קאווע שטיבל

געוואלדיג האט געשריבן:סנהדרין כו.

טלטולא דגברא קשו מדאיתתא

עס איז שווערער פאר א מאן צו טרעוולען.

איינער האט אויף דעם א הסבר על פי פשוט?

מגיד הכתוב כי הגם שעלה זכרונה לפניו עוד הוצרכה לתפלה כאומרו וישמע אליה וגו'

וטרם שיבואר זה נבאר משארז"ל (סוטה מט:) בעקבתא דמשיחא חוצפא יסגי כו' והמלכות תהפך למינות. וצריך ביאור, לאיזה טעם יהיה כן. גם יבואר מאמר רז"ל (יומא פו:) העובר עבירה ושנה בה נעשה לו כהיתר, וצריך הבנה על מה הטביע הקב"ה כך בטבע האדם שאחר עוברו ב' פעמים נעשה בעיניו כהיתר, הרי עי"ז נתבטל כמעט הבחירה ממנו, שאחר שאינו רואה איסור בדבר ודאי לא יפרוש מהעבירה, טוב היה שיעשה הקב"ה הטבע בהיפוך, שיהיה הדבר חמור בעיניו, אולי עי"ז יפרוש...

...ולסיבת כל האמור, ארז"ל (קידושין ל:) יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומתחדש עליו בכל יום, והוא עבור שאין האדם שומר פיו ולשונו כמאמרם ז"ל (ב"ב קפה.) וכולן באבק לשון הרע, ועי"ז נמשך חיות ממקום הרע ח"ו וכאמור. והנה הש"י לבלתי ידח ממנו נדח הטביע באדם שיהיה מצד טבעו כשעובר עבירה ושנה בה נעשה לו כהיתר, והוא, כי להיות עבירה גוררת עבירה, לכן בעשותו פעם ראשון עבירה צריך הוא להתגבר נגד היצר הרע בל יעשהו פעם ב', ואומר הש"י אולי יתגבר ושכרו גדול, משא"כ בעשותו פעם ב' אזי כבר המשיך על עצמו חיות מאותו המקום ומושכו החיות ההוא עוד לאותה עבירה, וגלוי הדבר כי בל יוכל להתגבר על יצרו, לכן עשה לו הש"י תקנה בהעשות לו הדבר ההוא כהיתר.

וענין תקנה זו הוא על דרך שפירשתי פסוק ויהי כדברה כו' שהבאתי לעיל עיי"ש, והוא עם מה שארז"ל (יומא סז.) כי המשלח השעיר לעזאזל היו אומרים לו בכל מקום הרי לחם והרי מים, וכן בכל מקום מצינו כך, כי אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו, כי כך טבע תאות האדם, כי בדבר אשר האדם קרוב להשיגו ולמלא תאותו לא תבער בו התאוה כ"כ, משא"כ בדבר אשר הוא רחוק מהשגתו. ולטעם זה ארז"ל (ב"ק לח.) גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה, כמו שפירש התוס' כי מתגבר בו היצר הרע כיון שהוא אסור באותו דבר ואין לו פת בסלו, וכל זה פשוט...

...וזה מה שרצינו לפרש במאמר נעשה לו כהיתר, והוא בראות השי"ת כי עבר ושנה בה אין תוחלת עוד שיתגבר על יצרו כי כבר בערה בו אש התאוה לדבר ההוא, אז הטביע הש"י בו שיהיה נעשה לו הדבר כהיתר ואינו רחוק מהדבר ההוא, כאילו אינו מצווה כלל ויש לו פת בסלו, ועי"ז אולי לא יתגבר בו התאוה כ"כ ויהיה באפשרי שלא יוכשל עוד בדבר ההוא וק"ל. ובזה מבואר ג"כ מאמר בעקבא דמשיחא כו', כי נודע ענין עקבא דמשיחא שאז הנשמות הם מסוד עקביים דאדם הראשון הן נשמות שפלות, והנה באמת דורות הראשונים שהיו נשמותיהן גבוהות היה יכולת בידם להלחם נגד יצרם לינצל מן החטא, משא"כ נשמות של עיקבא אין ביכולתם כלל להלחם עם תאוותם אם יהיה היצר הרע מתגבר אצלם בהיות רחוקים בדעתם מעשיית החטא, הן מצד שישראל מצווים ועושים הן מחמת הבושה מבני אדם, כמשארז"ל (נדרים כ.) כל המתבייש לא במהרה הוא חוטא, כי הבושת מבני אדם אין מניחו לחטוא, וממילא עי"ז אין לו פת בסלו ויתגבר היצר הרע בקרבו ומצד קדושת נשמתו אין כח להלחם נגדו כי הם נשמות תחתונות מאוד, כאמור. לכן מה עשה השי"ת, הטביע בהם שיהיה חוצפא יסגא ואין בושת לא מהשי"ת ולא מבני אדם, והמלכות תהפך למינות, וכל העבירות נעשו כהיתר בעוה"ר כאשר אנו רואין בעינינו היום, ועי"ז יש לבני אדם פת בסלו ואינם עושים כ"כ העבירות, וזה חסד מהשי"ת והבן.

