קאווע שטיבל

לפי פשט הפסוק ישראלית היתה, אלא אמר ״אחרת״ לפי שזכר הראשונה. או אפילו תאמר שהיתה פילגש כמו ״בן אשה אחרת אתה״ (שופטים יא ב), אבל מישראל היתה. ורז״ל (ירושלמי סנהדרין פ״ב ה״ג) דרשו כי גויה היתה, לכך הזכיר ״ושמה עטרה״ שלקחה להתעטר בה, כי בת גדולים היתה. ומכאן אמרו אל תאמן בגר עד עשרים וארבע דורות, כי עשרים וארבע דורות מעטרה עד ישמעאל בן נתניה בן אלישמע, שהרג גדליה בן אחיקם (מלכים ב כה כה), ואלו הן: עטרה, אונם, שמי, נדב, אפים, ישעי, שישן, בת שישן, עתי, נתן, זבד, אפלל, עובד, יהוא, עזריה, חלץ, אלעשה, ססמי, שלום, יקמיה, אלישמע, נתניה, ישמעאל, עם ירחע אבי עתי שהיה עבד – הם עשרים וארבעה.

יש להבין את המדרש שבני יעקב נשאו את אחיותיהם (פרקי דר"א פל"ה), למרות שזה מאשים אותם בגילוי עריות, דבר שאסור אפילו לבני נח מלפני מתן תורה [ועיין בסנהדרין נח:], שרצו חז"ל להרחיק מאבותינו כל שמץ של נשואי תערובת, למען צורך חינוך הדור. זו כנראה גם מגמת המשך המדרש (שם) שמציין שיוסף התחתן עם בת דינה, ומדרש אחר (ב"ר פ יא) האומר ששמעון, ולא פוטי פרע, נשא את דינה אחותו.

יש מדרשים שאלמלא ההבנה הזאת, שחז"ל דרשו לצורך דורם, לא היינו מבינים אותם. למשל (ב"ר עו ט): "ויקם בלילה הוא ויקח את שתי נשיו ואת שתי שפחותיו וגו'" (בראשית לב כג) - ודינה היכן היא? נתנה בתיבה ונעל בפניה, אמר: הרשע הזה [עֵשָׂו] עינו רמה היא, שלא יתלה עיניו ויראה אותה ויקח אותה ממני. ר"ה בשם ר' אבא הכהן ברדלא אמר: אמר לו הקב"ה: "למס מרעהו חסד" (איוב ו יד) - מנעת מרעך חסד, מנעת חסדך מן אחוך, דאלו איתנסיבת לגברא לא זינתה, בתמיה. לא בקשת להשיאה למהול, הרי היא נשאת לערל; לא בקשת להשיאה דרך היתר, הרי נשאת דרך איסור. הה"ד "ותצא דינה בת לאה..." (בראשית לד א).

יש להקשות, הרי זה הגיוני ביותר שיעקב לא רצה להשיא את בתו לעשו הרשע, אלא אם כן נשאל: למי היה צריך להשיאה? מההמשך שם מוכח שזהו מה שעומד מאחורי המדרש, כשמוסיפים ששמעון, אחיה, בסוף לקחה. רוצים ללמד לדורות הגלות, שיעקב חטא (מתוך צדקתו) כשהקפיד מדי ברמת המשודך לבתו. עדיף להשיא את הבת ליהודי, אף אם אינו צדיק מושלם, מאשר להיות בררני מדי ולהסתכן בנשואי תערובת.

נשי השבטים היו ארמיות ומצריות ואדומיות ומדיניות. והזכיר שאול בן הכנענית לבדה, בעבור שעשה שמעון שלא כהוגן לקחת את כנענית, ועל זה הדבר הזכיר מות ער ואונן בעבור היותם בני כנענית.

