Re: "שטיסל" טעלעוויזיע סעריע
נשלח: דינסטאג יאנואר 19, 2016 8:03 pm
השבוע הסתיימה העונה השניה של הסדרה החרדית הראשונה – שטיסל, שבה גם הצופה הגברי ביותר לא הצליח שלא להזיל דמעה. במרכז הפרק בו תם ולא נשלם הסיפור עמד הציור של “דמות האם”, האם היא הדמות הנעלמת המופיעה מידי פעם בחלום כהקיץ, היא דמות הקיימת ברובד של התת מודע ומשם מובילה את העלילה.
בראיון קיווע אומר כי ציור הוא רישום של הזכרון וציוריו הם זיכרון של זכרון , ציורי קיווע הם תבנית נוף ילדותו של אבא ואמא, של ילד המאבד את הדרך לאימא, לבית. הבית שממנו הוא בא ואליו הוא לא מפסיק ללכת.
גם שולם מחפש את הבית, את המקום בין דבורה ל’באבע’. הוא מאוכזב מ’הקלפטע’ שאיבדה לו את הזיכרון מ’הבאבע’ ונלחמת בזכרון של דבורה אפי’ במטבח.
גיטי שמבינה שליפא הוא לא בשבילה וחוזרת לחפש את עצמה במטבח הישן של אמא.
בסופו של דבר כולם מחפשים קצת אהבת אם, קצת חום משפחתי, מקום בלב של מישהו שאוהב אותך תמיד ומקבל אותך איך שאתה, שולם ונוחעם הם בסה”כ שני ילדים קטנים שרבים על אהבתה של אימא.
המוטיב החזק ביותר בחברה החרדית לטוב ולמוטב הוא המשפחה,
העולם המערבי מרוב ליברליות של חרות אינדיבידואליסטית וחופש מתירני שלא לדבר על פמיניזם רדיקלי, זכויות להט”ב וזהות קווירית [בלי קשר לדיון אם הם ערכים צודקים כשלעצמם] איבד את המשפחתיות, המשפחה הפשוטה והבסיסית שהיא העוגן היציב בנפש האדם שאינו נאלץ לעמוד בודד מול הקיום אלא כחלק מ’אנחנו’ גם כשפיזית הוא עומד לבד.
הסיבה המרכזית [לדעתי] שבה צעירים מתנתקים [או לא] מ’החרדיות’ היא המשפחה,
חוסר האפשרות לילד למצוא לו מקום נפשי שיכיל אותו בבית בו גדל תגרום לו להיפלט מהמסגרת ולא יעזרו אלפי הרצאות של מחזב”תים (מחזירים בתשובה) או תשובות מנומקות ומבינות ב’אקשיבה’. מאידך ילד שיש לו מקום יציב וחם בבית לא ימיר זאת בעולם אחר גם אם יהיה לו ביקורת אמתית ונוקבת על כל המערכת מיסודי האמונה ועד הנהגת אחרון עסקני הדת, ילד כזה יצור לעצמו את המרחב בו יחיה את חייו בתוך המסגרת המשפחתית, הוא ימתח אותה אבל לא יקרע אותה.
גם רוחמי לא ביקשה אלא בית יציב בלי אמא שבורחת מהבית ומאיימת בגט ואפילו חנינא שדי לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת מתברר בפרקים האחרונים כילד שכל מה שחסר לו זה אהבת אם ובית קטן ומכיל.
ברגע שגיטי מבינה כי הבעיה האמתית של רוחמי היא האם סלחת לאבא באמת? ותפסה כי אם אין דבר כזה סליחה בלב שלם אז גם לילדים אין בית שלם והם יחפשו את החום במקום אחר משידוכי בוסר ועד כלבלב לילד [ולשולם].
אם ננסה פסיכלוגיה בגרוש על היוצר המוכשר יהונתן אינדורסקי 31. שגדל כמז’יניק בילדות חרדית קלאסית בגבעת שאול, חניך ישיבת אור אלחנן לצעירים ופוניבז’ פרש ל’סם שפיגל’ וכיום חי בתל אביב [לדעתי עוד נשמע ממנו רבות, נקווה שיקח איזה ‘אוסקר’ על סרט חרדי]
הסדרה היא על החיבור והגעגוע למשפחה, למקום החמים והבטוח של זכרונות ושאיפות הילדות מול המימוש העצמי, האינדיבידואלי של היוצר בעולמו הקולנועי. [או אם תרצו יותר לעומק אהבת האם מול אהבת האשה]
שטיסל אינה סדרה *אירוטית אבל [ואולי דווקא בגלל כך] היא מלאה חום אמיתי.
ה’צבי אריה בוא לישון’ מחזיק אותו להישאר בכולל אפילו שאשתו לא הייתה מוכנה לתרום עבורו כליה וגם בכלל מעדיפה שיהיה זמר מוכר ומרוויח. הרצון לשמר את הקן החמים, את הבסיס הבטוח, את הבית המוכר, את ה’משפחה’ גובר על כל חלום של מימוש עצמי.
אולי אפשר להבין שבעמקי התת מודע זה אחד הזרמים המשפיעים על השמרנות העומדת בבסיס החרדיות החרדה מהשינוי שבמודרנה, מאיבוד החיבור לזכרונות הילדות ותחושת ההמשכיות, זה הדרישה של ליבי [שמעמקי נפשה בוקע קולו ה’מוזיקלי’ של נוחעם] תמצא לך מקום בתור המסגרת, או בקיצור תישאר במשפחה.
לדעתי האתגר הגדול של החרדים היא למצוא את המקום בו אפשר לחיות במשפחה מבלי ל”הירצח למען כבוד המשפחה” [מטאפורית], למרוד בדמות האב [נוחעם ושלום] מבלי לחלל את דמות האם.
