox Jews the emphasis is on doing more than being this is indeed the case not only for observant Jews, but for many people for whom ritual observance is central to their identity. Alfred Schutz, The Phenomenology of the Social World (Evanston: Northwestern University Press, 1967). That is they emphasize the rituals and practices that they do, letting these serve as signals of what the nature of their religious being is. Being, of course, includes not just what people do, but how they understand themselves, what and who they believe themselves to be
Or perhaps we might more accurately suggest: among these Jews doing is the stand-in for being. Indeed, as a group of Orthodox once confided to me, they were not even certain what others in the synagogue truly believed; their theology, such as it was, remained largely private and rarely if ever discussed. What every one of them could be certain of was what they did
Indeed, more often these Jews choose to define or identify themselves through the rituals or stringencies they practice. They lern, they daven regularly, are shomer Shabbat (Sabbath observing), shomer negiah (observing the restrictions on intersexual physical contact), glatt kosher keeping (the most stringent kashrut standards) Jews. Practices such as these define their being
ונבנתה העיר האט געשריבן:אויך מיר א קונץ. דו גלייבסט ווייל דו גלייבסט. נו וואדע, אז דו גלייבסט גלייבסטו דאך. וואס קענסטו נעבעך טון? גלייבן און דוקא 'נישט' לייגן תפילין?
די אמת'ע עבודה איז 'בוחר' זיין אמונה. נישט אמונה ווייל כ'בין גראדע א גלויביגער.
איי וויאזוי איז מען בוחר צו גלייבן עפעס?
אויף דעם זאגט ער (תהלים קיט ל) 'דרך' אמונה בחרתי. כ'בין בוחר זיך צו 'פירן' מיט אמונה.
כ'וועל טראכטן ווי א איד א גלייביגער. כ'וועל רעדן ווי א איד א מאמין. כ'וועל טון וואס א מאמין בה' דארף טון. אויב זאל גאט וועלן, קען ער מיר נאכשיקן דאס איבריגע.
וכעין די געדאנק ווי אזוי די עשרת הדברות הייבן זיך אָן (שמות כ ב), וע"ש ברש"י.למה מזכירים יציאת מצרים על כל מצוה ומצוה. למה הדבר דומה למלך שנשבה בן אוהבו ומשפדאו לא פדאו לשום בן, אלא לשום עבד שאם יגזור ולא יהיה מקבל עליו א"ל עבדי אתה. כיון שנכנס למדינה א"ל נעול לי סנדלי וטול לפני כלים להוליך לבית המרחץ. התחיל הבן ההוא מנתק הוציא עליו שטר ואמר לו עבדי עתה. כך כשפדה הקב”ה את זרע אוהבו לא פדאם לשום בנים אלא לשום עבדים כשיגזור ולא יהיו מקבלים עליהם יאמר להם עבדי אתם. כיון שיצאו למדבר התחיל לגזור עליהם מקצת מצות קלות ומקצת חמורות כגון שבת ועריות ציצית ותפילין התחילו ישראל להיות מנתקים אמר להם עבדי אתם על מנת כן פדיתי אתכם על מנת (תנאי) שאהיה גוזר ואתם מקיימים.
ווי מ׳זעהט איז דא היפש לעטיטוּד אין דעפינירן דעם טערמין (גאר פארקערט: אויסדרוקליך נישט קענען דעפינירן, וכנעגאטיווע טעאלאגיע של הרמב״ם בכלל ודוק). עס איז אויך ידוע וואס קאנט האט געלייקענט בכלל אז עס איז עסענשאל פאר רעליגיע צו האבן א קאנצעפט פון ״ג-ט״. (און דאס איז על אף טענותיו של דר. סטיווען וויינבערג.)The term "God" is used with a wide variety of different meanings. These tend to fall, however, into two main groups. On the one hand, there are metaphysical interpretations of the term: God is a prime mover, or a first cause, or a necessary being that has its necessity of itself, or the ground of being, or a being whose essence is identical with its existence. Or God is not one being among other beings even a supremely great being but, instead, being itself. Or God is an ultimate reality to which no concepts truly apply
On the other hand, there are interpretations that connect the term "God" in a clear and relatively straightforward way with religious attitudes, such as those of worship, and with very important human desires, such as the desires that good will triumph, that justice be done, and that the world not be one where death marks the end of the individual's existence
ווי צוגעברענגט, ידועים דברי האור ה׳ בהקדמתו ובמאמר ב כלל ה פ״ה אודות לחייב אדם להאמין ע״ש.there is no such thing as the “right” or “correct” view of the word God, only the different views of individual members. Thus there are no “erroneous” views of the word God in a polydox community, only differing views. Certainly one member of a polydox community may regard another’s God belief as incorrect; but that would be simply one member’s opinion, not community dogma, and in no way affects the other member’s belief or status in the community. Perhaps most important from the standpoint of human health and happiness, the choice of a meaning for the word God in the polydox community is morally neutral. It is neither moral nor immoral, good nor bad, whether a person takes one view or another with respect to the word God
It may be taken as true that the sense of reality can be decisively influenced to accept the reality of some being or thing by objective and compelling evidence. There does not exist, however, in any liberal religion, which includes Polydox Judaism and Reform Judaism (as historically understood), objective and compelling evidence for some one particular view of the word God. The reason is that historically the only objective and compelling proofs for a meaning of the word God have been based upon the infallibility of the Bible, and upon various philosophic proofs that appeared in Greek and medieval philosophy. The infallibility of the Bible has been disproved by higher criticism or scientific biblical study; and since Hume and Kant, all philosophic proofs for the truth of some particular view of God have generally been rejected as invalid
