יחיאל מיכל פינס מויקיפדיה העבריתהרב יְחִיאֵל מִיכְל פִּינֶס (כ"ג בתשרי תר"ד, אוקטובר 1843 – ו' באדר ב' תרע"ג, מרץ 1913[1]) היה סופר ציוני, מאבות הציונות הדתית, ממיישבי ארץ ישראל והוגה דעות. מושב כפר פינס קרוי על שמו.
תחילת דרכופינס נולד בעיירה רוז'ינוי שבחבל גרודנו, בתחום המושב שבמערב האימפריה הרוסית (כיום בבלארוס) להורים חרדים ועשירים. רבו היה הרב מרדכי גימפל יפה, שהיה רב העיר. פינס נשא לאישה את חיה ציפה, בתם של חנה (בתו של הלל ריבלין) ושמריהו לוריא (רב במוהילב) ועבר לגור שם. הוא התפרנס ממסחר אך במקביל כיהן כראש ישיבה והרבה לכתוב מאמרים פובליציסטיים בעיתונות. עוד לפני שהגיע לגיל 30, הטיף במאמריו ליישוב הארץ, ללאומיות ולא לאמנציפציה, ודחה את הדיבורים החרדיים בגנות "דחיקת הקץ". כן תמך בחינוך תיכוני ולא בחינוך דתי בלבד. את מאמריו כינס בספר "ילדי רוחי".
עלייה לארץ ישראלבשנת 1877 נתבקש פינס על ידי ועד "מזכרת משה מונטיפיורי" להיות נציגם בארץ ישראל, והסכים אחרי שמצבו הכלכלי הורע. באוגוסט 1878, לאחר שנה של משא ומתן, הוא נקרא ללונדון לקבלת הוראות אחרונות. כשהגיע, התקבל בחמימות על ידי ראשי הוועד. הנ"ל קבעו את משכורתו ל-200 לירות שטרלינג לשנה, סכום צנוע בימים ההם, והנחו אותו לחיות בשלום עם כל הפלגים היהודיים בירושלים ולא להפלות בין ספרדים לאשכנזים. לעומת קבלת הפנים לה זכה מראשי הוועד, זכה לקרירות מצדם של משה מונטיפיורי ומזכירו, שכן מונטיפיורי לא רצה בארגון על שמו וטען שהדבר מבייש אותו. מיד לאחר ביקורו בלונדון הפליג פינס לארץ ישראל.
ביציאתו לירושלים, השאיר פינס את משפחתו, אשתו חיה צפורה (ציפה) וארבע בנותיהם, אצל חותנו במוהילב והם הצטרפו אליו רק מאוחר יותר. בכ"ב באלול תרל"ח הגיע לירושלים ונתקבל בכבוד על ידי רוב החוגים, למעט חוגי המשכילים של עיתון החבצלת, אשר התנגדו למינויו. אולם ההתלהבות מפינס לא ארכה זמן רב ומהר מאוד הוא ספג ביקורת מצד ישראל דב פרומקין עורך החבצלת, מצד אחד ומחוגי הקנאים של הרב יהושע ליב דיסקין מצד שני. אנשי היישוב הישן דיברו אל לבו של מונטיפיורי, וכתוצאה מכך זה לא הסכים שכספו יופנה לטובת ההתיישבות החדשה.
לאחר שפינס תמך בבית היתומים של ד"ר זאב וילהלם הרצברג, בו לימדו שפות זרות, בניגוד לחרם שלא ללמד שפות זרות בירושלים, הוציאו אנשים מקנאי ירושלים חרם כנגד פינס. כשנה לאחר מכן, כאשר הקים פינס מוסד ששילב לימודי מלאכה ותורה הוצא כנגד פינס חרם שני, והפעם הרב דיסקין השתתף בעצמו בהטלת החרם. רוב רבני ירושלים לא קבלו את החרם, והרב שמואל סלנט יצא בביקורת על מטילי החרם וטען שהקנאים הסיתו את הרב דיסקין. לבסוף, הרב שמואל סלנט עמד בראש בית-דין שהתיר את החרם על פינס, בטענה "שלא נתקבל האיסור הזה ולא פשט איסורו ולא נתבטלה אפילו תפילה אחת (לפי הנשמע) מאותו יום שנעשה האיסור עד היום... וגם אנשי חו"ל וכמה רבנים גדולי הדור וגבירים ראשי קהילות ישראל צועקים ככרוכיא על הדבר הזה..." (מלשון "נוסח ההיתר".)
