קאווע שטיבל

די רמב"ן ווי יעדער ווייסט איז געווען א פראליפיק שרייבער דאס מיינט אבער אז ער האט אויך געדארפט זיין מער קריעיטיוו כדי צו האבן וואס צוצולייגן און פארשטענליך אז דאס געבט אויך מער סחורה להתגדר בו. איך פערזענליך טרעף אמאל דעם רמב"ן'ס היברו שווער צו פארשטיין. איך בין נישט זיכער צו דאס איז צוליב דער שפראך פון א ראשון אדער צוליב וואס היברו איז נאך שוואך אנטוויקלט געווען אדער סתם צוליב אריכות אדער יתור הלשון. אלנפאלנס, איך געפין כמעט יעדע שטיקל רמב"ן אמיוזינג. דאס איז א מעלה, ווייל ס'מיינט איך דארף נישט קיין סאך גרובן און צופיהל צייט שפענדן צו טרעפן און ברענגען אינטרעסאנטע שטיקלעך. לאמיר אנהויבן מיט די פארגאנגענע וואכעדיגע סדרה. אגב, איך האב מסתמא נישט די לעיטעסט און מערסט אויסגעהאלטענע מהדורה - איך נוץ וויקיטקסט אדער דעת. און מיט די פאלגנדע וועל איך אנהויבן:

...וכן השלים בקרבנות דין הנזיר כי אחרי שהוקם המשכן ונבדלו מהם הטמאים לקח מבחוריהם לנזירים אשר צבאו פתח אהל מועד לעמוד לפני ה' לשרתו ולברך בשמו ועוד כי האשה שתדור בנזירות הפך הסוטה ולפיכך אמר בפרשה (להלן ו ב) איש או אשה כי יפליא ורבותינו אמרו עוד (סוטה ב) למה נסמכה פרשת נזירות לפרשת סוטה שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין והטעם כי זנות יין ותירוש יקח לב (הושע ד יא) וגידול השער הפך הבחורים המסלסלים שער ראשם להתנאות והגידול יוליד דאגה בלב איש ולפיכך הוא קדוש וצריך להשתמר מן הטומאה כי הוא ככהן המשרת לאלהיו

"וכל תרומה לכל קדשי בני ישראל" - יאמר כי תרומה אשר יקדישו בני ישראל אותה כלומר שירימוה ויקדישוה תהיה לכהן כי בעבור שאין לתרומה שעור אמר הכתוב כי כל אשר יפרישו ממנה תהיה לכהן כאשר יקריבו אותה הבעלים לתתה אליו לא שיטלנה הכהן בזרוע וזהו פשוטו של מקרא..

...אבל הוא יקריב מנחה לשם שיקנא את קנאתו וינקום את נקמתו ממנה:
וטעם השעורים,שתהיה סערת חמת ה' חמה יוצאה סער מתחולל על ראש הרשעה יחול, וכעניין צליל שעורים האמור בגדעון (שופטים ז יג): שפתרו אותו לסער ומהומה רבה. וכן בכלי חרס, סימן שתשבר ככלי יוצר, וכן העפר, כי עפר היא ואל עפר תשוב. וטעם "הוא" על הקמח, ויש לו סוד, כי למטה (בפסוק יח): בהיותו ביד האשה אמר "היא", ועתה הזכיר הזכרון תחלה, ואמר כי היא מזכרת עון:

וואס מיינט ער גענוי? אויף ספריה האב איך געזען קאמענט ער אז דא איז עס סיי א מנחת דין און סיי א מנחת רחמים און שפעטער איז עס נאר דין. אבער מיר מאכט עס נישט קיין סענס ווייל די רמב"ן דרוקט די פאקט אז דא (אין פ' טו) איז עס קודם מנחת קנאות און נאכדעם זיכרון אבער שפעטער איז עס פארקערט, עז וועל עז די הוא\היא דיפערענץ. אויך אויב זיכרון איז דין (און נישט קנאות איז) פארוואס איז קמח רחמים? אויך, אין פסוק יח האלט מען נאכנישט נאכדעם וואס דער אמת איז known, פארוואס אויב אזוי איז עס שוין נאר דין?

"וביד הכהן יהיו מי המרים המאררים" - אמרו המפרשים כי הכתוב קורא אותם על שם סופה שתהיה בהם מרה כי ימר לה השם מאד ויאררו אותה ורבותינו כך אמרו בספרי (נשא נז) נקראו מרים על שם סופם שממררים את הגוף ומערערין את העון אבל בגמרא (סוטה כ) אמרו שהכהן נותן במים דבר מר והוא לעורר אותה ואם כן כשאמר "ובאו בה המים המאררים למרים" היה ראוי שיאמר "ובאו בה המים המרים למאררים" ובספרי (נשא סח) עוד ומחה אל מי המרים (פסוק כג) מגיד שהכתב עושה את המים מרים והנכון בעיני כפשוטו כי האשה בשתותה את המים ימתקו לה כשאר המים ואחרי כן בבואם בקרבה אם נטמאה יעוררו אותה ותרגיש מיד המרירות בפיה ובקרבה וזהו שאמר (פסוק כז) והשקה את המים והיתה אם נטמאה ותמעול מעל באישה ובאו בה המים המאררים למרים כי אחרי השתיה בבאם בבטנה מיד ישובו למרים בפיה ובקרבה כמנהג הדברים המעוררים והמקיאים שימררו השותים אותם מאד ואחרי כן תצבה בטנה ותפול ירכה ונקראו "מאררים" בעבור האלות הנמחים בהם שמקללים אותה ואמרו המפרשים כי מלת "מי" כמו מים המרים ובא סמוך במקום מוכרת כמו שבא הפכו "מים ברכים" (יחזקאל מז ד) ור"א אמר כי "מי" סמוך ומלת "המרים" תאר השם ואם כן סודו ידוע ואינו נכון לי בעבור שאמר ובאו בה המים המאררים למרים

ור"א מיינט ער די אב"ע אבער גם לשיטתו איז מי המרים שווער.. פון שד"ל האב איך געזען אזא טענה: דער אב"ע קען נישט זיין גערעכט ווייל אויב יא וואלט עס די תורה בכלל נישט ארויסגעשריבן נאר עס וואלט איבערגעגעבן געווארן מפה לאוזן ביי די כהנים. לשיטתו, צו זאגן אז די תורה שרייבט עפעס בדרך בדרך סוד ומליצה ווייל זי האט מורא אז מענטשן וועלן עס שלעכט אויסטייטשן (דא, למשל אז די סוטה וועט נידון ווערן שלא ע"פ נס נאר ע"ד צדק האנושי און די סם וועט אריינגעלייגט ווערן נאכוואס די משפט וועט דן זיין אז זי האט געזונדיגט) איז א נארישקייט...