Alan Brill writes that for most Centrist Orthodox Jews, their Orthodoxy has nothing to do with doctrine but is about lifestyle and family values

Being Orthodox is about family on Shabbat, shiva calls, hospital visits, sharing simchas, and helping others. They consider the warmth of the community as their Orthodox Judaism, yet are oblivious to doctrine and practice demarcations. . . . Many define faith as “everyday morality” rather than institutional commitment or theological Orthodoxy

I would add that not only is this not new, I believe it is how traditional Judaism has always functioned and is applicable to much of the haredi world as well. In other words, many in the Orthodox world would agree with the Reconstructionist saying, “Belonging is more important than believing”

I was surprised to see Michael Satlow write: “There is no rabbinic law against intercourse with a prostitute.” Tasting the Dish: Rabbinic Rhetorics of Sexuality (Atlanta 1995), p. 166. This is incorrect, as Sanhedrin 82a explicitly states

בית דינו של חשמונאי גזרו הבא על הכותית [ס”א הגויה] חייב עליה משום נדה שפחה וכו’

See also Geoffrey Alderman’s article, “It is Not a Sin to Visit a Prostitute,” in his The Communal Gadfly (Brighton, 2009), pp. 267-268. I don’t know how he can write such nonsense as the following

As far as I am aware, there is no general halachic prohibition on Jewish men sleeping with prostitutes, unless the whore is herself Jewish. If not, then, according to the Talmud, a Jewish man who feels the need to visit a prostitute must simply take care to do so in a town in which he is not known – which strikes me as very sound advice

If the whore is Jewish, however, we are faced with the certainty of multiple acts of adultery [!], all of which are prohibited. This is because intercourse is itself a form of marriage. So the first Jewish man a prostitute consorts with becomes her husband [!]; if she wishes to consort with anyone else, this first Jewish customer will have to give her a get [!]. So will the second, and so on. [!] (I am ignoring for my present purposes, considerations of mikveh, since I have yet to learn of any brothel that has one)

Since the consequences of intermarriage are so devastating, one must wonder why there is no explicit biblical prohibition. Be that as it may, in coming years watch for the Conservative movement to halakhically legitimize intermarriage by relying on the view that it is only rabbinically prohibited. As with other rabbinic prohibitions previously abolished by the Conservatives, they will argue that this too can be set aside for important societal concerns

אל תיתן את בתך לבנו של הנכרי, שכן דבר זה גורם להרחקת בתך ובן בתך מיהדות ומסירתם לעתיד לא⁠־יהודי. זאת ועוד, אל תיקח את בת הנכרי כאישה לבנך. אל תחשוב שהשפעתך ודוגמת חיי משפחתך יניעו את הנכרית להיכנס לרוח היהודית ולאורח החיים היהודי. אל תהיה סבור שרחמה של אישה נכרייה יכול ללדת לך נכדים יהודיים הניתנים לחינוך ברוח היהדות. לא רק שהאם הנכרית לא תלד ילדים ליהדות, אלא גם בנך שנולד לך מאם יהודיה יסור מאחרי, משום שהוא – חותנו הנכרי – ירחיק אותו מנאמנותו לתורה לדרכים והשקפות לא⁠־יהודיות: ״כי יסיר את בנך מאחרי״. שניהם, זה כזה, בתך שהתחתנה עם נכרי, ובנך שהתחתן עם נכרית, ייכשלו בדרכים הלא⁠־יהודיות של עבודת האלילים: ״ועבדו אלהים אחרים״.

עיקר כל הלשון מן הלשונות, הוא חוזר למה שמדברים בו בעלי אותו הלשון, ומה שנשמע מהם, ואלו בעלי המשנה בלא ספק עבריים היו במקומן, רוצה לומר בארץ הצבי. ועל זה הדרך תהיה תשובתך לכל מי שיאמר מן האחרונים שלשון המשנה אינו צח או שהם נשתמשו במילות שאינן כראוי בלשון. וזה העיקר שזכרתי לך אמיתי אצל החכמים השלמים, המדברים על הדברים הכוללים כל הלשונות כולם.