Accordingly, since there is no objective and compelling evidence that persons can bring to convince their sense of reality that some particular concept of deity is true, and the sense of reality without such convincing evidence cannot be persuaded by conscious acts of will, persons have no conscious control over what they believe about the word God. The belief is fashioned subjectively out of the person’s total psychic being, a complex of differing modes of awareness and attitudes, conscious and unconscious
Inasmuch as a person’s belief regarding the word God is involuntary, beyond his or her conscious control, persons deserve neither praise nor blame for such beliefs. Thus it is immoral for a person or community to punish persons for their God beliefs
דר. יואל מאַרקס שרייבט אין זיין רעצענזיע אויפ׳ן בוך:Religious Truth, of which I take atheism to be a species, is plural
און ווי דער פילאזאף דזשאן לעסלי זאגט:The story goes that while being processed for imprisonment, Bertrand Russell was filling out a form that asked what his religion was. He wrote “atheist” (or perhaps “agnostic”), whereupon the jailer remarked, “Isn’t it wonderful? We may belong to different religions, but we all believe in the same one God.” This gave the philosopher a chuckle, but there may be more truth to it than he supposed. More recently, theologian Karen Armstrong has argued in her book A History of God (1993) that atheism is always a response to a particular notion of God. Since what is meant by God differs from era to era, not to mention from culture to culture, denomination to denomination, etc, atheism turns out to be an historically-conditioned concept. This means that today’s atheism could be tomorrow’s theism
און ווי @יאיר האט געשריבן:Words like 'theism' and 'atheism' and God; they've moved around so much that they're practically meaningless
און עס גייט נאך טיפער. דר. דזשאָרדזשעס רעי טענה׳ט אז באמת באמת זענען אינטעליגענטע טעאיסטן אטעאיסטן; עכ״פ אויף עפעס א לעוועל און עכ״פ בלא יודעים. אבער ער שרייבט:יאיר האט געשריבן:דער אטעאיסט רופט אן גאט מיט אנדערע נעמען.
הרב דר. מיכאל אברהם, א טעאיסט, שרייבט אויך ענליך. וזהו כעין מה שכתב דר. געווין היימאן.I should say roughly what I shall mean by “God.” I’m most familiar with Christian conceptions, and in the short space here will focus upon them, although I presume much of what I say could be applied to others. What seems to me essential to most conceptions, and is at issue with atheists, is that God is a supernatural, psychological being, that is, a being not subject to ordinary physical limitations but capable of some or other mental state, such as knowing, caring, loving, disapproving — and indeed, at least in Christianity, is eternal, omniscient, omnipotent, and necessarily benevolent (for brevity, I’ll refer to these latter properties as “omni” properties, a being possessing them as an “omni”-being). What the theist usually asserts that the atheist denies is that there is some such being who knows about our lives, cares about the good, either created the physical world or can intervene in it, and is in charge of a person’s whereabouts in an “afterlife” (my talk of “God” will sometimes be short for some cluster of these standard claims). If you think of God as something other than a psychological being of this sort or think that talk of God is simply a metaphorical or “symbolic” way of talking about love, the possibility of goodness, or the Big Bang, then much of what I say may not apply (although such weakened construals are, of course, further evidence that people don’t really believe the literal theistic assertions)
דאס איז ענליך צו וואס @קטלא קניא האט באמערקט: דא שרייבט הרב דר. אברהם ווייטער דערין. ער שרייבט דארט אויך לגבי דעם געדאנק פונעם לאו של לא תתורו (בהל׳ ע״ז פ״ב ה״ב-ג) און ווי אזוי מ׳קען נישט מצוה זיין להאמין:גם היחס לגדולי הדור החרדים תמיד מעורר בי רושם כזה. אני מתרשם שאברכים ובחורי ישיבה הם בדרך כלל אנשים מאד מפוכחים ועם רגליים על הקרקע (דומני שבמידה גדולה יותר ממה שתמצאו בציבורים אחרים). עדות לכך היא ההלצות ברחוב החרדי שמדברות על "הגרי"ש אפרתי" ודומותיהן, שמעידות כאלף עדים על כך שכולם יודעים איך הרב אלישיב (הגרי"ש אלישיב) קובע את עמדותיו לגבי המציאות (שאותה בדרך כלל לא הכיר). הרב אפרתי משמשו הנאמן, האכיל אותו בכפית, וכך גובשו ויצאו כל מיני הוראות ופסקים שלו. ועל אף הכל, הוראותיו של הרב אלישיב נתפסו בציבור, כולל אצל רוב ככל הציניקנים והמלגלגים, כמחייבות, כאילו יצאו מפי הגבורה. הוא הדין לרב קנייבסקי ועוד. אנשים כאלה חיים בשניות מרהיבה, כאשר בתוכם הם מבינים כיצד מתגבשות ההוראות הללו וביחד עם זה ברור להם שזה כאילו יצא מלשכת הגזית ומפי הגבורה ויש על כך "לא תסור", ולכן הם כמובן מצייתים בעוז ובדבקות. כולם יודעים מי ממנה את 'גדול הדור', אבל זה לא מפריע להם להתייחס אליו ולדבריו בקדושה ובזיע.