"וטעם אם לא שכב איש אתך ואם לא שטית טומאה" - שתי התנאים האלה אחד הם יאמר אם לא שכב איש אותך שלא שטית טומאה תחת אישך הנקי כי בעלה שכב אותה ואיש הוא ויתכן שיהיה איש חסר הידיעה יאמר אם לא שכב האיש אותך ואם לא שטית טומאה תחת אישך כלל כי ישביענה על האיש ההוא אשר קנא עליו בפירוש ועל האחרים בכלל וכן אמרו (סוטה יח) אמן מאיש זה ואמן מאיש אחר

אגב, די אב"ע זאגט אבער אז די חילוק איז ברצונה או באונסה.

צו זאגן אז די תורה שרייבט עפעס בדרך בדרך סוד ומליצה ווייל זי האט מורא אז מענטשן וועלן עס שלעכט אויסטייטשן (דא, למשל אז די סוטה וועט נידון ווערן שלא ע"פ נס נאר ע"ד צדק האנושי און די סם וועט אריינגעלייגט ווערן נאכוואס די משפט וועט דן זיין אז זי האט געזונדיגט) איז א נארישקייט

די טינט האט געהאט lead לכאורה, און דאס איז סם. דער נס איז געווען אויב זי איז געבליבן לעבן.

דאס מיינט אז אפילו אזא איינע וואס האט נישט געזינדיגט האט אויך נאר געקענט געראטעוועט ווערן בדרך נס?!

"וטעם ואת כי שטית" - מחובר עם יתן ה' אותך יאמר ואת כאשר שטית טומאה תחת אישך וכאשר נטמאת ויתן בך איש את שכבתו מבלעדי אישך יתן ה' אותך לאלה ולשבועה אבל בעבור אריכות התנאים חזר לאמר פעם אחרת והשביע הכהן את האשה ולפרש שהיא שבועת האלה ור"א פירש כי "והשביע" הראשון בשם והשני באלה כאשר הוא מפורש ואיננו נכון כי בשם לא ישביע בלשון אם והנה אין בכל משפטי התורה דבר תלוי בנס זולתי הענין הזה שהוא פלא ונס קבוע שיעשה בישראל בהיותם רובם עושים רצונו של מקום כי חפץ למען צדקו ליסר הנשים שלא תעשינה כזמת יתר העמים ולנקות ישראל מן הממזרות שיהיו ראויים להשרות שכינה בתוכם ולפיכך פסק הענין הזה משעה שנתקלקלו בעבירות כמו שאמרו (סוטה מז) משרבו הנואפים פסקו מי סוטה שנאמר (הושע ד יד) לא אפקוד על בנותיכם כי תזנינה ועל כלותיכם כי תנאפנה כי הם עם הזונות יפרדו ועם הקדשות יזבחו ועם לא יבין ילבט ואין הכתוב אומר שתהיינה הנשים הנואפות פטורות מן העון בעבור שבעליהן נואפים רק שלא יעשה בהן הנס הגדול הזה שהוא נעשה להם לכבודם ולהיותם עם קדוש והם לא יבינו בטובה הזאת ולא יחפצו בה וזהו שאמר "ועם לא יבין ילבט" כלומר ילכד בסכלותו וכן ואויל שפתים ילבט (משלי י ח) תרגם המתרגם הירושלמי וסכלא בספותיה מתאחד..

גראדע די אב"ע זאגט דארט אויפ'ן פסוק אז מ'רעדט מסתמא פון קטנות און במילא איז די לא יפקוד* אויף די עלטערן אז זיי האבן נישט גוט מחנך געווען.

וזה טעם מה שאמרו (סוטה מז) ונקה האיש מעון בזמן שהאיש מנוקה מעון מים בודקין את אשתו אין האיש מנוקה מעון אין המים בודקין את אשתו והנקיון הוא שלא בא עליה משקנא לה ונסתרה ויש מפרשים שאם בעל הבעל שום בעילה אסורה כל ימיו אין המים בודקין אותה והעולה מן ההלכה (שם) שאפילו היו בניו ובנותיו נואפים ולא כהה בם לא היו בודקין והכלל שהוא נס וכבוד לישראל

פון די אב"ע קוקט אבער אויז אז פשט איז דאס רעדט מען ווען דער מאן דארף אייגענטליך א ניקו, ווייל ער האט ער יא געוואוינט מיט איר אינצווישן..

טאמבל סאס האט געשריבן:דאס מיינט אז אפילו אזא איינע וואס האט נישט געזינדיגט האט אויך נאר געקענט געראטעוועט ווערן בדרך נס?!

דאס איז מיין הרגשה, הגם עס איז קעגן אלע מפרשים.

עפעס איז יא דא, לויט ר' ישמעאל וואס פראבירט אייביג ממעט צו זיין די נסיון און מפרש זיין מער ראציאנאל, ער זאגט אז זכות איז תולה, אויך מוז נישט זיין אז זי שטארבט זי ווייזט סימפטאמען, ממילא קען זיין אז דער סם אין דער טינט איז אמאהל מסוכן און אמאהל נישט, ווענדענדיג אויף דער מעשה, און אויב עס ארבעט נישט זאגט מען אז א זכות איז תולה.

ווידער ר' שמעון וואס גייט לויט זיין רבי, ר' עקיבא, איז אלעס אין דער תורה מעשה נסים, און א זכות איז נישט תולה, און עס איז בודק דער בועל און זיי שטארבן בהכרח תיכף ומיד.

נאך פון רמב"ן:

(יד): וטעם החטאת שיקריב הנזיר ביום מלאת ימי נזרו, לא נתפרש.
ועל דרך הפשט כי האיש הזה חוטא נפשו במלאת הנזירות, כי הוא עתה נזור מקדושתו ועבודת השם, וראוי היה לו שיזיר לעולם ויעמוד כל ימיו נזיר וקדוש לאלוהיו, כעניין שאמר (עמוס ב יא): ואקים מבניכם לנביאים ומבחוריכם לנזירים, השוה אותו הכתוב לנביא, וכדכתיב (לעיל פסוק ח): כל ימי נזרו קדוש הוא לה' והנה הוא צריך כפרה בשובו להיטמא בתאוות העולם:

בעת וואס חז"ל ברענגען א מ"ד:

רבי אלעזר הקפר ברבי אומר: מה תלמוד לומר "וכיפר עליו מאשר חטא על הנפש"? וכי באיזה נפש חטא זה? אלא שציער עצמו מן היין. והלוא דברים קל וחומר: ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא, המצער עצמו מכל דבר ודבר - על אחת כמה וכמה!

אינטרעסאנט די אב"ע זאגט:

נדר נזיר -
פירוש נדר להיות נזיר, כי נזיר הוא תאר השם, וינזרו מגזירתו, שירחיק מהתאוות ועשה זה לעבודת השם, כי היין משחית הדעת ועבודת השם ובפרשת כי תצא מחנה ארמוז לך סוד.