Maimonides himself does not give an explicit reason for the philological authority of the speakers of a language in their land. Is it because they preserve the old pure language or is it because their speech by definition determines what is the correct language, regardless of whether it has earlier precedents? In his discussion of Maimonides' view, Twersky affirms both reasons and conflates them. He conjectures that the "historic-territorial continuity seems to be of the essence," that is, the Mishnaic rabbis preserved the old pure Hebrew. However, he also writes of Maimonides: "He contended vigorously and effectively that language is a living organism and its 'correctness'.. is determined by the usage of the speakers of that language," that is, the Mishnaic rabbis, by their own spontaneous speech, determined correct Hebrew. The first reason accords with the way the 13th century lexicographer Rabbi Tanhum of Jerusalem understood Maimonides' words, and the second reason accords with the way the modern poet Hayyim Nachman Bialik understood them." Twersky is most probably justified in acknowledging both reasons: speakers of a language in their land are rooted organically in the old traditions of their language and preserve them; but at the same time their coinages and neologisms - which are the innovations of speakers intimately familiar with their linguistic heritage -- are created organically and thus authoritative. Their innovations, in Twersky's phrase, represent a "proper linguistic development." As Twersky writes: Maimonides "defends the purity and authenticity of Mishnaic Hebrew, including apparently novel forms, and postulates an organic relationship between it and earlier forms of Hebrew." Residence in the homeland thus guarantees proper linguistic development" not ipso facto, but because residents in the homeland are part of an organic "historical continuity." Their neologisms are legitimate because they are innovations of speakers who are rooted in their history

In any case, Twersky, allows himself a personal footnote, which reveals his deep-seated Hebraism: "I wish there might be a similar guarantee today that Hebrews in their land' would preserve their language"; for as one scholar has concluded "our Semitic language has turned... into Indo-European." According to Maimonides' theory, Twersky presumes, the presence of a large Jewish population in today's State of Israel should have guaranteed that its citizens would speak a pure Hebrew. However, he concludes disappointedly, their Hebrew suffers from the same foreign contamination as that of the Jews in the Diaspora - and maybe even worse. Indeed, the Israelis, and not the Europeans or the Americans, are the ones who seem to be transforming our Semitic language" into an Indo-European tongue

מוזר בעיניי המשפט הבא שלה שמסכם את העניין:

ורק להבהיר: אני לא מתכוונת שאני מבקשת להתנער משייכות ללאום היהודי. אני שמחה להיות יהודייה במובן של "a Jew", כסביי וסבותיי לפניי, כדודותיי. אני רק מעדיפה בשלב זה לא להיות jewish. אני אולי שייכת ליהודים, אבל מבקשת לתפוס מרחק מהיהודיים.

‎אני ממש לא מצליח להבין את המשפט הזה ואת הקשר בין חלקיו. קודם כל, כיצד ניתן להתנער מעובדה? לפי דבריה, היא שייכת ללאום היהודי בהגדרה. האם אני יכול להתנער מהיותי אדם או יצור נושם או בן למשפחת אברהם? אני יכול אולי לכעוס על בני משפחתי, על מעשיהם או השקפותיהם, אבל אני לא יכול להתנער מעובדת שייכותי אליהם. יתר על כן, כבר כאן ועוד יותר בהמשך מתברר שהיא באמת כועסת על היהודיים, כלומר על אנשים שמחזיקים ביהדות (כתרבות או דת), אז למה בדיוק היא מתכוונת בכך שאינה רוצה להתנער? הרי מזה היא כן מתנערת, ומעובדות לא ניתן להתנער. מוזר מאד.

‎אני גם לא מבין מה פירוש לשמוח בהיותה a Jew? מה יש לשמוח בשייכות עובדתית למשפחה מסוימת. אם אתה מזדהה עם מעשיה והשקפותיה של אותה משפחה או לאום, אני מבין שאתה יכול להיות שמח על שייכותך אליהם. אבל אם אתה כועס ולא מזדהה עם מחשבותיה ומעשיה של הקבוצה, אז מה בדיוק יכול לשמח אותך בשייכות שלך אליה? גם זה מוזר בעיניי.
‎
אני מניח שבכוונתה לדבר על שייכות לעם היהודי בן ימינו, אבל בלי קשר לדת ולמסורת היהודית (ליהודיות). אולי היא שמחה ולא רוצה להתנער מהשייכות לספרות הישראלית או לתיאטרון ולמוזיקה בני ימינו, אבל לדעתי לזה אין שום משמעות (וזו גם לא יהדות בשום מובן מהותי). כמובן כל אחד והטעם שלו. אני מניח שאם היא הייתה פועלת בסביבה אחרת היא הייתה שמחה באותה מידה בתרבות (או בחלק המשובח יותר שלה) של אותה סביבה. אני לא חושב שהיא מתכוונת לומר שיש בתרבות היהודית בת ימינו משהו טוב יותר מכל תרבות אחרת בעולם. בקיצור, להבנתי פסקת הפתיחה מורכבת מאוסף של אוקסימורונים /ואו אמירות טריוויאליות.