יש ברשת לא מעט סרטונים שבהם ניתן לראות כיצד נכנסים עסקנים ל'גדול הדור', בדרך אדם סביב גיל 100 שכבר בקושי נושם, מכניסים לו לפה אמירות ועמדות שונות, ואם הוא מתעקש לא לאשר אותן (וכבר ראינו כמה סרטונים שבהם הוא מגלה צלילות מעצבנת ומסרב) הם ממשיכים וחוזרים שוב ושוב עד שהם מוציאים ממנו גרסה כלשהי של העמדה המבוקשת. זו יוצאת מיד לקירות וללוחות המודעות, והופכת לעיקר אמונה שיצא מפי כהן גדול בקדושה ובטהרה. אני מניח שלא בכדי ביתד נאמן מקפידים למנות גדולי דור בגיל 100 (שרק עולה כל הזמן), אחרת הם ח"ו יוכלו לגבש עמדה באופן עצמאי (מסכנים, הביולוגיה עובדת נגדם. פעם היה מספיק גיל 70 או 80, אבל הרפואה הארורה משמשת ביד הזדים והפוקרים להארכת תוחלת החיים). אלו לא סתם חיים בשקר. מדובר בשניות. בתוכם, רוב החרדים יודעים שעובדים עליהם ושזהו המצב, אבל בהתנהלות השוטפת הם באמת ובתמים חיים בתודעה שלא כך הוא. מרתק ממש.
ניתן להעלות לכך הצדקות שבדיעבד, כמו "רוח ה' על משרתי קודשו" וכו', אבל להערכתי אלו תירוצים. מדובר בדוגמה מובהקת לשניות מחשבתית.
ופסגה נישאה של פלא הליטאיות שמדהים אותי בכל פעם מחדש. האברך הליטאי הוא אדם מפוכח וחריף בלמדנותו ההלכתית. כשהוא מגיע לתחומי המחשבה (ההשקפה, השקופע) הוא הופך לכסיל שמדקלם מנטרות חסרות שחר והיגיון בדבקות מוחלטת. ממש ברמה של ילד בגן. ההבדל באינטליגנציה של אנשים בעיסוקם בלמדנות מול עיסוקם במחשבה הוא אחד הפלאים הליטאיים היותר נשגבים בעיניי. הייתם צריכים לראות את מיטב אברכי קהילת 'נאות יוסף' בבני ברק, בה הייתי חבר. אריות ובעלי תריסין של ממש. תענוג לדבר איתם בלימוד. חלקם ראשי כולל ואחרים ר"מים בישיבות או סתם אברכים טובים מן השורה. וכל האריות הללו יושבים בערב שבת בשיחתו של משגיח מזדמן שמפטפט שטויות למוות כאילו הם חוזים בגילוי אליהו או במעמד הר סיני. אף אחד מאלו שלא ייתנו לך להוציא מילה למדנית בלי לתקוף אותך, לא מעלה בדעתו להעלות שאלה או תהייה כלשהי. כל פעם הושלך שם הס כזה, שאפילו מעמד הר סיני בעת שהציפורים לא צייצו היה קקופוניה פוליפונית לעומתו.
דא שרייבט ער:ראשית, הבעיה המושגית-לוגית. אין סמכות פורמלית לגבי עובדות (ואמונות הן עובדות). אפשר לנסות ולשכנע אותי באמונה זו או אחרת, אבל אם לא השתכנעתי אי אפשר לצוות עליי לאמץ אותה. הרי גם אם מאד ארצה לציית לציווי אני יכול לומר מהשפה ולחוץ שאני מאמין בה באמונה שלימה אבל בתוכי פנימה מה שקובע הוא השכנוע. ואם לא השתכנעתי אז אני מדבר אבל לא באמת מאמין בזה.