מיינט ער מסתמא אז עמיצער וואס איז זיך מנזר פון שכבת זרע/תשמיש/קרי איז אויך א נזיר!?

(כג): דבר אל אהרן ואל בניו לאמר כה תברכו -
כבר הזכרתי בסדר ויהי ביום השמיני (ויקרא ט כב): כי ציווה את אהרן לשאת את ידיו אל העם ולברך אותם ביום ההוא, וכאן ציווה לדורות לאהרן ולבניו ופירש הברכה שיברכו אותם. והזכירה בהקמת המשכן, כי שם ציווה ה' את הברכה חיים עד העולם.

ואני אברכם -
כי אני המדבר הנני, ושלום.

כ'האב נישט קיין אהנונג וואס ער מיינט^

אויפ'ן פסוק אין פרק ז:

א וַיְהִ֡י בְּיוֹם֩ כַּלּ֨וֹת משֶׁ֜ה לְהָקִ֣ים אֶת־הַמִּשְׁכָּ֗ן וַיִּמְשַׁ֨ח אֹת֜וֹ וַיְקַדֵּ֤שׁ אֹתוֹ֙ וְאֶת־כָּל־כֵּלָ֔יו וְאֶת־הַמִּזְבֵּ֖חַ וְאֶת־כָּל־כֵּלָ֑יו וַיִּמְשָׁחֵ֖ם וַיְקַדֵּ֥שׁ אֹתָֽם.

זאגט די אב"ע אז ס'איז געווען צוויי "משיחות". משיחה בשמן וקידוש ובדם.

און ס'מאכט סענס ווייל אין ויקרא ח שטייט:

טו וַיִּשְׁחָט, וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת-הַדָּם וַיִּתֵּן עַל-קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב בְּאֶצְבָּעוֹ, וַיְחַטֵּא, אֶת-הַמִּזְבֵּחַ; וְאֶת-הַדָּם, יָצַק אֶל-יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ, וַיְקַדְּשֵׁהוּ, לְכַפֵּר עָלָיו.

אבער דער רמב"ן דא גלייכט עס נישט. ווייל ער גלייכט נישט אז די משכן זעלבסט זאל מען האבן געשמירט מיט בלוט. איך ווייס נישט פ"וו ער האט א פארבלעם דערמיט. אויב די משקוף, די מזבח, די כלים און די פרכת באשפריצט מען מיט בלוט, פ"וו נישט די משכן ברעטער? נאכמער, די מזבח איז שוין מקודש געווארן אין ויקרא ח. און כ'מיין אז דאס איז א פוינט וואס די אב"ע מאכט דא.
אלנפאלס, איך בין נישט אזוי זיכער אז דער אב"ע זאגט בכלל דאס - דהיינו אז די משכן זעלבסט זאל מען האבן באשמירט. סה"כ איז ער מסביר דאס צוויי מאל 'המשחה און קידוש' אין פסוק אז די ערשטע רעדט פון יעדע פון די שבעת ימי המילואים, ווי צו זאגן אז דאס זיך באנוצן - און שפריצן די דם יעדן טאג - מיט די כלים האט מקדש געווען די כלים, פונקט אזוי ווי די קידוש הדם פון די לעצטע און פיינעל מאל, וואס דאס איז די צווייטע 'וימשח אותו ויקדש אותו - דהיינו די קידוש פון די לעצטע טאג. (די מזבח ברענגט די פסוק נאר אגב די חנוכה - דהיינו דאס אויפשטעלונג פון די משכן און די מזבח וכליו, וואס איז א וויכטיגע פיטשור פון די משכן וחנוכה, אויף די ארט וואו זי געהערט).

רמב"ן דא:

וטעם וימשחם ויקדש אתם -
אמר ר"א:
שמשח אותם בשמן המשחה, וקדש אותם בדם החטאת, כמו שאמר שם (ויקרא ח טו): ויחטא את המזבח ואת הדם יצק אל יסוד המזבח ויקדשהו לכפר עליו.
ואינו כן, שכך נאמר במשכן וימשח אותו ויקדש אותו ואת כל כליו - והמשכן לא נתקדש בדם כלל. אבל "וימשחם לקדש אותם".

אינטרעסאנט אז די רמב"ן וואס זאגט אז ס'איז נאר געווען אויל, מוז זיך קוועטשן אביסל מיט די כפל הלשון:

וטעם ואת המזבח ואת כל כליו -
מחובר לראש הפסוק, ביום כלות משה להקים את המשכן, ואת כל כליו וימשחם ויקדש אותם.

יא, אבער וואסי פשט פון דער ערשטער וימשחם ויקדש אותם? האט מען די משכן, די מזבח און די כלים אויך יעדע פון די זיבן טעג באשמירט מיט שמן??

כ'האב נישט פונקטליך פארשטאנען וויאזוי דו האסט געלערנט..

אבער ווי איך פארשטיי איז זיך קיינער נישט מטפל מיטן כפל פון צוויי מאל ''וימשח אותו ויקדש אותו'' און ''וימשחם ויקדש אותם'', וואס איז לכאורה נישט כפלדיג ווייל אנפאנג רעדט ער פונעם משכן און דערנאך פונעם מזבח (פ''וו ער דערמאנט עקסטער דעם מזבח אויף דעם זאגט דער אב''ע ''והזכיר המזבח בעבור החנוכה'')

דער אב''ע איז מסביר די צוויי זאכן פון ''וימשחם'' און ''ויקדש אותם'' (פון סוף פסוק וואס רעדט פונעם מזבח) וואס קוקט אויס ווי צוויי פעולות, איז ער מסביר ''וימשחם בשמן המשחה ויקדש אותם בדם''.

וואס דער רמב''ן איז נישט צופרידן מיט דעם, ווייל אנפאנג פסוק וואס רעדט פונעם 'משכן' שטייט אויכעט ביידע לשונות (''וימשח אותו ויקדש אותו'') און דארט קען עס נישט מיינען 'דם', פשוט ווייל ביים סיפור המעשה (ויקרא ח) שטייט נישט אזא זאך! (און דא שטייט סה''כ אז 'ביום כלות משה הקים וכו' ויקריבו וכו', נישט קיין נייע סיפורים)
אלא מאי ס'מיינט ''וימשחם לקדש אותם''.

און לכאורה האט דער אבן עזרא אויך נישט געמיינט אז מ'האט געשמירט 'דם' אויפן משכן, און דעריבער זאגט ער עס אויף סוף פסוק.

Sent from my KFDOWI using Tapatalk

תוהו ובוהו האט געשריבן:כ'האב נישט פונקטליך פארשטאנען וויאזוי דו האסט געלערנט..