ב-1882 עסק פינס בגאולת אדמות פתח תקווה. גם שם הסתבך, כאשר לא הצליח להשלים את הליך הקנייה, והקונים האשימוהו בחוסר יושר. ההאשמות יושבו בסופו של דבר, אך הטעם המר נותר.
עם בואו של אליעזר בן יהודה קשר איתו פינס קשרי ידידות אמיצים ויחד הקימו את חברת "תחיית ישראל" לפיתוח הלשון העברית ולגאולת אדמות. יחד עמו היה ממייסדי "ועד הלשון העברית". הוא אף חידש מספר מילים בשפה העברית, כגון: "מחוג", "שעון" ו"עגבנייה".
פינס קידם בברכה את אנשי ביל"ו, שמצאו בו פטרון למרות חילוניותם, ויחד עם שמונה מהם הקים אגודת בעלי מלאכה: "שיבת החרש והמסגר". המפעל נכשל, אך סיועו של פינס לביל"ו לא פסק בזאת; הוא השיג להם כספים תוך הסתכנות גדולה ומכר את הקרקע לחובבי ציון על מנת שיישבו עליה את אנשי ביל"ו. בין השאר, היה זה פינס שחיבר את השיר "חושו אחים חושו" שהפך להמנון הביל"ויים. פינס גם חיבר תפילה לכבודו של הברון רוטשילד אשר נאמרה בפתח תקווה בתפילות שבת מברכים ובחגים.
פינס גם חיבר מעין מורה דרך לעולה, ובו המלצות שונות לעולים לארץ ישראל. החיבור מנוסח בסגנון משנה תורה שחיבר הרמב"ם, ובין היתר התייחס פינס לזמן המתאים ביותר לצאת לדרך מאירופה לארץ ישראל:
"מאימתי יוצאים לדרך? מעצרת עד אב - החמה קודרת ומכה בראש כל אדם; מאב ועד כסלו - החולאים מתרבים, ומי שאיננו רגיל באווירה של הארץ - קדחת אוחזו או עיניו מתקלקלות; מכסלו ועד פורים - ימי גשמים, הצינה מתגברת והבתים דולפים, הים סוער והספינה בסכנה. לפיכך אמרו הסופרים: אין עולים לארץ ישראל, אלא מן הפורים עד העצרת, בזמן שעשבים יוצאים והאילנות מלבלבים ובני אדם מחליפים כוח, וכל מעשי בראשית מתנאים ואומרים שירה." — יחיאל מיכל פינס, משנת ארץ ישראל, הלכות דרכים, פרק ד'
פינס היה שותף בסכסוכים שגרמו להכפשת שמו, אך ב-1887 מינו אותו "חובבי ציון" כממונה שלהם בארץ ישראל, והוא ניצל את מעמדו להמשיך ולסייע לאנשי גדרה. הם אף נעתרו לבקשתו והסכימו לשבות בשמיטה ב-1889 למרות ריחוקם מהדת. דווקא דבר זה הביא עליו את תרעומתו של בן יהודה ושל "חובבי ציון" אחרים, ביניהם רבנים שסברו שיש היתר לעבודה.
ב-1890 קיבל תפקיד משני בלבד בארגון בני משה, סניף של חובבי ציון בראשות אחד העם. הדבר הוליד מאבקים פנימיים בינו לבין ולדימיר (זאב) טיומקין, שהיה רחוק מהמסורת. המאבקים הסתיימו בהדחתו, דבר שגרם לו צער עצום. "הראית מעולם את פינס בוכה? עכשיו איני יכול לעצור את הדמעות", אמר לחבר.