מעבר לבעיה הלוגית-מושגית, ישנה גם בעיה ערכית. מערכת לא יכולה לאסור עליי לבדוק אותה עצמה. אם מקבלים סוג כזה של ציווי אזי לא יכולה להיות לנו טענה כלפי עובד אלילים שכן אולי המסורת שלו גם אוסרת עליו לבדוק אותה עצמה. זה בלתי סביר ובלתי קביל. אדם אמור לגבש את תפיסותיו בעצמו, וזה שהוא נולד בתוך מסורת כלשהי לא אומר מאומה לגבי נכונותה ותקפותה. כל אחד נולד במקום כלשהו, והאחריות לבדוק ולגבש עמדה משלו היא עליו ורק עליו. אחרי שהגעתי למסקנות וגיבשתי עמדה ומחויבות למסורת מסוימת, כעת ניתן להתחיל לצוות עליי דברים. עצם אימוץ המסורת והמחויבות אליה צריכה להיעשות בהכרעה חופשית שלי ולא מתוך ציווי או איסור.
יש לנו פשר סביר יותר בדברי הרמב"ם הנ"ל ובמכלול האיסורים על בחינת טיעונים נגדיים לעיקרי האמונה. מה שאסור הוא לשקול טיעונים שברור לנו מלכתחילה שאינם נכונים מחשש שזה ייצור אצלנו שניות מחשבתית. זהו גירוי של היצר (כמו בעריות כך גם בכפירה יש יצרים) ומטרת האיסור היא למנוע מצב של שניות (אדם מאמין שיחיה כאילו אינו מאמין). אבל זה נאמר רק במקום שברור לנו מלכתחילה שמדובר בעצת היצר. לעומת זאת, סתם קיבעון ושמרנות מחשבתית ודאי אינם מצב רצוי, ומאד לא סביר בעיניי שיש ציווי בתורה שמטרתו ליצור אותם (ואף לחייב אותנו להיות כאלה). בחינה אמתית ודאי אינה אסורה.
בזה גם תבואר הסתירה ברמב"ם עצמו שלכאורה עבר ברגל גסה על כל האיסורים הללו. הרי הוא קרא את כל ספרי הכפירה והעבודה זרה שהוא מצטט (כמו ספרי הצאב"א), ולכאורה עבר בכך על אוסף מרשים של איסורים חמורים (אביזרייהו דע"ז). אבל לפי דבריי כאן, נראה שהוא אמנם לא באמת שקל אותם מחשבתית אבל גם לא היה לו חשש שהם ייכנסו לתוכו וייצרו שניות מחשבתית, שהרי כל עניינו היה להתמודד עמם. במצב כזה אין שום איסור של "לא תתורו".
ועיין כאן.הגיוני יותר להציע שהאיסור של "לא תתורו" מדבר רק על אנשים שמחפשים דרך לברוח, כלומר מחפשים טיעונים שלא על מנת לבחון אותם באמת, אלא רק כדי להיתלות בהם ולמצוא בהם צידוק ליצרם הרע. לפי הצעה זו, האיסור לא עוסק במי שמקשיב לטיעונים וקורא חומרים שונים כדי לגבש עמדה רצינית.
אינני יודע האם הפירוש שהצעתי קולע לכוונת הרמב"ם או פוסקים אחרים. ייתכן שכן (שהרי הרמב"ם עצמו קרא לא מעט ספרים מהסוג שהוא עצמו אוסר בתוקף לקרוא), אבל אולי לא. ניתן אולי לדייק מדבריו כך או אחרת. הנקודה אותה ברצוני להדגיש היא שכל זה ממש לא חשוב. גם אם זו לא כוונת הרמב"ם, זה לא משנה. איסור לבחון עמדות וטיעונים אינו עקבי ולכן הוא בטל, ולא משנה מי אמר אותו, הרמב"ם, משה רבנו, או אפילו הקב"ה בכבודו ובעצמו. גם הוא לא יכול לצוות עליי לחשוב ש-3+7=18. על כך נאמר בגמרא (ראה חולין קכד ע"א) " האלקים! אי אמר לי יהושע בן נון משמיה לא צייתנא ליה!".
במילים אחרות, איסור כזה גם אם היה יורד מסיני לא הייתי מציית לו, שכן מדובר באיסור שאוסר עליי לבחון את המסגרת שמטילה עליי את האיסור הזה עצמו. זהו טיעון לולאתי, וככזה הוא בטל על פניו. יש בנותן טעם לציין שמסיבה זו כמובן לא ייתכן שאיסור כזה ירד מסיני. אם הוא היה יורד משם, זה לא היה סיני. אלוקים כזה הוא לא האלוקים שאותו אני מוכן וחש מחוייבות לעבוד.