אבער ווי איך פארשטיי איז זיך קיינער נישט מטפל מיטן כפל פון צוויי מאל ''וימשח אותו ויקדש אותו'' און ''וימשחם ויקדש אותם'', וואס איז לכאורה נישט כפלדיג ווייל אנפאנג רעדט ער פונעם משכן און דערנאך פונעם מזבח (פ''וו ער דערמאנט עקסטער דעם מזבח אויף דעם זאגט דער אב''ע ''והזכיר המזבח בעבור החנוכה'')

ביסט נישט גערעכט. ווייל אפילו אויב די ערשטע איז די משכן און די צווייטע די כלי המשכן, מזבח וכליו איז למאן דאמר אז ביידע זענען נאר מיט אויל (די רמבן) שווער פארוואס קען דער פסוק נישט אויסרעכענען קודם די גאנצע ליסט און דען נוצן איין משיחה וקידוש פאר אלעס, אין די ענדע פון די פסוק?

ווי עס איז, קוקט מיר אבער אויס אז ביידע זענען זיך דוקא יא מטפל בכפל הל' כאטש אומדירעקט.
דער אב"ע:

וטעם ויהי ביום כלות משה - אחר ברכת כהנים, כי כן היה כי ביום שנשא אהרן את ידיו אל העם ויברכם, החלה חנוכת המזבח. ופסוק: ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן לעד, על דברי המעתיקים כי היה סותרו ומקימו וחוזר לסותרו ולהקימו, כל שבעת ימי המלואים להרגילם, כי טעם ויקדש אותם בהזאת הדם, בשבעת ימי המלואים.

ואת המזבח ואת כל כליו -
דבק עם ביום כלות משה להקים את המשכן והטעם: שהקים המזבח במקומו.

ויקדש אותם -
בדם, והזכיר המזבח בעבור החנוכה.

גערעכט די ערשטע איז וימשח אותו ויקדש אותו. א דאנק פארן פארריכטן. פארט אבער דערמאנט דער אב"ע צוויי מאל 'קידוש בדם'. כאטש טאקע די ערשטע מאל נוצט ער אויך 'ויקדש אותם', וואס איז די לשון וואס די פסוק נוצט ביים צווייטן מאל, קוקט אבער אויס אז די אב"ע רעדט אין דזשענערל און זאגט אפשר אז די ערשטע קידוש (אויף די משכן) קומט אגב די הזאת הדם פון די מזבח און די כלים אין די משכן דורכאויס די שבעת ימי המילואים, דאקעגן די צווייטע רעדט פון די לעצטע טאג. (אנדערש וועט זיין א דוחק צו זאגן אז נאר די צווייטע ויקדש מיינט דם און די ערשטע ויקדש נישט..)


דער רמבן:

...ואינו כן, שכך נאמר במשכן וימשח אותו ויקדש אותו ואת כל כליו - והמשכן לא נתקדש בדם כלל. אבל "וימשחם לקדש אותם".

כאטש טאקע ער באציהט זיך צום אב"ע זעט אבער אויס ווי ער אויך, פארשטייט אז דאס רעדט מען פונעם ערשטן משיחה וקידוש, וואס באלאנגט צום משכן.

וטעם ואת המזבח ואת כל כליו -
מחובר לראש הפסוק, ביום כלות משה להקים את המשכן, ואת כל כליו וימשחם ויקדש אותם.

זעט אויס ווי פאר ביידע, די רמבן און אב"ע האט געבאדערט דאס איבערהאקן מיט'ן ערשטן משיחה וקידוש אנשטאט זיך צו באגנוגן מיט דיע פון סוף פסוק און אויף אלעמען.

דער אב''ע איז מסביר די צוויי זאכן פון ''וימשחם'' און ''ויקדש אותם'' (פון סוף פסוק וואס רעדט פונעם מזבח און אויך פון די כלי המשכן און די כלי המזבח) וואס קוקט אויס ווי צוויי פעולות, איז ער מסביר ''וימשחם בשמן המשחה ויקדש אותם בדם''.

וואס דער רמב''ן איז נישט צופרידן מיט דעם, ווייל אנפאנג פסוק וואס רעדט פונעם 'משכן' שטייט אויכעט ביידע לשונות (''וימשח אותו ויקדש אותו'') און דארט קען עס נישט מיינען 'דם', פשוט ווייל ביים סיפור המעשה (ויקרא ח) שטייט נישט אזא זאך! (און דא שטייט סה''כ אז 'ביום כלות משה הקים וכו' ויקריבו וכו', נישט קיין נייע סיפורים)
אלא מאי ס'מיינט ''וימשחם לקדש אותם''.

דערפאר האב איך געברענגט די פסוק אין ויקרא ח' ווי ס'שטייט יא אזא זאך אז די מזבח האט מען מקדש געווען בדם. אזוי אויך קוקט אויס ווי פאר די אב"ע דא באדערט פארוואס מען דערמאנט דעם מזבח בפירוט אויב מען האט שוין גערעדט פון אים אין ויקרא - און אויף דעם זאגט ער אגב החנוכה.

נאר ס'קען זיין אז די רמבן פרעגט אזוי: אמת אז דארט האט מען מקדש געווען די מזבח מיט בלוט, אבער דא קען עס נישט מיינען דאס, ווייל היות די ערשטע משיחה וקידוש (וימשח אותו ויקדש אותו) גייט אויך ארויף אויף די ערשטע ואת כל כליו (כאטש 'אותו' איז א לשון יחיד) וואס זעלבסט גייט ארויף אויף - און איז א המשך צו - להקים את המשכן און אינדעם איז דאך די מזבח אויך אינקלודעד, מוז זיין אז די משיחה וקידש אויף די מזבח וכליו דא (אין די ענדע פון די פסוק) איז די זעלבע ווי די משיחה וקידש פון די משכן זעלבסט?! און אויב די ערשטע איז אויל, איז די צווייטע אויך אויל. אבער ווי געזאגט האט אפשר די אב"ע געפינען א וועג צו זאגן ווי אזוי די ערשטע ויקדש מיינט אויכעט דם.

און לכאורה האט דער אבן עזרא אויך נישט געמיינט אז מ'האט געשמירט 'דם' אויפן משכן

איך האב נישט געזאגט אנדערש. איך האב נאר געזאגט אז ס'קען זיין די רמבן האט זיך טועה געווען אין דער אבן עזרא אז ער זאל האבן געזאגט אז די משכן האט מען אויך מקדש געווען בדם.

טאמבל סאס האט געשריבן:ביסט נישט גערעכט. ווייל אפילו אויב די ערשטע איז די משכן און די צווייטע די כלי המשכן, מזבח וכליו איז למאן דאמר אז ביידע זענען נאר מיט אויל (די רמבן) שווער פארוואס קען דער פסוק נישט אויסרעכענען קודם די גאנצע ליסט און דען נוצן איין משיחה וקידוש פאר אלעס, אין די ענדע פון די פסוק?