מי אני האט געשריבן: ↑מאנטאג מאי 20, 2024 10:43 am דר. יצחק מלמד טענה׳ט בשם דר. זאב הארווי, אז עס איז יתכן אז דאס וואס שפינאזע אין זיין טראקטעטוס לייגט אראפ תנ״ך, און די סארט פאליטישע רעגירונג עס וויל, אלס שטארק קזענאָפאָבּיק מיט א האס צום פרעמדן, איז מכח ווייל דאס איז געווען די עטיטוד פון די אידישע געמיינדע אין אמסטערדאם בימיו. וממילא האט ער דאס ארויפגעשטעלט אויף תנ״ך, הגם עס איז באמת מער קאמפליצירט דערין (גר תושב וכדומה).

מי אני האט געשריבן: ↑מיטוואך יוני 05, 2024 7:18 pm זיס.

דאס דערמאנט פון וואס כ׳האב צוגעברענגט פון דר. יעקב מילגראם, אז (די היסטארישע) סיבת איסור משכב זכור והטעם שהתורה אסרה, איז טאקע ווייל דאס וועט שטערן די געבורט ראטע פון עם ישראל.

הכנה דרבה האט געשריבן: ↑מיטוואך יוני 05, 2024 9:24 pm

מי אני האט געשריבן: ↑מיטוואך יוני 05, 2024 7:18 pm זיס.

דאס דערמאנט פון וואס כ׳האב צוגעברענגט פון דר. יעקב מילגראם, אז (די היסטארישע) סיבת איסור משכב זכור והטעם שהתורה אסרה, איז טאקע ווייל דאס וועט שטערן די געבורט ראטע פון עם ישראל.

ער זאגט דאך אבער אז די מציאות ווייזט אז נישט נאר וואס משכב שטערט נישט די געבורט ראטע נאר ס'העלפט גאר צו, איז לויט ר' שמעון וואס איז דריש טעמא דקרא וואלט עס אפשר געדארפט זיין א מצווה גאר.

סימנה המובהק של הלאומיות — מהו? כאן אנו נתקלים בשאלה שעוררה עד הזמן האחרון ויכוחים חריפים הן להלכה הן למעשה. לא אעמוד על חלוקי־הדעות לפרטיהם, ואציין כאן רק עובדה אחת: גם בהגדרות המדעיות של המושג “אוּמה” אנו מוצאים מעבר מסימנים חמריים לרוחניים, כמו בהתפּתחותן ההיסטורית של האומות. הפילוסופים של בית המדרש הישן ראו בלאומיות פרי גזע, אַקלים וקרקע; חכמי־המשפּט והמדינאים של זמננו מערבבים לעתים תכופות את המושגים “עם” ו“ממלכה”. סתם־אומה היא לדעתם טיפּוס פּשוט של ממלכה חַד־עַמִית, ובממלכה רַבַּת־עמים הם גוזרים על המיעוט הלאומי גזרת התבוללות והתמזגות עם הרוב השליט (השקפה כזו היתה קימת בתקופת המהפכה הצרפתית הגדולה והיתה רוֹוַחַת זמן רב בתורת־המשפּטים); מדינאים יותר ליבּרליים נותנים ברוב חסדם את זכות האבטונומיה התרבותית לעמים, שאין להם מדינה מיוחדת ולא אַבדו עדיין את אדמתם ולשונם. אולם בזמן האחרון הולכת ונקבעת ההשקפה, שהאומה היא קבוצה תרבותית־היסטורית, המכירה את עצמה בתוֹר אומה אף על פי שהפסידה בשלמות או במקצת את סימניה החיצוניים: הממלכה, האדמה או הלשון, אם רק יש לה שאיפה מסוימת להמשיך את התפּתחותה העצמית לעתיד לבוא.