I’m not sure whether Judaism wants us to prove the existence of God. I’m not even sure I know what the question comes to. I mean, I can point to the fact that in Tanakh, it doesn’t seem to pop up. It certainly doesn’t seem to be a demand, not an explicit demand, at least not on the surface. Even in Chazal, in the rabbinic period, there’s not much by way of real philosophical argumentation for the existence of God. That comes onto the scene, the Jewish scene, in the medieval period, when you have medieval Jewish philosophers who’ve inherited this tradition from the Greeks, and then they start analyzing tradition philosophically. So it enters the tradition at that point. Does that make it un-Jewish? I don’t know, I don’t really see why. I mean, Gefilte fish didn’t come about until pretty late, but it’s a fairly Jewish thing. It doesn’t appear in Tanakh, but it’s still pretty Jewish. So I’m not sure what to say about that. I mean, if I had to give an answer, what does Judaism want, I’d probably have to divide it into all of these different components or periods in the development of Judaism. I mean, I guess to me the more interesting question would be, does God want us to prove the existence of God? And given that I think a proof is not in the cards, at least not now, I don’t think God wants us to prove that God exists. But yeah, does God want us to use rational considerations in defending, in coming to, in justifying our commitment to him, our belief in God? And that, I think, is a really interesting question and doesn’t have a simple answer
עס איז אויך מערקווידיג צו באטאנען דאס וואס דר. פּאַולאָ קוואטראָן שרייבט לגבי די דזשעסוּאיטס ביי די נוצרים:People like to ask me "if I believe in god?", and I always think, "Well, who are you to be asking that question?” First of all you have some notion of what you mean by "believe" that you think is just accurate because you know what "believe" means, and so you have an a priori theory about "belief" and now you're asking me if my belief in God fits into your a priori theory. How about we start by questioning your a priori theory of "belief", because I don't even know what you mean by "believe" and neither do you; especially when we're asking a question that profound. Because in "Do you believe in god?" there are three mysteries there: "you", "believe", and "God". All three of those are subject to question. I think people act out what they believe, so when people ask me if I believe in God, I say generally that I act as if god exists or I try to act as if God exists. They're not very happy about that because they want me to abide by the implicit rules of their question which is, "do you believe in the religious view as a pseudo-scientific description of the structure of reality?" I don't even know how to answer that question because it's so badly formulated; I can't get a handle on it. "Do you believe that there's something divine?" Well, let's try to define “divine”
Rather than being guided by orthodoxy, where divine truth is supposed to be firmly inscribed in texts, the Jesuits’ procedural rationality constituted an ‘orthopraxis’. They sought divine truth by experiencing specific and detailed practices and rituals, such as the opening of the cashbox with two keys. They used the same principle in their spiritual exercises, a set of meditation practices designed to search for God without defining it. As in every truly explorative search, one cannot know what one is looking for until one finds it
די ענטפער מאכט מיר לאכן, דערמאנט פון דעםמי אני האט געשריבן:דר. דזשאָרדען פּיטערסאן זאגט בנוגע ווען מ'פרעגט אים "צי ער גלייבט אין ג-ט?":
People like to ask me "if I believe in god?", and I always think, "Well, who are you to be asking that question?” First of all you have some notion of what you mean by "believe" that you think is just accurate because you know what "believe" means, and so you have an a priori theory about belief and now you're asking me if my belief in God fits into your a priori theory. How about we start by questioning your a priori theory of "belief", because I don't even know what you mean by "believe" and neither do you; especially when we're asking a question that profound. Because in "Do you believe in god?" there are three mysteries there: "you", "believe", and "God". All three of those are subject to question. I think people act out what they believe, so when people ask me if I believe in God, I say generally that I act as if god exists or I try to act as if God exists. They're not very happy about that because they want me to abide by the implicit rules of their question which is, "do you believe in the religious view as a pseudo-scientific description of the structure of reality?" I don't even know how to answer that question because it's so badly formulated; I can't get a handle on it. "Do you believe that there's something divine?" Well, let's try to define “divine”