דאס איז נישט קיין קשיא פאר מפרשי המקרא כך דרכו של הכתוב און פערטיג, חז''ל פארסמאקעווען זיך מיט אזעלכע דיוקים. די איינציגסטע שאלה איז פארוואס די מזבח ווערד ספעציפיש דערמאנט אפילו ס'איז אינקלודעד אין כלי המשכן פונקט ווי די מנורה, שולחן וכדו' וואס אויף דעם באציט זיך דער אבן עזרא ''והזכיר המזבח וכו''

טאמבל סאס האט געשריבן:פארט אבער דערמאנט דער אב"ע צוויי מאל 'קידוש בדם'. כאטש טאקע די ערשטע מאל נוצט ער אויך 'ויקדש אותם', וואס איז די לשון וואס די פסוק נוצט ביים צווייטן מאל,

נישט ריכטיג. אנפאנג דערמאנט ער עס פשוט מכריח צו זיין אז מען רעדט נישט פונעם ערשטן טאג פון ימי המילואים נאר נאך ז ימי המילואים און ממילא האט ער א ראי' 'לדברי המעתיקים', די צווייטע מאל איז ער פשוט מסביר וואס מיינט 'וימשח' און וואס מיינט 'ויקדש'

טאמבל סאס האט געשריבן:דער רמבן:

...ואינו כן, שכך נאמר במשכן וימשח אותו ויקדש אותו ואת כל כליו - והמשכן לא נתקדש בדם כלל. אבל "וימשחם לקדש אותם".

כאטש טאקע ער באציהט זיך צום אב"ע זעט אבער אויס ווי ער אויך, פארשטייט אז דאס רעדט מען פונעם ערשטן משיחה וקידוש, וואס באלאנגט צום משכן.

כוונתו: שכך נאמר 'גם' כשהכתוב מדבר מה'משכן' ומה יאמר האבן עזרא התם הרי לא מצינו קידוש דם למשכן..

טאמבל סאס האט געשריבן:(אנדערש וועט זיין א דוחק צו זאגן אז נאר די צווייטע ויקדש מיינט דם און די ערשטע ויקדש נישט..)

דאז איז טאקע א גוטע הערה און איז נכלל אינעם רמבן'ס קשיא


Sent from my KFDOWI using Tapatalk

תוהו ובוהו האט געשריבן:

טאמבל סאס האט געשריבן:ביסט נישט גערעכט. ווייל אפילו אויב די ערשטע איז די משכן און די צווייטע די כלי המשכן, מזבח וכליו איז למאן דאמר אז ביידע זענען נאר מיט אויל (די רמבן) שווער פארוואס קען דער פסוק נישט אויסרעכענען קודם די גאנצע ליסט און דען נוצן איין משיחה וקידוש פאר אלעס, אין די ענדע פון די פסוק?

דאס איז נישט קיין קשיא פאר מפרשי המקרא כך דרכו של הכתוב און פערטיג

שוין, דארף מען וויסן פון וואו דו נעמסט דאס.

תוהו ובוהו האט געשריבן:

טאמבל סאס האט געשריבן:פארט אבער דערמאנט דער אב"ע צוויי מאל 'קידוש בדם'. כאטש טאקע די ערשטע מאל נוצט ער אויך 'ויקדש אותם', וואס איז די לשון וואס די פסוק נוצט ביים צווייטן מאל,

נישט ריכטיג. אנפאנג דערמאנט ער עס פשוט מכריח צו זיין אז מען רעדט נישט פונעם ערשטן טאג פון ימי המילואים נאר נאך ז ימי המילואים און ממילא האט ער א ראי' 'לדברי המעתיקים', די צווייטע מאל איז ער פשוט מסביר וואס מיינט 'וימשח' און וואס מיינט 'ויקדש'

אינטערסאנט, די ערשטע מאל וואס איך הער אז פון פסוק כפשוטו זעלבסט קען מען זיך טועה זיין אז דאס רעדט מען נישט פונעם לעצטן טאג אז ער זאל דארפן דאס מבאר זיין. דאס אז משה האט דאס אויפגעשטעלט און צוזאמגעלייגט יעדן טאג איז דאך אינגאנצן אויך נאר פון א דרש פון די "איבעריגע" ווארט כלות. אויך, וויאזוי ליינסטו יעצט דער אב"ע? וואלט ער נישט ליבערשט געזאלט זאגן:

וטעם ויהי ביום כלות משה - אחר ברכת כהנים, כי כן היה כי ביום שנשא אהרן את ידיו אל העם ויברכם, החלה חנוכת המזבח. ופסוק: ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן לעד, על דברי המעתיקים כי היה סותרו ומקימו וחוזר לסותרו ולהקימו, כל שבעת ימי המלואים להרגילם, כי טעם ויקדש אותם בהזאת הדם, אחרי שבעת ימי המלואים.

תוהו ובוהו האט געשריבן:

טאמבל סאס האט געשריבן:דער רמבן:

...ואינו כן, שכך נאמר במשכן וימשח אותו ויקדש אותו ואת כל כליו - והמשכן לא נתקדש בדם כלל. אבל "וימשחם לקדש אותם".

כאטש טאקע ער באציהט זיך צום אב"ע זעט אבער אויס ווי ער אויך, פארשטייט אז דאס רעדט מען פונעם ערשטן משיחה וקידוש, וואס באלאנגט צום משכן.

כוונתו: שכך נאמר 'גם' כשהכתוב מדבר מה'משכן' ומה יאמר האבן עזרא התם הרי לא מצינו קידוש דם למשכן..

ווייסטאך, פונדעם וואס מען האט נישט געטראפן איז נאכנישט קיין ראיה אנטקעגן דעם..

שוין, איך פארשטיי ווי אזוי דו ווילסט עס לערנען; דו פארשטייסט ווי אזוי איך וויל עס לערנען, וועלן מיר אגריען צו דיס-אגריען און לאזן דער לייענער מחליט זיין וועמענ'ס צד צו נעמען. ממשיכים הלאה.

ור"א אמר:
כי נסמכה זאת הפרשה, להודיע כי הדבור יהיה גם בלילה, כי שם יהיה הנר דלוק ולא יכבה.
וזה איננו ככה על דעת רבותינו, שאמרו (מכילתא בא א):
והלא לא נדבר עמו אלא ביום.
ואלו ידע ר"א מה בין נבואת משה לנבואת שאר הנביאים, לא חשב כן. והוא מה שאמר הכתוב (להלן יב ו ז): במראה אליו אתוודע בחלום אדבר בו לא כן עבדי משה, שאין נבואתו בחלום כי החלום בלילה ממש.