שלילת “הלאומיות” בקרב היהודים גופם מקורה בשני חוגים ניגוּדיים: החרדים והחפשים־בדעות. מכיון שבמשך אַלפי שנים שלטה הדת שלטון־יחיד בכל ספירות החיים בישראל, הסתגל המון־החרדים לרעיון, שהיהדות אינה אומה במובן המקובל, אלא עדה דתית החיה לפי המסורות הקדושות, החוקים והמצוות, המקיפים את חיי־הפרט והכלל. המון העם שאינו מבחין בהשתלשלות המאורעות אינו רואה, שלתוך תחום הדת הוכנסו בהדרגה ובאופן מלאכותי כל הערכים הלאומיים העתיקים של האומה הישראלית: החגים ההיסטוריים, המנהגים והנימוסים, חוקי־המשפּט, המוסדות הציבוריים, כל המשטר של ההנהלה העצמית, שנשאר לפליטה בגולה. מפּני כך נתעטף הגוף הלאומי בלבוש הדתי עד שצורתו נתעלמה מעין הרואה. בעצם אפשר לנַסֵח את השקפת החרדים בצורה זו: “היהדות — היא אומה דתית; חבריה קשורים זה עם זה בתוקף הפיקוּדים הדתיים והמצוות המעשיות; כל מי שמפיר את הדת מוציא את עצמו מהכלל הלאומי”. השקפה זו אינה מתנגדת, לכאורה, למושג האומה הרוחנית או התרבותית. טעוּתה היא רק בערבוּב המושגים “רוּחני” או “תרבותי” ו“דתי”. השקפה זו היא פרי חוּג־ראיה מצומצם: זוהי תורתם של אנשים שאינם מבחינים בין מסורת מאוּבּנת ובין התפּתחות חיה ויוצרת. יחשוב לו המון החרדים לפי שעה, שהלאומיות והדתיות היהודית — היינו הך; ימצא את סיפּוּקו בהכרה חלקית, כל זמן שרחקה ממנו הכרה מלאה ושלמה, מבוססת על ניתוח עיוּני ובקורת. סוף סוף יגיע התור גם להכרה זו. אף המאמין המשַמר יתבונן ויראה, שהרבה יהודים חפשים בדעות, שאינם מקיימים את החוקים והמצוות הדתיים, הם בכל זאת בנים נאמנים ומסוּרים לעמם, — ולא זה בלבד שאינם יוצאים מכלל היהדוּת, אלא משתדלים בכל מאמצי־כוחם לחזקה ולרוממה. מכאן — אך צעד אחד לניתוח עיוּני ולבקורת. האדם יתחיל להבחין בין היסוד הלאומי והדתי, ולימוד ההיסטוריה המדעית יגלה לו את סיבת ערבוּב המושגים האלה. ואז תתעורר בקרב שדרות העם הרחבות תנועת הסקוּלַריזציה (חילוניות) של הרעיון הלאומי, שכבר התחילה בזמן החדש בתוך חלק חשוב של הציבור.