דאס קען זיין א קעיס אין פּוינט.סאנטיאגא האט געשריבן:אונטערשטע שורה: ער האט וואס צו פארקויפן, אבער זיפ עס דורך 13 מאל
The collective identity contains both universal elements that relate to us as members of the human race, and particular elements that describe those features that make us unique. This duality is at the very heart of the contemporary discourse on the nature of modernity, since unlike in the past, the question “Who am I fundamentally?”, that is, in the essentialist sense, is now less significant than the question “What do I do?” in the constructionist sense. Today individuals are expected to shape their own identity and gain recognition of it from others (Calhoun, 1994)
An observation: more than a few of those who (rightly) critique the “everything is a social construct” worldview *themselves* believe normativity (both epistemic and moral) and value to be mere social constructs, thereby undercutting the basis of their own critique
That it entails babies are atheists is one reason why approximately zero philosophers of religion define atheism as “the mere absence of a belief in God/gods”
As I suspect much confusion in Ethics arises from some people lacking the idea of a normative reason, I suspect much confusion in the God debate arises from some people lacking the idea of an ultimate, transcendent being - thereby conflating the God concept with that of *a god*. Where “a god” is a being - like Zeus or Thor - that, by conception, is finite and limited; one more being within the causal order, rather than the source of that order
דא שרייבט דר. ענדרוּ:מי אני האט געשריבן:ומענין לענין באותו ענין טענה׳ט דר. דזשאן שעלענבערג באריכות אז בעצם, פונקט אזוי ווי מען נעמט אין באטראכט די עוואלוציאנערישע פּערספּעקטיוו פון די געוואלד צייט אינעם עבר וואס עס האט גענומען פאר דעם מענטשליכן מין צו עוואלוון, און אפילו נאכדעם ביז מען האט אנגעהויבן קלערן איבער ״אָלטימעט״ שאלות ע״י רעליגיע/טעאלאגיע, דארף מען פונקט אזוי נעמען אין באטראכט דעם פּערספּעקטיוו אינעם עתיד פון ווי סאך גאר א געוואלד צייט עס איז נאך מעגליך און יתכן אז דער מענטש זאל ווייטער עוואלוון, וממילא סיי זיינע קאגניטיוו עבּיליטיס וממילא אויך זיין קאנסעפּשאן פון רעליגיע/טעאלאגיע. ועפי״ז קומט דאך אויס אז אפילו כהיום זענען אונז אין די גאר גאר פריע סטעידזשעס דערפון און אבנארמאל immature אין אונזער צוגאנג צו דעם אלעם; הן אויף אָנצונעמען און הן אויף לגמרי אפצופרעגן. מדבריו:What the religious would see is that it is only our non-temporalized perspective that makes us think of great age and venerability in connection with the traditions, and that our best religious ideas and most revealing religious experiences may well lie ahead of us. What the irreligious would see is that it may only be human immaturity that is manifested in the horrors and misbegotten ideas of much past religion, and only our non-temporalized perspective that makes us think that if there were something to religion, it would have been revealed by now. Having thus had their vision expanded, both the religious and the irreligious would be converted by evolutionary considerations to religious doubt or skepticism — the one side from belief, the other from disbelief
A thought on Theistic Apocalypticism: on the view that the causal order is the stage of some grand divine narrative, I’d expect a priori that the narrative would be only beginning, given how much more story could yet be told before the universe achieves
thermodynamic equilibrium
און דאס זעלבע קען זיין בנוגע ״אמת הגמור״ על הכלל כולו, וואס איז פונקט אזוי א לאך טיפער און טיפער עד אין סוף בב״ת. און דאס איז א געדאנק אין (שבת נה.) חותמו של הקב״ה הוא אמת.כל המסתכל בארבעה דברים ראוי לו כאילו לא בא לעולם מה למעלה מה למטה מה לפנים ומה לאחור
עד כאן יש לך רשות לדבר מכאן ואילך אין לך רשות לדבר שכן כתוב בספר בן סירא במופלא ממך אל תדרוש ובמכוסה ממך אל תחקור במה שהורשית התבונן אין לך עסק בנסתרות
There is nothing so absurd which some philosophers have not maintained
מכאן ראי' אז די אלע זאכן וואס מ'שפירט וכדו' קומען נישט פונדרויסן נאר פון אינעווייניגשעפטאל האט געשריבן:מי אני: wow
ביי מיינע טריפ'ס זעה איך אפי' נישט וואס דו זעהסט ניכטערער הייט!!!
הגם זיי האבן דאך יא די קאנעקשאן לשכל הפועל וסדר הענינים שם.תמצא שהנביאים כשנטתה מחשבתם בשאר אומות זולת ישראל, דברו בם, ואולם רוב דבריהם היו במה שיקרה לישראל, להיות מחשבתם יותר נוטה בהם.
מי אני האט געשריבן:איך שיק דיר די אישי לאור צוויי זאכן וואס זענען נישט לאנג צוריק געשעהן:
1). כ׳האב דא דערמאנט דעם רמב״ם בהל׳ דעות (פ״ו ה״ו) אז צריך להודיע לאדם חטאתו שחטא נגדו
3). עס איז אביסל ארויפגעשווימען מיין פערזענליכע געפעכט מיט "הקטן" און זיין שטעכעדיגע וועג פון שרייבן צו אנדערע
איך האב אלס געהאט א חשד אז דו ביסט דער וואס האט געשיקט די תלונה צום מנהל איבער מיר אז איך שרייב ״כפירה״ (באזירט אויף…).