דאס^ זאגט ער אין רעספאנס צום אב"ע וואס זאגט [בפשטות] אז טעם סמיכות איז ווייל ס'איז א המשך פון וואנעט מען האט געענדיגט לעצטע פרשה. דהיינו, גאט רעדט צו משה (און אגב זאגט דער אב"ע אז יעצט זאגט גאט צו אים 'פרשת ויקרא') און מסתמא איז דאס געוועזן ביינאכט, דערפאר הויבט ער אן מיט מצות הדלקת הנירות. איי, גאט רעדט נאר ביום? דאס איז אין געווענליכע מצבים, אבער פאר משה און אינעם אוהל מועד וואו די ליכט האבן זיך קיינמאל נישט פארלאשן, האט גאט יא גערעדט צו'נעם ביינאכט. דער רמב"ן ווי געברענגט גלייכט עס אבער נישט. אפשר האלט ער אז פון דא ביז'ן זאגן אז גאט האט גערעדט צו משה אויך נאר אין חלום, איז צו לייכט א שפרונג..

אב"ע:

וטעם ובבא משה -
יתכן שתחלת הדבור שהוא ויקרא אל משה היה כאשר נשלמה החנוכה.

..ונסמכה זאת הפרשה להורות כי הדבור יהיה גם בלילה, כי שם יהיה הנר דלוק ולא יכבה.

צוזאגן אז משה האט נישט געקענט האבן נבואה בלילה, משא"כ אנדערע נביאים, איז אפשר אפילו א פארמינערונג אין זיין גדלות..

דער רמב"ן גייט נאכדעם אריין אין א גאנצע משא ומתן צו ערקלערן די סידור פרשיות און פארוואס מען רעדט נאכאמאל פון די מנורה דא. סה"כ כדי צוצולייגן די נקודה אז די לעכטעלעך ברויכן לייכטן אל מול עבר פניה (כאטש דאס ווערט שוין אויך דערמאנט פריער, נאר טאקע נאר ביים סיפור עשייתה.) צו סוף זאגט ער אזוי בדרך אגב:

ולא הזכיר בפרשה הזאת "באהל מועד", ללמד שיהיה גם כן במקדש. אולי יחשב, כי בעבור שאין חלונות באהל מועד יצטרך לאורה הזאת אבל במקדש שיהיו שם חלוני שקופים (מ"א ו ד): לא יצטרך כן, לפיכך לא הזכיר בכאן "באהל מועד":

לויט די אב"ע איז דאס נישט שווער, ווייל לעצטע פרשה אינקלודט טאקע יא 'באהל מועד'..

(ג): וטעם ויעש כן אהרן -
לומר שהוא היה המדליק אותן כל ימיו. ואע"פ שהמצווה כשרה בבניו כמו שנאמר (שמות כז כא): יערוך אותו אהרן ובניו, אבל היה הוא מזדרז במצווה הגדולה הזאת הרומזת לדבר עליון וסוד נשגב.
ואולי נרמז לו זה מפסוק (ויקרא כד ג): מחוץ לפרכת העדות יערוך אותו אהרן מערב עד בקר, כי בו בחר השם בימיו. ומפני זה אמר גם עתה "דבר אל אהרן בהעלותך", ולא אמר "דבר אל אהרן ואל בניו בהעלותכם":

(כד): והשלים במצווה לדורות מבן חמש ועשרים שנה ומעלה יבא לצבא צבא -
וכתב רש"י:
כאן הוא אומר מבן חמש ועשרים, ובמקום אחר (לעיל ד ג): הוא אומר מבן שלשים שנה, הא כיצד מבן חמש ועשרים יבא ללמוד הלכות עבודה ולומד חמש שנים ובן ל' עובד, מכאן לתלמיד היושב לפני רבו שלא ראה סימן יפה במשנתו חמש שנים שוב אינו רואה.

וא"כ יהיה פירוש "יבא לצבוא צבא" שיבוא להקהל בנקהלים בעבודת אהל מועד, שיעמוד עימהם ויראה תמיד עבודתם ביום ובלילה כדי שילמוד הלכות עבודה בתלמוד ובמעשה, ולכך לא אמר כאן "לעבוד עבודה" כמו שנאמר למעלה, אלא אמר "לצבא צבא בעבודת אהל מועד" שיהיה בא עם הצובאים בעבודה:

איך מיין אז צוזאגן אז דאס ליגט ממש אין פסוק איז אביסל א קוועטש. איבערהויפט אז די פסוק תיכף נאכדעם זאגט:

וּמִבֶּן חֲמִשִּׁים שָׁנָה, יָשׁוּב מִצְּבָא הָעֲבֹדָה

ועל דרך הפשט, הנמנים ביד משה ואהרן היו מבן ל' שנה ומעלה, והם אשר הפקיד אותם איש איש על עבודתו ועל משאו, אבל בכאן ציווה כי כל אשר ידע בעצמו שבא לכלל עשרים וחמש שנה יהיה כשר לעבודה ויבא בכל אות נפשו לעבוד עימהם ולסייעם בעבודה, אבל לא יהיה פקיד נגיד על עבודה ידועה.
והטעם בזה, כי כל אדם נותן לבו בעשרותיו, כי ישתנו בהן הטבעים וידע בהגיעו לעשרים או לשלושים, כי ידעו בו שכניו וקרוביו ואביו ואמו וילדיו ויודיעוהו, אבל בהגיעו לכ"ה לא ירגישו בו כל כך, ולכן לא ציווה למשה שיטרח למנות רק מבן שלשים שהאיש נודע בהן.

ור"א אמר בדרך הפשט:
כי מבן שלשים הוא לעבודת משא ומבן כ"ה לעבודת האוהל.
ואיננו נכון, כי שם נאמר גם כן (לעיל ד כג): כל הבא לצבוא צבא לעבוד עבודה באהל מועד ונאמר (שם פסוק כד): לעבוד ולמשא.