ב-1892 הושיט סיוע לעולים חסרי כל, מכסף שהופקד לקניית אדמות. התוצאה הייתה פיטוריו. ב-1893 חבר לאנשי היישוב הישן, ואף הואשם יחד איתם בהלשנה לשלטונות על בן יהודה כאילו הוא (בן-יהודה) מטיף למרד. עבר לחיים של מזכירות במוסדות היישוב הישן והוראת תלמוד. הוא אמנם לא נטש כליל את אמונותיו הציוניות, ויצא למאבק נגד רעיון הבית היהודי באוגנדה.
משהסתבך בבעיות כלכליות בשל בית-האבות של ירושלים, נאלץ לגלות. הוא חזר לירושלים ב-1913, חולה ורצוץ, ומת בה. נפטר בו' באדר תרע"ג. עם מותו הועלה זכרו על נס ויריביו השלימו עמו.
דוד ילין ויוסף מיוחס היו חתניו ובכך גם היוו דוגמה לנישואין בין בני עדות שונות, דבר שלא היה מקובל מאד באותה תקופה.
הספרייה הלאומיתבשנת תרנ"ג, עם מעברו לירושלים, התמנה לחבר בהנהלה של "בית הספרים מדרש אברבנאל" (לימים בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי) ובהמשך גם עמד בראשה והיה בין מנהליה כמעט עד יום מותו. מדיניותו של פינס הייתה שהספרייה מיועדת לספרים "ברוח העם ותורתו", ובכלל זה ספרים תורניים וספרי היסטוריה, לשון ומדע, אך אין בה מקום לספרות יפה. מדיניות זאת הביאה עליו ביקורת מצד אליעזר בן יהודה, יעקב רבינוביץ ואחרים אשר דרשו להוציא את הספרייה מידי ארגון בני ברית. פינס נתן שיעורים בספר הכוזרי באולם הספרייה.
הערך על הרי"מ פינס בספר דור רבניו ודורשיודור רבניו וסופריו 35.pdf
דור רבניו וסופריו 36.pdf
יחיאל מיכל פינס באתר אנציקלופדיה לחלוצי היישוב היהודינולד ברוזינוי, פלך גרודנה (רוסיה הלבנה) כ"ג תשרי (שמחת תורה) תר"ד (1843), לאביו ר' נח ולאמו הינדה לבית כהן . למד בחדרים ואח"כ היה תלמידו המובהק של הגאון הרב מרדכי גימפל יפה , רבה של רוזינוי, ולשפות ולימודים כלליים שכר לו אביו מורים מיוחדים (ביניהם: היה יעקב בראפמאן הידוע, שהתנצר אח"כ, הפך לצורר ישראל וחיבר את ספר-השטנה "הקהל היהודי" ברוסית, אפשטיין מזגר מליטא, ואחיו של הד"ר אל. זאמנהוף מביאליסטוק, יוצר שפת אספראנטו).
נשא לאשה את חיה צפורה בת הגביר העסקן והנדבן ר' שמריהו לוריא ממוהילב (קבלן ממשלתי וצבאי, סיפק צרכים לצבא הרוסי במלחמת קרים 1854/55 ,חתנו של רבי הלל ריבלין משקלוב, מראשי עלית "חזון ציון" של תלמידי הגר"א ומראשוני וראשיו של הישוב האשכנזי המחודש בירושלים. עלה ארצה בתקצ"ג, שהה כאן שנים אחדות ונודע בהשתדלויותיו לטובת הישוב בפני איברהים פחה, ששלט אז בארץ בשם מחמד על מושל מצרים).
אחרי חתונתו היה זמן מה מנהל הישיבה ברוזינוי, וגדולי התורה קירבוהו והעריכוהו. בעודו אברך צעיר נכנס לעסקנות צבורית ולאומית ברוח התורה, הצטיין בסגנון עברי משובח ובכשרון פובליציסטי משכנע. פרסם מאמרי-פולמוס ב"הלבנון" של יחיאל ברי"ל נגד דרישותיהם של מ. ל. לילינבלום ואחרים לתיקונים בדת ישראל ובעד שיפור חיי היהודים, בחתימת "300" (-"מיכל פינס" בגמטריא - 300). (מאמריו נקבצו אח"כ בשני כרכים ויצאו בשם "ילדי רוחי"). היה בין חובבי ציון הראשונים, ולהמלצת הרב מרדכי גימפל יפה ולפי הצעת ראשי הועד הכללי בירושלים ובמיוחד שאר בשרו ר' יוסף ריבלין הוזמן בתרל''ח ללונדון, נתמנה למורשה ארצישראלי של קרן "מזכרת משה מונטיפיורי'', נשלח לנהל את עניניה בירושלים ובי"ח אלול תרל"ח עלה לא"י והתישב בירושלים.