בו בזמן שהמון העם הדתי מהטיפוס הישן רואה את עצמו כבני אומה דתית למעשה ובכוח האמונה הוא מתנגד להתבוללות בקרב העמים, אינה רואָה האינטליגנציה המתבוללת (לרבות את החפשים בדעות ואת הארתודוכסיה החדשה במערב) ביהדות אלא קבוצה דתית בלבד, ברית של בתי־כנסת שמבחינה לאומית אינה מטילה על חבריה שום חובה ומשמעת. היהודי — לפי השקפה זו — יכול להצטרף לאחת האוּמות ולהשאר בן דת־משה. הוא יכול להיות, למשל, גרמני יהודי, כשם שישנם גרמנים פּרוֹטסטנטים וגרמנים קתוֹליים. אמנם המסקנה ההגיונית מהשגה זו מחייבת להוציא יהודי חפשי בדעות או בלתי־דתי מכלל בני דת משה; אולם על המסקנה הזאת רגילים להאפיל, לבלתי ערער את שארית היסוד של “האחדות” היהודית. במכתבי הבאים אעמוד בפרטות יתרה על בירורה של התורה הזאת, שעוד לפני זמן מה היה כוחה גדול, ועכשיו לא תחזיק מעמד בפני מבקריה. כאן אעיר רק זאת בלבד, שהיא מתנגדת הן להשקפה המסורתית של דורות רבים על טהרת “האומה הדתית”, הן להשקפה המדעית על אי־התמזגות האומה הרוחנית או התרבותית. אין זאת מסקנה הנובעת מהדת או המדע, אלא המצאה של אידיאולוגים תמימים או בעלי־חשבון מעשיים, המצדיקים ע"י שיטה מלאכותית את רצונם להסתגל לסביבה זרה מתוך טובת־הנאה לעצמם ולזרעם. כאן הולך וחוזר פּרוֹצס של הסתגלות טבעית או הסתלקות היסודות הלאומיים החלשים, שאינם יכולים לעמוד בפני לחץ הסיבה הזרה.

השאיפה הטבעית לפשוט מהרעיון הלאומי היהודי את לבושו הדתי עלולה לגרום לידי קיצוניות שניה. אם החרדים אומרים: “תורת היהדות היא היסוד היחידי ללאומיותנו”, יבואו החפשים בדעות ויגידו: “היהדות אינה כל עיקר תנאי הכרחי ללאומיות, יכולה זו להתקיים גם בלעדיה בתוקף חוק הירושה הפּסיכית והגורמים התרבותיים־ההיסטוריים”. למעשה היתה השקפה זו מביאה לידי היתר של כפירה דתית: היהודי היה יכול להסתלק מהיהדות ולקבל עליו עוּלה של דת אחרת ובכל זאת להשאר יהודי לפי לאומיותו. כל האומרים ככה טועים, כמובן, טעות גדולה ומסוּכנה. בשאיפתנו לחילוניות, להבדלת הרעיון הלאומי מהדת, אין אנו רוצים לבטל את שלטון הדת, אבל לא להוציא אותה מתוך אוצר נכסיה הרוחניים של האומה. כשאנו מגינים על קיום היהדות בתור טיפּוס תרבותי־היסטורי, עלינו לדעת, שתורת היהדות היא אחד היסודות המורכבים ביותר של התרבות הלאומית, ומי שבא לבטלה — כאילו חותר תחת בסיס־קיומה. אין בינינו ובין החרדים אלא זה, שהם מכירים ביהדות מסורתית, שצורותיה נקבעו מראש לעולם ועד, ואנו מכירים ביהדות התפּתחותית, הלובשת ופושטת צורות והמסתגלת בלי הפסק לתנאי התרבות החדשה. הם מכירים בעיקר של קדושה, ואנו — ביצירה חפשית. וכאן יבואו וישאלוני: ומה יעשו אותם האנשים, שלפי השקפותיהם אינם מכירים בדת בכלל ובדת ישראל בפרט? שאלה זו חשובה מאוד וראויה היא לשימת־לב מיוחדת.

היהדות ההיסטורית אינה רק דת בלבד, דוגמת הנצרות או האישלם; היהדות — היא שיטה של תרבות.

וחד אמר יואש ושרף שמן ולמה נקרא שמן מחלון וכליון מחלון שעשו גופן חולין וכליון שנתחייבו כליה למקום: ופירשב"ם חוץ לארץ ארץ טמאה היא עכ"ל, אבל א"כ יהיה אביהם גם כן בכלל? ויותר נראה לפרש שעשו גופן חולין במה שנשאו להם נשים מואביות נכריות אחרי מות אביהם שעדיין אף רות לא נתגיירה עד שהלכה לא"י עם נעמי כמפורש בהחולץ גם ע"ז אמר שנתחייבו כלייה כמ"ש ולא תתחתן בם וגו' כי יסיר את בנך וגו' והשמידך מהר וק"ל