ועוד, כי כתיב במקדש (דה"י א כג כד כח): אלה בני לוי לבית אבותיהם ראשי האבות לפקודיהם במספר שמות לגלגלותם עושה המלאכה לעבודת בית ה' מבן עשרים שנה ומעלה, כי אמר דויד הניח ה' אלוהי ישראל לעמו וישכון בירושלם עד לעולם, וגם ללווים אין לשאת את המשכן ואת כל כליו לעבודתו, כי בדברי דוד האחרונים המה מספר בני לוי מבן עשרים שנה ולמעלה, כי מעמדם ליד בני אהרן לעבודת בית ה' על החצרות ועל הלשכות.
יאמר, כי בדברי דוד האחרונים, משיבנה הבית ואין להם משא בכתף ואין עבודתם רק על החצרות ועל הלשכות, מנה אותם מבן עשרים שנה ומעלה, ומתחילה מבני שלושים, ואם כדברי ר"א היה חייב שימנה אותם מבן חמש ועשרים:

איז קודם פארשטיי איך נישט זיין ערשטע קשיא אויפ'ן אב"ע. דער לעצטער האט נישט געזאגט אז נאך די דרייסיג הערן זיי אויף טוהן עבודת האהל? נאכדעם, קען זיין אז פסוק כד רעדט שוין צוריק אין דזשענערל - פאר ביידע - די 25 - 30 און די 30 - 50?! די גאנצע משפחת הגרשני?!
אט איז פסוק כב און כג פאר רעפערנס:

כב נָשֹׂא, אֶת-רֹאשׁ בְּנֵי גֵרְשׁוֹן--גַּם-הֵם: לְבֵית אֲבֹתָם, לְמִשְׁפְּחֹתָם. כג מִבֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וָמַעְלָה, עַד בֶּן-חֲמִשִּׁים שָׁנָה--תִּפְקֹד אוֹתָם: כָּל-הַבָּא לִצְבֹא צָבָא, לַעֲבֹד עֲבֹדָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד. כד זֹאת עֲבֹדַת, מִשְׁפְּחֹת הַגֵּרְשֻׁנִּי--לַעֲבֹד, וּלְמַשָּׂא

דער אב"ע דארט אויף לעבוד:

לעבוד - להקים המשכן ולעשות הלחם ולשחוט ולשמור.

אויף די רמב"ן'ס צווייטע קשיא: איך קען נישט דער דבה"י אינעווייניג אבער פארוואס קען מען נישט עס נישט פארשטיין אזוי? אויב ס'נישטא קיין משכן איז אויך נישט דא קיין עבודת האהל, איז די ארבעט נאך לייכטער, במילא קענען די לויים אנהויבן ארבעטן אפילו יונגער - פון צוואנציק?!

טאמבל סאס האט געשריבן:איז קודם פארשטיי איך נישט זיין ערשטע קשיא אויפ'ן אב"ע. דער לעצטער האט נישט געזאגט אז נאך די דרייסיג הערן זיי אויף טוהן עבודת האהל?

אבער דו בלייבסט אן א מקור אז עבודת משא איז מבן שלשים! אין דעם פסוק דארף עס צושטיין.. (אז עבודת משא איז נאר מבן שלשים)

טאמבל סאס האט געשריבן: אויב ס'נישטא קיין משכן איז אויך נישט דא קיין עבודת האהל

?!?



Sent from my KFDOWI using Tapatalk

כג זאגט אז מ'רעדט פון בן שלשים. כד זאגט אז זיי טוען נישט נאר עבודת האהל נאר אויכעט עבודת משא. לכה"פ זאגט כד אז עבודת האהל און עבודת משא זענען צוויי דיסטינקט עבודות.
נו, אז מיר ווייסן פון צוויי ווארקינג עידזש גרופס אין פסוק איז נישט שווער אויסצוארבעטן ווער איז וואס.

עבודת האהל איז פריימערילי ס'אויפשטעלן און צוזאמלייגן, ניין? די דבה"י האב איך פארשטאנען זאגט אז היות ס'נישטא קיין משכן איז נישטא מער די עבודות יוניק צו די משכן.

Sent from my SM-G973F using Tapatalk

(א): בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים בחדש הראשון -
מכאן אמרו חכמים (ספרי בהעלותך סד, פסחים ו ב):
אין מוקדם ומאוחר בתורה. וטעם האיחור הזה היה...

אינטרעסאנט, איך האב אייביג פארשטאנען 'אין מוקדם ומאוחר' צו מיינען טאקע דאס: ווען ס'איז נישט אין א סדר איז נישטא קיין ריזען. אנדערש, איז דאך יש מוקדם ומאוחר און דארט ווי נישט איז ווייל ס'האט\ס'דארף א גוטע ריזען..

(א): בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים בחדש הראשון -........

ועל דעת רבותינו:
"לא נהגה במדבר אלא בשנה זו בלבד, לפי שלא מלו במדבר והייתה מילת זכרים ועבדים מעכבת בהם"........

אבל בספרי (בהעלתך סז): אמרו:
ויעשו את הפסח בראשון וגו', בגנות ישראל הכתוב מדבר שלא עשו אלא פסח זה בלבד, וכן הוא אומר (עמוס ה כה): הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר ארבעים שנה.
דרשו כן מן הכתוב הזה שאמר (פסוק ה): ויעשו את הפסח בראשון בארבעה עשר יום לחדש בין הערבים במדבר סיני, כי המקרא מיותר, ודי במה שיאמר "ויעשו את הפסח ככל אשר ציווה ה' את משה", אבל הזכיר היום והמדבר לרמוז שלא עשו אותו במדבר רק ביום הזה, והוא גנותן.
ויתכן שהגנות הזה הוא קלקלתם בעניין המרגלים, שממנה נתנדו ולא נשבה להם הרוח הצפונית ולא מלו, ולפיכך נאסרו בכל הקדשים. או שתהיה הברייתא הזו כדברי האומר (מכילתא בא טו): אין מילת זכריו ועבדיו מעכבת בו, והיו רשאין לעשותו ונתעצלו ולא עשו אותו, והוא גנות גדול.
אבל הראשון הוא יותר נכון בעיני, כי היה משה מכריחם לעשותו ולא היה מניחם בחיוב כרת. אבל חג המצות שבעה והשבתת חמץ לא הוצרך לומר שנהגו בו, שהן חובת הגוף הנוהגת בכל מקום, וכבר נאמר בהם (שמות יב יז): לדורותיכם חוקת עולם:

(י): וטעם בדרך רחקה -
כתב רש"י:
שהיה חוץ לאסקופת העזרה כל זמן השחיטה, והוא נרמז בנקוד כפי הדעת הזאת.
ואני תמה עליו למה תפס לו שיטת רבי אליעזר, והנכון לתפוס בשיטתו של רבי עקיבא, מן המודיעים ולחוץ.
וכן דעת האמוראים בגמרא (פסחים צג ב): דאמר עולא כל שאינו יכול ליכנס בשעת שחיטה. והוא פשוטו של מקרא, כי העומד בתחילת בין הערבים במקום שלא יגיע לעזרה בעת השחיטה דרך רחוקה היא לו ופטור.