הנה כי כן יצא לנו שקלות ההשגה לעשיית העבירה הוא סיבה לשלא יעשנה כי יש לו פת בסלו. ואמנם מצינו ג"כ להיפוך, כי קלות ההשגה הוא סיבה לשיעשה העבירה, והוא אומרם ז"ל כל המתבייש לא במהרה הוא חוטא, ושאם לא היה הבושת היה עושהו, וכן הוא דבר נראה בחוש כי אם ישיג האדם בקל עשיית העבירה יעשנה, וזה סותר לכאורה מאמר פת בסלו שארז"ל. אכן, שניהם אמת, כי האדם אשר ירא מהש"י וחפץ שלא לעשות רע רק יצריה אנסיה ותקפיה שכבד עליו לעמוד נגדו, אזי זה האיש כשלא יהיה קל להשיג התאוה ההיא לא יפרוש ממנה דהא מצד רצונו לא יחטא רק שהתאוה מתגברת בו מאד, משא"כ כשיהיה לו פת בסלו ויחליש התאוה יעמוד נגד רצונו. משא"כ האיש אשר אין פחד אלקים לנגד עיניו כלל, וברצון גמור הוא חפץ למלא כל תאותיו לא מצד יצריה אנסיה, הנה זה האיש הוא בהפוך שכאשר הוא רחוק מהשגת תאותו יצוייר שלא יחטא, כי אף שעי"ז תתגבר בו התאוה יותר מ"מ כאשר לא ישיגנו לא יעשנו, משא"כ כאשר יהיה קל להשיגו ודאי יעשהו, אף שאז נחלשה התאוה מ"מ למה ידחה אפילו התאוה הקלה, כיון שברצון נפשו רוצה בה איך ילחם אפילו נגד רצון קטן, וק"ל באופן ששני המאמרים צודקים יחד.

והנה מדת היראה הוא כאבן שואבת שיש לה סגולת ההמשכה להמשיך אליה כל מיני מתכות וכדומה, כך מדת היראה סגולתה להמשיך הדבר היראוי ההוא הן ביראה הטובה יראת ה' הן ביראה אחרת

גם 'בחייו' מציני שיש לומר 'זכרונו לברכה' כמו שראינין באברהם וכו.

געוואלדיג האט געשריבן:אשר יגורתי בא, די עצם מורא איז משפיע אז עס זאל חלילה טאקע געשעהן
ערבי נחל

והנה מדת היראה הוא כאבן שואבת שיש לה סגולת ההמשכה להמשיך אליה כל מיני מתכות וכדומה, כך מדת היראה סגולתה להמשיך הדבר היראוי ההוא הן ביראה הטובה יראת ה' הן ביראה אחרת

האט קיין מורא!!!

דער געוואגטער יונגעל האט געשריבן:האסט שוין אמאל דערוואגט צו זאגן אויף דיין טאטע ז"ל/זצ"ל נאך בחיים חיותו?

זאגט דער מהרש"א אין קידושין לא:

גם 'בחייו' מציני שיש לומר 'זכרונו לברכה' כמו שראינין באברהם וכו.

נעקסטער דרשה ביים שבע ברכות פרובירט אויס: לכבוד דער חשוב'ער חתן ז"ל...

וזה חידוש שהספרדים נוהגים כתוס' והאשכנזים כרמב"ם וזה לא מצינו בשאר מקומות.

ציבעלע-קיגל האט געשריבן:אין פרשת וישב... פאנגט זיך אן איעדער פסוק מיט א ו' (ו"או).

אויסער 8 פסוקים.

דער געוואגטער יונגעל האט געשריבן:

ציבעלע-קיגל האט געשריבן:אין פרשת וישב... פאנגט זיך אן איעדער פסוק מיט א ו' (ו"או).

אויסער 8 פסוקים.

די האסט געציילט, אדער סתם נאכגעזאגט?
ווייל גראדע איז עס 9 פסוקים. (אויך נישט געציילט, אבל כך ראיתי)

געוואלדיג האט געשריבן:געציילט און עס איז 9

כן תרימו גם אתם... אתם עצמות הדבר ורמז ומוסר הן הנפש שהוא עצמיות האדם ושליח הגוף מכל מתנה תרימו לה' חלק ממנו ותהיו מופרשים ג"כ מכל אומות העולם

זיבורית פחות בנכסים אולי מלשון זיבורייתא סבונו כדבורים זיבורייתא מתורגמינן, ואומרים לדבורה לא מדובשך ועוקצך, נכסים קרקעות הרעות לפעמים הטורח רב יותר מהרווח.

יהושע חיים האט געשריבן:אין הלכות חנוכה איז דא א מחלוקת תוס' מיט דעם רמב"ם אויב יעדער און שטוב זאל צינדען אדער נישט און די מחבר פסק'נט ווי תוס' אז נאר איין מנורה און א שטוב און די רמ"א פסק'נט אזוי ווי דער רמב"ם אז יעדער זאל צינדן
אויף דעם זאגט דער באר היטב בשם דער ט"ז

וזה חידוש שהספרדים נוהגים כתוס' והאשכנזים כרמב"ם וזה לא מצינו בשאר מקומות.

או"ח סימן תרע"א ס"ק ג'