זמן מועט אחרי בואו נזדמן לו להציל חלק מאדמת פתח-תקוה, שהמיסדים אנשי ירושלים לא השיגה ידם לשלם בעדה את המחיר שהתקשרו עליו והיתה סכנה שהקניה תבוטל, ואז סידר במכתב דחוף,שאשתו שנשארה לעת עתה ברוזינוי, תמכור את תכשיטיה ובכסף ששלחה לו עזר למיסדי פתחתקוה לגמור את הקניה של אותו חלק.
השתתף ביסוד "ועד חלוצי יסוד המעלה" ביפו באדר תרמ"ב והכין את תקנותיו.
בפעולותיו כמורשה קרן מונטיפיורי עזר בתרמ"ב בהלואה לועד שכונת "משכנות ישראל" שנוסדה בתרל"ה והיתה במצב קשה. כן עזר בהלואות ליסוד השכונה "מזכרת משה" (180 בית לאשכנזים) ו"אהל משה" (110 בית לספרדים). בתרנ"ב נוסדה בעזרתו שכונת "ימין משה", החצי - רחוב יהודית (מונטיפיורי) - לספרדים, והחצי - רחוב נתן (אד לר (הרב הכולל לאנגליה) לאשכנזים, ובתרס"ה יסד יחד עם חתנו דוד ילין (שנתמנה בתרס"א למורשה הקרן) את שכונת "זכרון משה".
כשעלו הבילויים בתרמ"ב ביקשו ממנו ראשיהם מנשה מאירוביץ וישראל בלקינד שיעמוד בראשם, ואחרי ראותו שהם מתמידים בדבקות בחיבת הארץ על אף הסבל והנסיונות הקשים, הצטרף אליהם והיה לפטרונם. ואחרי שגורשו הבילויים ממקוה ישראל העביר אחדים מהם לירושלים, עזר להם ללמוד
מלאכות (הם נתארגנו בעזרתו לאגודת "שה"ו" "שיבת החרש והמסגר") ויסד במוצא בית-חרושת לרעפים להעסיק בו מבני ירושלים (בין הפועלים היו דוד ילין, ראובן ריבלין) בעבודה מפרנסת ומועילה. (בזמן המשבר בבית החרושת לרעפים שיסד במוצא, מכרה אשתו את תכשיטיה לשם הקלת המצב הכספי).
ועוד יותר עשה לעזרת הבילויים כשקנה בתרמ"ד בשם חובבי ציון ברוסיה 3000 דונם מאדמת הכפר קטרה מאת הצרפתי פלאובר, רשם אותה על שם הרב עזריאל הילדסהיימר מברלין, עליה נוסדה המושבה גדרה להתנחלות הבילויים. הוא חיבר את שיר-הלכת הידוע "חושו אחים, חושו", ש"הבילויים" שרו אותו בכל הזדמנות.
בראשית תרמ"ג עלו אליו ארצה אשתו ובנותיו יחד עם "קבוצת הביאליסטוקאים" שקנו קרקעות בפתח-תקוה ובאו להתנחל ולחדש בה את הישוב. בשמעו כי מר מיכוס העשיר מבוסטון רוצה
להקים איזה מוסד מועיל בירושלים לזכר אשתו המנוחה, הציע לו ליסד בית מדרש ומעון יומי לבני עניים בירושלים שילמדו מלאכות ובבית זה יתפללו ויקבלו בערבים שיעורי תורה ממנו ומתלמידי-חכמים אחרים. ההצעה נתקבלה על דעתו וסיפק את הכסף לביצועה.
