רביה''ק זי''ע האט געשריבן:איינער א חסיד פונעם שפת אמת האט אמאל באזוכט אין ארץ ישראל, צוריקקומענדיג האט ער געברענגט פאר'ן רבין א פרוכט פון ארץ ישראל, האט אים די רבי געזאגט: "איך האב נישט וואס צו טון מיט דעם, גיי גיב עס פאר מיין זון ר' אברהם מרדכי (וואס ער איז געווען א גרויסע ציוני ימ"ש), פאר אים וואלט עס געווען אינטערעסאנט".
מקור?
די מעשה שטימט עפעס נישט מיט די פאלגענדע:
רבי יצחק מאיר מגור, בעל "חידושי הרי"ם", היה מגיש לשולחן רבו, רבי מנדלי מקוצק, פירות משבעת המינים, אולם פעם אחת תבע הימנו רבו "פירות ארץ ישראל ממש".
גענומען פון דעם
שיינעם ליקוטפעם בסעודת ט"ו בשבט ביקש רבי מנחם-מנדל מקוצק מתלמידו רבי יצחק-מאיר (בעל "חידושי הרי"ם") לומר דברים מענייני היום. פתח ר' יצחק-מאיר בפלפול בסוגיית ראש-השנה לאילן, שאל ותירץ, הקשה ופירש.
אמר לו ר' מנחם-מנדל: "לו היינו בארץ-ישראל, די היה לנו לצאת לשדות ולהתבונן באילנות כדי להבין מהו ראש-השנה לאילן כפשוטו, ולא בדרך הפלפול. שם, בארץ-ישראל, אין ראש-השנה לאילן אומר 'דרשוני' אלא 'עשוני'."
פון דאדער ברענגט שוין אראפ
נאך מקורות, און ער איז שוין אפאלאדשעטיק פאר'ן מזלזל זיין בפירות א"י...
די גאנצע ענין איז בעצם נאר אויף פירות א"י:
הרב אהוד אחיטוב |ההקפדה על אכילת ל' מיני פירות פעם בשנה - מובא בדברי רבי אברהם אזולאי זיע"א מחברון שהיה סבו של החיד"א, והוא מרחיב על כך בספרו חסד לאברהם (עמ' רצא מעין שביעי נהר ז'). כך גם כתב אחד מגדולי ירושלים לפני קרוב למאתיים שנה, רבי נתן שפירא זצ"ל בספרו טוב הארץ (ירושלים תרנ"א) בשם רבי חיים ויטאל זצ"ל, והוא אף מוסיף שהמעלה היא דווקא ב'שלושים מיני פירות האילן (הגדלים) בארץ-ישראל'.
דא אין חו"ל איז נאר א פארשטארבענע זכר...
רבי שלמה, האדמו"ר מצ'ורטקוב, שקבע את דירתו ואת בית מדרשו בתל -אביב
)כמו כל אדמו"רי בית רוז'ין בימים ההם( כותב בספרו "דברי שלמה" את הדברים
שאמר ב"טיש" על שולחנו ביום ט"ו בשבט תשי"ב:
“ חמשה עשר בשבט ראש השנה לאילנות הוא חג ארץ ישראלי. בכל תפוצות
הגולה היה מנהג לאכול פירות מארץ ישראל, או לפחות מאותם שגדלים בארץ
ישראל. הפירות האלה הביאו בחורף הקשה לעיירות הקטנות והנידחות את אוירה
הזך והחם של ארץ ישראל, שהעיר את הלבבות לאהבת הארץ ולתשוקה עזה לעלות אליה, כי הדברים היוצאים מן המקום שנקרא לב הארץ כמאמר הכתוב
ש ִַַּלם" )איכ"ר א'( נכנסים אל הלב, ודרך שם שופע שפע האור
הקדוש לכל הארצות. ואם זה בכל השנים, על אחת כמה וכמה בשנה הזאת, בשנה
השביעית שהיא שנת השמיטה, שנת הקדושה והטהרה. בשנה זו עוד לא זכינו ואין
באפשרותנו, מפני טעמים שונים, לקיים מצוות השמיטה כהלכתה ומשפטה, שהיא
הראשונה במדינת ישראל...”
ובשנת תשי"ח כותב ה"דברי שלמה":
“חמשה עשר בשבט הוא ראש השנה לאילנות. החג הזה הוא חג ארץ ישראלי מובהק .
ואפילו בחשיכת הגלות מאיר החג מאורה של ארץ ישראל, מחמם ומעודד הלבבות ומפיח
רוח של תקוה לגאולה השלימה.
פון דאהארץ פורחת זה "דור ראשון לגאולה".
"וְאָמַר רַבִּי אַבָּא, אֵין לְךָ קֵץ מְגֻלֶּה מִזֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ וּפֶרְיְכֶם תִּשְּאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא". (יחזקאל לו).
כי בעת הגלות הארץ שממה. ובעת הגאולה "וְנָתְנָה הָאָרֶץ פִּרְיָהּ וַאֲכַלְתֶּם לָשׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח עָלֶיהָ" (ויקרא כה).