ועכ״פ דו גלייכסט נישט מיר אדער מיינע תגובות. אבער דיר געטשעפעט אדער פערזענליך וויי געטוהן האב איך קיינמאל נישט. איך בין דיר דן לכף זכות אז דו האסט דאס געטוהן אלס׳ן זוכן מקיים צו זיין דעם (תהלים קלט כא) משנאיך ה׳ אשנא דא מיט מיר (זאגסט, דער מצודות דארט טייטשט ״ובתקוממיך" - בהאנשים הרשעים האלה הקמים עליך להכחיש את ההשגחה ע״ש, און דיר געפעלט נישט מיין דיון במהות ההשגחה ומהו לפי הרמב״ם ורלב״ג.). אבער מהיכן דנתני אז איך בין א ״שונא ה׳״ ואפיקורוס? דא האב איך דורכגעטוהן האיך להגדיר מין אפיקורוס וכופר עפ״י הרמב״ם בהל׳ תשובה פ״ג, ואפילו אז יא, איז דאך ידוע וואס דער חזו״א שרייבט (יו״ד סימן ב אות טז) לגבי דין מורידין ולא מעלין:און דאס גייט אָן ביי דעם אויך. און אויף מיר האט שוין מער ווי איינער געזאגט (זעה למשל דא אין פּאָבּליק) אז איך האב געשטארקט זיין אמונה (און דער מצודות דארט אין תהילים טייטשט דאך "משנאיך" - המשניאים מצותיך בעיני הבריות בדברי רשע כאלה ע״ש. און ווי מ׳זעהט איז דאך דאס דא פונקט פארקערט. וע״ש במלבי״ם שהוא בעושים להכעיס). אויף דיר האט דאס שוין איינער אמאל געזאגט?שיהיה בעיניהם כמעשה השחתה ואלמות ח"ו. וכיון שכל עצמנו לתקן, אין הדין נוהג בשעה שאין בו תיקון, ועלינו להחזירם בעבותות אהבה, ולהעמידם בקרן אורה במה שידינו מגעת
און א חלק דערפון פון זייער דאס זאגן וועגן מיר איז לכאורה טאקע וויבאלד איך ציטיר דאס אלעס און דאך בין איך א פולקאמער שותומ״צ ווי עני אנדערע איד, און אָן קיין קאגניטיוו דיסאנענס. מיינענדיג, אז ס׳איז כעין ״שלא יאמרו אין ת״ח בקיאין״ וכו׳, און ווען איך ווייס ווען די-און-די ידיעה/טענה וכו׳ וואלט איך ווען חוזר געווען. איך ווייס דאס אויך און דאך.
איך פארשטיי אז דו ביסט א פרומער און דו ביסט מער נוטה להחמיר (וכל אדם לפי טבעו), איז אבער פארוואס נישט "מחמיר" זיין בכבוד האדם?! און אזוי ווי איך האב טאקע אמאל געשריבן לגבי ״על כבודי לא מחיתם על כבוד בשר ודם מחיתם״ און דאס צושטעל דערצו צו "ולוואי אותי עזבו ותורתי שמרו", און דאס אז "תורה" איז דאך מה דעלך סני לחברך לא תעביד כדאיתא בשבת לא. (אז איך בין נישט קיין ת"ח שצריכין להיזהר מגחלתן (אבות ב י), בין איך אבער א מענטש וואס האט דיר קיין שלעכטס נישט געטוהן.) דאס האט מיר געמאכט פיהלן אט דאס אויף וואס איך האב גע׳עפענט אט דעם אשכול. אויב דאס זענען די פרומע איז (יומא פו.) כמה מכוערין מעשיהן ומדותיהן, און א שאד אז איך האב א חלק מיט זיי.
נ.ב. אז דו פירסט מערכות קעגן מיר ביים מנהל האב כאטש די דיִסענסי דאס צו טוהן בפָני וברבים. אויב בלוטיגסטו אזוי פאר ״אמונה ותורה״, דאן זיי מקיים דעם (שבת קיח: ערכין טו:) מימי לא אמרתי דבר וחזרתי לאחורי וע״ש ברש״י בערכין:נישט באהאלטענערהייט ווי א פחדן ורוכל. כמובן גייסטו זאגן אז ביי ״אזא מין אפיקורוס ווי איך״ גייט נישט אָן הלכות לשה״ר. שוין ווייטער ביסטו מקיל און טוהסטו גרינגשעצן אין די תורה והלכה וואס דו בלוטיגסט אזוי פאר! ווי איך האב פריער געשריבן, מהיכן דנתני? דו האסט דאס דורכגעטוהן להלכה? דו ביסט גענוג מוסמך דאס צו טוהן? פאָר שׁעים!וחזרתי לאחורי - לראות מי יעמוד אחורי שאף בפני הבעלים אני אומרה אלמא לאו לישנא בישא חשיבא ל"א שאם באו הבעלים ואמרו למה אמרת כן לא חזרתי בי לאמר לא אמרתי אלא בפניהם הודיתי
אלעס ווערט מען צום סוף געוואור וכדכתיב (קהלת י כ) כי עוף השמים יוליך את הקול ובעל כנפים יגיד דבר, ואיתא על זה בויק"ר (לב ב) ר' לוי אמר אזנים לדרך ואזנים לכותל ע"ש.