הוא יסד בשכונת אבן-ישראל את המוסד לתורה ולמלאכה ואת הארוחות לנערים אלה בישלו אשתו ומרת מרים אשת ר' יוסף ריבלין . אולם אם כי מפעל זה היה טוב ומועיל וכשר בתכלית הכשרות והיה מכובד בעיני רבני ירושלים כתלמיד-חכם ושומר תורה, הרי בעקב רוגזם של הקנאים שהתרכזו מסביב לרבנית סוניה , אשת הרב מ.י.ל. דיסקין מבריסק, הוכרז חרם עליו ועל בית-מדרשו מטעם הרב דיסקין שדרש לעצמו סמכות מעין זו של הרב הראשי הרשמי הרב שמואל סלנט . הוא סבל באותה תקופה צרות ורדיפות רבות מצד הללו (שגדולי הרבנים לא הצטרפו אליהם), ואם כי הוא לא נרתע מפני החרמות והשיקוצים, הצליחו הקנאים להפחיד את הורי הנערים לומדי המלאכות, בלחץ ובאיומים לשלילת ה"חלוקה", וכך נתבטל המפעל. בתקופת רדיפות אלה פרסם את מאמרו בשם "שמעו הרים ריבי".
למרות הרדיפות וההתנגדות המשיך בפעולותיו לטובת הישוב בעיר ובכפר. בתרמ"ה השתתף עם הרי"ד פרומקין בפעולות חברת "עזרת נדחים" לשיכון עולי תימן בשכונת "משכנות ישראל" ובכפר השילוח. באותה שנה נבחר לועד הפועל הירושלמי של ועד "חובבי ציון"' ביחד עם ד"ר זאב הרצברג , נסים בכר, משה ויטנברג ואליעזר בן-יהודה באספה שנערכה בימי ג'-ד' סיון תרמ"ה בראשות הנדיב ר' קלמן זאב ויסוצקי ממוסקבה שבא אז ארצה בשליחות "חובבי ציון" שברוסיה. פעל רבות לטובת מתנחלי פתח-תקוה ויסוד המעלה וישב זמן בחבורת לומדי התורה בכפר יהודיה שליד פתח-תקוה יחד עם גיסו (בעל אחותו גולדה ) הסופר והמלומד רבי זאב יעבץ , בראשות רבו הרב מרדכי גימפל יפה .
בועידת חובבי ציון בדרוסקניק, בתרמ"ז, נתמנה למזכיר הועד הפועל של חו"צ ביפו (במקום אלעזר רוקח , שפוטר בגלל התנגדותו החריפה לפקידות הבארון והחשד שהוא היה ממארגני מרד האכרים נגד הפקידות בראשון לציון). בתרמ"ח עבר ליפו לעבודתו במשרה זו והשתתף בפעילות בפיתוח חיי הצבור היהודי ביפו. כחבר לשכת "ירושלים" של "בני ברית" (בשנות תר"ס-ס"ד היה נשיאה) שעזר למיסדה ד"ר הרצברג ביסוד לשכת "שער ציון" ביפו ונבחר לנשיאה הראשון, השתתף ביסוד ועד הקהלה הראשון ביפו (כ"ז סיון תר"ן) ונבחר לחבר בו, יחד עם חיים שמרלינג, מאיר המבורגר, י. הרצנשטיין, בצלאל לאפין, יעקב גולדמן (המזכיר), א .י. דונדיקוב ושמעון רוקח. השתתף עם ר' שמעון רוקח ביסוד בית-החולים "שער ציון" (בהנהלת הד"ר מנחם שטיין ), בחידוש הספריה "שער ציון" (שנוסדה על-יד חברת "עזרת ישראל" ונסגרה עם ביטול החברה), ויחד עם הרב יעקב מאיר פעל למען צירוף הספרדים לועד הקהלה, ובאדר ב' תרנ"א צורפו נציגיהם אהרן שלוש, נסים הכהן. שלמה ארווימי ויוסף משה לועד-הקהלה הראשון בארץ שהיה משותף לאשכנזים ולספרדים ובהשפעתו הוחלט ששפת הדיבור בועד תהיה העברית.