[ועוד לא דיברנו מילה על אמנון לוי והרבנית פוברסקי]
איך לעשות את החיבור הזה, והאם נצליח לעשות את זה – כבר תלוי בנו.
מחשבות על המשפחה החרדית.
תם ולא נשלם הסיפור
בראיון קיווע אומר כי ציור הוא רישום של הזכרון וציוריו הם זיכרון של זכרון , ציורי קיווע הם תבנית נוף ילדותו של אבא ואמא, של ילד המאבד את הדרך לאימא, לבית. הבית שממנו הוא בא ואליו הוא לא מפסיק ללכת.
גם שולם מחפש את הבית, את המקום בין דבורה ל’באבע’. הוא מאוכזב מ’הקלפטע’ שאיבדה לו את הזיכרון מ’הבאבע’ ונלחמת בזכרון של דבורה אפי’ במטבח.
גיטי שמבינה שליפא הוא לא בשבילה וחוזרת לחפש את עצמה במטבח הישן של אמא.
בסופו של דבר כולם מחפשים קצת אהבת אם, קצת חום משפחתי, מקום בלב של מישהו שאוהב אותך תמיד ומקבל אותך איך שאתה, שולם ונוחעם הם בסה”כ שני ילדים קטנים שרבים על אהבתה של אימא.
המוטיב החזק ביותר בחברה החרדית לטוב ולמוטב הוא המשפחה,
העולם המערבי מרוב ליברליות של חרות אינדיבידואליסטית וחופש מתירני שלא לדבר על פמיניזם רדיקלי, זכויות להט”ב וזהות קווירית [בלי קשר לדיון אם הם ערכים צודקים כשלעצמם] איבד את המשפחתיות, המשפחה הפשוטה והבסיסית שהיא העוגן היציב בנפש האדם שאינו נאלץ לעמוד בודד מול הקיום אלא כחלק מ’אנחנו’ גם כשפיזית הוא עומד לבד.
הסיבה המרכזית [לדעתי] שבה צעירים מתנתקים [או לא] מ’החרדיות’ היא המשפחה,
חוסר האפשרות לילד למצוא לו מקום נפשי שיכיל אותו בבית בו גדל תגרום לו להיפלט מהמסגרת ולא יעזרו אלפי הרצאות של מחזב”תים (מחזירים בתשובה) או תשובות מנומקות ומבינות ב’אקשיבה’. מאידך ילד שיש לו מקום יציב וחם בבית לא ימיר זאת בעולם אחר גם אם יהיה לו ביקורת אמתית ונוקבת על כל המערכת מיסודי האמונה ועד הנהגת אחרון עסקני הדת, ילד כזה יצור לעצמו את המרחב בו יחיה את חייו בתוך המסגרת המשפחתית, הוא ימתח אותה אבל לא יקרע אותה.
גם רוחמי לא ביקשה אלא בית יציב בלי אמא שבורחת מהבית ומאיימת בגט ואפילו חנינא שדי לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת מתברר בפרקים האחרונים כילד שכל מה שחסר לו זה אהבת אם ובית קטן ומכיל.
ברגע שגיטי מבינה כי הבעיה האמתית של רוחמי היא האם סלחת לאבא באמת? ותפסה כי אם אין דבר כזה סליחה בלב שלם אז גם לילדים אין בית שלם והם יחפשו את החום במקום אחר משידוכי בוסר ועד כלבלב לילד [ולשולם].
אם ננסה פסיכלוגיה בגרוש על היוצר המוכשר יהונתן אינדורסקי 31. שגדל כמז’יניק בילדות חרדית קלאסית בגבעת שאול, חניך ישיבת אור אלחנן לצעירים ופוניבז’ פרש ל’סם שפיגל’ וכיום חי בתל אביב [לדעתי עוד נשמע ממנו רבות, נקווה שיקח איזה ‘אוסקר’ על סרט חרדי]
הסדרה היא על החיבור והגעגוע למשפחה, למקום החמים והבטוח של זכרונות ושאיפות הילדות מול המימוש העצמי, האינדיבידואלי של היוצר בעולמו הקולנועי. [או אם תרצו יותר לעומק אהבת האם מול אהבת האשה]
שטיסל אינה סדרה *אירוטית אבל [ואולי דווקא בגלל כך] היא מלאה חום אמיתי.
ה’צבי אריה בוא לישון’ מחזיק אותו להישאר בכולל אפילו שאשתו לא הייתה מוכנה לתרום עבורו כליה וגם בכלל מעדיפה שיהיה זמר מוכר ומרוויח. הרצון לשמר את הקן החמים, את הבסיס הבטוח, את הבית המוכר, את ה’משפחה’ גובר על כל חלום של מימוש עצמי.
אולי אפשר להבין שבעמקי התת מודע זה אחד הזרמים המשפיעים על השמרנות העומדת בבסיס החרדיות החרדה מהשינוי שבמודרנה, מאיבוד החיבור לזכרונות הילדות ותחושת ההמשכיות, זה הדרישה של ליבי [שמעמקי נפשה בוקע קולו ה’מוזיקלי’ של נוחעם] תמצא לך מקום בתור המסגרת, או בקיצור תישאר במשפחה.
לדעתי האתגר הגדול של החרדים היא למצוא את המקום בו אפשר לחיות במשפחה מבלי ל”הירצח למען כבוד המשפחה” [מטאפורית], למרוד בדמות האב [נוחעם ושלום] מבלי לחלל את דמות האם.
[ועוד לא דיברנו מילה על אמנון לוי והרבנית פוברסקי]
איך לעשות את החיבור הזה, והאם נצליח לעשות את זה – כבר תלוי בנו.
מחשבות על המשפחה החרדית.
תם ולא נשלם הסיפור