כשגוש קטיף היה מיושב על ידי יהודים, הוא היה גם עדן של חקלאות. גם הערבים שעבדו בפלא החקלאי הזה הרוויחו את לחמם בכבוד. הירקות שיצאו משם היו באיכות גבוהה ושווקו לכל העולם כולו. בעת שגורשו משם היהודים הציע מזכ"ל האו"ם סיוע כלכלי לערבי עזה כדי שיקנו את החממות מהיהודים. "אתם מכירים את שיטות הגידול. עבדתם בהם. אתם מכירים את הדשנים. מודעים לכל הידע שנרכש ונצבר עם השנים תנצלו אותו לרווחה כלכלית". האו"ם שילם. הערבים קיבלו את החממות המצליחות אחרי הגירוש. ניסו לגדל שם ירקות כמו שהיהודים גידלו במשך עשרות שנים, ללא הצלחה. החרקים באו באלפיהם לחממות ומילאו את הירקות עד בלי הכר. הערבים הבינו מאיפה הגיעו כל החרקים הרבים ורובם הגדול הרים ידיים.
הפועלים הערבים שגרים היום בעזה נמצאים ברובם בלי עבודה, בלי אוכל לבתיהם. החקלאים המגורשים מספרים כי לעיתים קרובות הם מתקשרים אליהם ומספרים להם כי מאז הגירוש חייהם השתנו לרעה. אין פרנסה. חייהם בסכנה. אין מה לאכול. האדמה לא נותנת פריה. ממש כמו שכתוב בתורה.
ערבי שזרע בשטח בית כנסת בגוש קטיף
סיפר לי הרב יוסף אלנקווה שליט"א, בשם אחד החקלאים המגורשים, על ערבי שעבד אצלו שנים ארוכות בחממות. ערבי זה זרע ירקות בשטח שהיה גינה של אחד מבתי הכנסת ההרוסים בגוש קטיף. הגינה סביב בית הכנסת הייתה ישרה. האדמה דשנה, הטפטפות נשארו. החליט הערבי להשקיע שם, זרע ירקות לפי כל המומחיות שרכש בעת עבודתו אצל היהודים.
סיפר הערבי לחברו היהודי, שכל מה שהוא שתל שם צמח, ואחר כך נפל. ניסה גידול אחר - גם הוא צמח ונפל. הוא ניסה להחליף דשן, להחליף ריסוס. הכל חזר על עצמו. באחד הלילות הוא חולם שבא אליו מישהו ואומר לו: האדמה הזאת היא אדמת קודש. עכשיו הירקות שלך נופלים, אם תמשיך לגדל בשטח בית הכנסת - גם הילדים שלך יפלו.
ביקש הערבי מחברו היהודי שיתפלל על הילדים שלו. שיברך אותם. הוא הבטיח באותו מעמד שהוא לעולם לא יגע במקום הקדוש הזה. הוא ביקש סליחה. שילדיו לא יפלו וימותו. "וְשָׁמֲמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם הַיּשְׁבִים בָּהּ
אויך פון א
ליקוט מבית מדרשו של רבי שמואל אליהו
מספר גדעון גזית מקיבוץ תל קציר:בחצר הארמון (ביתו של הרבי משה דוד מצ'ורטקוב, י.ס.) היה בוסתן עצי פרי המכונים "חמישושר", אלו הם פירות שהיו מוגשים לשולחן החג בט"ו בשבט. הרבי היה נוהג לערוך שולחן ולהזמין לסעודת החג בה נאכלו מפרות ארץ ישראל ומפרות הגן. בסעודה היו נאמרים דברי תורה ושבח, המפארים ומהללים את סגולותיה של ארץ ישראל, ובה מחדשים את הקשר לארץ ישראל. בחג זה היה הרבי לובש לבן כבחג, כנאמר: "כי האדם עץ השדה". חג זה קשור בתרומות ומעשרות שהיו אוספים ושולחים למען הישוב בארץ. ידוע שהרבי, ר' דוד משה פרידמן שלח כספים לשם בניית בית הכנסת שבצפת, הנקרא עד היום צ'ורטקוב. (מתוך אתר זכרון לקהילת צ'ורטקוב:
http://www.chortkow.org.il).
און א מעשה מבעשט שהביא פירות א"י לטו בשבטה”מקור ברוך” מסערט ויז’ניץ כותב באגרותיו כי מובא בספרי תלמידי הבעש”ט שמאכלי ארץ ישראל, ובפרט פירות ארץ ישראל הנאכלים חיים, בלא שיד אדם התערבה בהם, הינם סגולה לתורה וליראת שמים.
בספר “פירותיך מתוקים” מסופר כי בשנת תרע”ו, בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, ערך הרה”ק רבי דוד מלעלוב זצ”ל את שולחנו הטהור בט”ו בשבט, אך איש לא הגיע ל”טיש”. המלחמה השתוללה בחוץ במלוא עוזה, מגפות ומחלות הפילו חללים רבים בחוץ והרבי ישב לבדו ליד שולחנו. לפתע נפתחה הדלת וילד קטן, בנו של אחד החסידים, נכנס פנימה. הילד הנבוך סיפר לרבי שאביו, אמו וכל בני משפחתו נפלו למשכב והם בסכנת חיים.
פרץ רבי דוידל’ מלעלוב בבכי מר ואמר: “רבונו של עולם! שמחתי בחגה של ארץ ישראל והיא הושבתה! אמור לצרותינו די!”. הרבי מיהר ופנה אל הילד במאור פנים, הוציא פרי מערימת פירות ארץ ישראל שהיו מונחים לפניו והושיט לו אותו, באומרו: “הא לך את הפרי, הבא אותו לביתך, ובטוחני כי בזכות פירות ט”ו בשבט יזכה אביך לראות ממך פירות”. ואכן הוריו של הילד הבריאו והם ראו פירות טובים ומתוקים מאותו ילד.
מפההערליכע
ליקוט פון ר יחיאל גולדהבר מיט חידושים מהחת"ס ועוד, און א
שיין ווארט פונעם פרי צדיק