עוד קודם לכן היה בירושלים מהראשונים בהצטרפו לא. בן-יהודה לדבר ביניהם רק עברית ואף יסד אתו יחד חברה בשם "תחית ישראל". השתדל להמציא עזרה חמרית למשורר נפתלי הירץ אימבר (מחבר "התקוה'') בעת שהותו בארץ.
בתרנ"א היה יחד עם יצחק אייזיק בן-טובים חבר הועד הפועל הארצי של חו"צ בראשותו של זאב טיומקין . הצטרף לאגודת "בני משה'' מיסודו של אחד העם והיה מראשי פעיליה בארץ. אך בגלל מורת-רוחו מהאדישות לדת בבית-הספר שביפו פרץ סכסוך בינו ובין עסקני "בני משה" ביפו, והוא ובן-טובים פרשו ממנה והיו למתנגדיה. כן התנגד בחריפות להיתר שנתנו הרבנים בתרמ"ח לעבוד את האדמה בשמיטה.
בשנותיו האחרונות היה שוב תושב ירושלים כסופר בית-החולים "ביקור חולים" של הישוב הישן, המשיך להשתתף בחיים הצבוריים והתרבותיים של הישוב החדש כחבר "בני ברית", חבר ועד הלשון, חבר ועד בית-הספרים "בית נאמן" (ו"מדרש אברבנאל" - הגרעין הראשון של בית-הספרים הלאומי והאוניברסיטאי), מורה לתלמוד בבית-המדרש למורים ומיוזמיה ומיסדיה (יחד עם מרדכי אדל מן, יהושע ברזילי, דוד ילין וזאב ליבוביץ ) של לשכת-המודיעין המתנדבת (נפתחה בי"ד אייר תרס"ו). בו בזמן הרבה לעסוק בגמילות חסדים, במתן עזרה ועצה לדורשיו והוא ורעיתו היו מקבלים ברצון ובסבר פנים יפות את הבאים לבקש את עזרתם.
בשנותיו האחרונות היה אחד מגבאי מושב זקנים, כיום מושב זקנים המאוחד בירושלים.
ספריו: "ילדי רוחי" (בשני כרכים, הוציאו בראשונה במגנצא, תרל"ב : יצא במהדורה חדשה בתרצ"ד עם מבואות מאת חתניו דוד ילין ויוסף בר"נ מיוחס , ובתרצ"ט יצאו שני כרכים נוספים המכילים את יומניו, מכתביו ומאמריו בדבר בנין הארץ); "תורת משפטי תוגרמא" ביחד עם חתנו דוד ילין (תרמ"ז): ספר עבודת האדמה בסוריה בכלל, ובארץ ישראל בפרט מאת ד"ר אנדרלינד בתרגומו (הדפסה מיוחדת מעתון "הצבי"' תרמ"ז) "ספר הכח", בעקבות בלפור סטוארט (תרנ"ד) : "מבוא למעשי-בראשית" (פתיחה למדעי הטבע, בעברית מקראית ובסגנון קל - קטעים מספר זה נדפסו ב"כנסת ישראל" של שפ"ר, כרך ג'). תרגם מגרמנית את ספרו של ד"ר זאב הרצברג: "כתבי משפחה עבריים" וכן ערך את הספר "עולם קטן" לד"ר בנימין שרשבסקי.
בראשית תרע"ג חלה מחלה אנושה, נסע להתרפא בבית-החולים של קהלת יפו, ושם נפטר ביום ז' אדר ב' תרע"ג והובא לקבורה בירושלים.
על שמו נקרא מושב העובדים כפר פינס של הפועל המזרחי בשומרון, רחוב בת"א ורחוב בזכרון משה בירושלים.
צאצאיו: שרה רחל אשת יצחק כלב, איטה אשת פרופ' דוד ילין, מרגלית אשת יוסף בר"נ מיוחס, נחמה אשת נח קרלינסקי .
אנציקלופדיה חלוצי היישוב 562.jpeg
אנציקלופדיה חלוצי היישוב 563.jpeg
אנציקלופדיה חלוצי היישוב 564.jpeg