זי זאגט אבער אז אומרעליגיעזע האבן למעשה אויך נערעטיווס, ע״י סייענס ויוּמעניזם וכדומה, וואס געבט זיי מיינונג און העלפט זיי קוֺיפּן. ושיטתו של דר. וויקטאר פרענקל ידוע.When I reviewed the literature, it seemed at first that the foxhole theory was right. A substantial body of research suggests that religion helps people cope with dying. While some of that positive impact is tied to community (the social support offered by religion), the provision of meaning is a significant causal factor: religion can offer coherence, a feeling of confidence that our life events are ordered or purposeful, rather than random and chaotic, which in turn can confer a sense of control over one’s life
The end of life is frightening because it’s a new experience; we don’t know where we are going. If a person is ill, dying may entail physical pain and disability. Even in the best of circumstances, we may find ourselves unable to engage in basic physical activities we used to take for granted, or facing the loss of mental acuity. And for most older people, the final years bring the loss of partners, family members, and friends who would otherwise support them at this time. Religion can provide a framing for why we are in pain or why we had to lose somebody we love — for example, if suffering is viewed as redemptive or part of a divine plan. Religion also answers questions about what happens after death, whether through complex and varied conceptions of reincarnation in Buddhism and Hinduism, or through comforting beliefs that we will see loved ones again in heaven, as in some Christian traditions
There are increased rates of depression and suicidal behavior among elderly people. Religious traditions can provide supportive social networks, and offer people in the final years of life steps to work through devastating losses and to continue living a purposeful life. Reading scripture or meditating is something an individual can do, even with physical disability. And when a loved one dies, rituals like sitting Shiva or preparing for a funeral mass offer structured, familiar activities for loved ones to do
און זי ברענגט צו ווי א 86 יעריגער איד האט איר געזאגט:we should distinguish American “Nones” into at least four categories:
1). Unaffiliated Believers have conventional, usually Christian or Jewish worldviews, but reject organized religion
2). Philosophical Secularists have replaced religion with a distinct nonreligious worldview such as atheism, Humanism, Free Thought
3). Spiritual Seekers claim no religion because they create their own worldviews from more than one spiritual tradition
4). Those who are indifferent to any kind of religious, spiritual, or secular worldview
אם חכמה אין כאן זקנה אין כאן (ברכות לט. אבל עיין בקנים פ״ג מ״ו ובשבת קנב.). ועיין בדברי דר. יצחק מלמד. וג״כ בדברי דר. מאַרק צבי בּרעטלער.”I think Judaism is the only religion that does not require belief in God”
Trained in physics and chemistry, he rejects any kind of supernaturalist framework and sees all ritual as theater — and yet he finds value in tradition and creates his own personal meaning from it. Thus, he and his wife regularly host a secular Passover at their house to pass on the family tradition, but Jack interprets the Exodus story as a metaphor for his hope that freedom will eventually triumph over oppression. Perhaps we need another category for people like Jack, such as culturally religious, or existentially secular, or both
***The data I’ve gathered thus far suggests that the foxhole theory (fear of death pushes us toward religion) is wrong. Instead, awareness of death pushes us to find meaning, and secular sources like science can be as rich a source of meaning making as religion is. Secular meaning-making maps are actually quite similar to religious ones, at least in structure and function: they build coherence and control, they place human experience in relation to something bigger than ourselves, and they lend moral significance to our lives as we face its inevitable end
They are different from religious narratives in key ways, too, in their materialist conception of life and their social constructionist view of meaning. By materialist conception, I mean the way that people rejected supernatural notions of a spirit or soul that survives death in favor of a scientific view that consciousness is located in the brain. While parts of us may live on (in the sense of genes passed on to our children or an energy that goes back into the universe), respondents did not think they, as individuals, had continued existence once the brain was dead. By social constructionist, I mean that to deny that there is any inherent meaning in the universe leaves it up to human beings to create meaning and purpose in our lives
And yet, it is not just the secular who create their own meaning. The way that people mix and match from various sources should make us rethink the boundaries between “religious” and “secular.” There is a small but growing number of scholars exploring how people build their own meaning systems from a variety of cultural resources, both religious and secular
The basis of the thesis is that no set of legal institutions or prescriptions exists apart from the narratives that locate it and give it meaning, so law becomes not merely a system of rules to be observed, but a world in which we live. Cover's explanation of these ideas coincided with and influenced the emergence of what has become known as "legal storytelling"