ויתכן שטעם הנקודה, שהיא דרך רחוקה לו בעשיית הפסח לא רחוקה ממש, ולכך חזר ואמר (בפסוק יג): ובדרך לא היה, ולא הזכיר "רחוקה":

וציוה הכתוב לטמא ולמי שהיה בדרך רחוקה לעשות השני, והוא הדין והטעם לכל מי שלא עשה הראשון ואפילו במזיד שחייב לעשות השני כדברי רבותינו (פסחים שם). ולא הזכיר הכתוב אלא לומר שיעשו השני ברשות, ולמנוע הטמא מלעשות הראשון, אבל מי שהיה בדרך פטור מן הראשון ועושה השני, ואם רצה לצאת בראשון וציוה ושחטו עליו הורצה, דקיימא לן (שם צב ב): מיחס הוא דחס רחמנא עילוויה ואי עביד תבוא עליו ברכה.
ויתכן שלכך הזכיר הכתוב "רחוקה", כי בדרך הקרובה בידו לעשות השני או הראשון, שישחטו ויזרקו עליו ויבא ויאכל לערב:

סאוי דזשאסט צו גיבן קאנטעקסט. פאלגענד זענען די פסוקים אינעווייניג:

ט וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. י דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר: אִישׁ אִישׁ כִּי-יִהְיֶה-טָמֵא לָנֶפֶשׁ אוֹ בְדֶרֶךְ רְחֹקָה לָכֶם, אוֹ לְדֹרֹתֵיכֶם, וְעָשָׂה פֶסַח, לַיהוָה. יא בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם, בֵּין הָעַרְבַּיִם--יַעֲשׂוּ אֹתוֹ: עַל-מַצּוֹת וּמְרֹרִים, יֹאכְלֻהוּ. יב לֹא-יַשְׁאִירוּ מִמֶּנּוּ עַד-בֹּקֶר, וְעֶצֶם לֹא יִשְׁבְּרוּ-בוֹ; כְּכָל-חֻקַּת הַפֶּסַח, יַעֲשׂוּ אֹתוֹ. יג וְהָאִישׁ אֲשֶׁר-הוּא טָהוֹר וּבְדֶרֶךְ לֹא-הָיָה, וְחָדַל לַעֲשׂוֹת הַפֶּסַח--וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא, מֵעַמֶּיהָ:

סאוי, דער אבן עזרא איז מסביר פשט: בדרך רחוקה איז לכאורה ווי ס'איז משמע לויט מסקנת הגמ', מן המודיעים ולחוץ, אז ער האט נישט גענוג צייט אנצוקומען צו שחיטה און אשר לא בדרך הוא איז ווען ער איז אינגאנצן נישט אויפ'ן וועג.

די רמב"ן וואונדערט זיך אויף רש"י פארוואס ער איז מסביר 'די ערשטע' צו זיין חוץ לאסקופת העזרה. סאוי ווי ס'קוקט מיך אויס, פרובירט ער מיישב צו זיין רשי אזוי: 'בדרך רחוקה' איז מן האסקופת העזרה ולחוץ. איי ס'שטייט רחוקה? דערפאר איז דא די נקודה. "ס'איז רחוקה פאר אים אין טערמס אף שחטן דעם פסח אבער נישט עכט ווייט". א ראיה, (און דא נאכאמאל איז די רמבן לשיטתיה אז פון דאס וואס עפעס שטייט נישט, קען מען אויך עפעס לערנען..) שפעטער שטייט, ובדרך לא היה, אבער ס'שטייט נישט ובדרך "רחוקה" לא היה, אז ס'זאל ממעט זיין מן המודיעים ולחוץ. אלזא לויט די רמבן איז מן המודיעים ולחוץ אויך קאווערד ביי די "ובדרך לא היה". אינטרעסאנט אז דארט ווי ס'שטייט גארנישט, ביי ובדרך לא היה (און לכאורה מיינט עס גאר ווייט - ער האט זיך בכלל נישט ארויסגעלאזט), מיינט עס באמת 'נאנטער' אבער דארט ווי ס'שטייט עקשולי 'רחוקה' זאגט ער אז ס'מיינט נאך נאנטער.. ודו"ק. צום סוף זאגט ער ס'מעגליך אז ס'שטייט 'רחוקה' ווייל ס'איז צווישן נאנט און ווייט, זעהט אויס אז ער ציהט צוריק אפשר און זאגט אז 'בדרך רחוקה' מיינט יא מן המודיעים ולחוץ אבער ס'איז רחוקה ווייל ס'איז צווישן נאנט און ווייט און דער מענטש האט אצינד צוויי ברירות (א זאך וואס מען זעט נישט אין פסוק). ווייס איך נישט..

ווי קען מען אויסלאזן דעם רמב''ן די וואך אויף ''סר צילם מעליהם''

''אבל יתכן שירמוז הכתוב, למה שנודע כי בליל החותם לא יהיה צל לראש האיש אשר ימות בשנה ההיא, לכך יאמר כבר סר צילם מעליהם שנגזר עליהם מיתה...''

איך ווייס נישט וואס ליל החותם מיינט, זיי זאגן אז ס'מיינט ליל הושענא רבה וואס איז מיר א היפש שטיקל שאק, אז די מושג פון הושענה רבה גייט צוריק אזוי פרי..,
(אבער די 'ליל' וואס ער זאגט, און דאס אז ער רופט עס אהן 'ליל החותם' קוקט עפעס אויס אז ער רעדט נישט פון ר''ה, יוה''כ.., און אזוי אויך אין רבינו בחיי זאגט ער קלאר 'ליל הושענא רבה')

אויפן עצם זאך צייכענען זיי צו א זוהר, וואס דער רמב''ן האט קיין (פערטיג?) זוהר קיינמאל געזעהן, אבער איז מעגליך אן עלטערע לעגענדע.

בכלל איז מיר היפש א חידוש די ''למה שנודע'' אויף אזא אבערגלויבעניש, כ'האב מיר גערעכנט אויף אביסל מער סקעפציזם פונעם רמב''ן...

Sent from my KFDOWI using Tapatalk

אפי' ווען ער איז שוין יא מסכים מיט ר"א מוז ער עפעס אריינווארפן וואס ער ווייסט וועט דעצערענען דעם אבן עזרא'ס אוידיענץ..
לעצם הענין קען זיין אז ער פרובירט עס אביסל צו ראציאנאליזירן, דערפאר זאגט ער 'ליל החותם', ווענעווער דאס איז, פאר דער וואס ווייסט ווען דאס איז, אפשר פאר יעדע מענטש אנדערש.. און אויך נאר דער וואס קען זעהן די צללים.. אפשר איז עס נישט צל כפשוטו..
בכל אופן געדענק איך אז ס'ווערט געברענגט אז די נאכט זאל האבן געווען תשעה באב. נישט הושע"ר?!

Sent from my SM-G973F using Tapatalk

טאמבל סאס האט געשריבן:אפי' ווען ער איז שוין יא מסכים מיט ר"א מוז ער עפעס אריינווארפן וואס ער ווייסט וועט דעצערענען דעם אבן עזרא'ס אוידיענץ..

Sent from my SM-G973F using Tapatalk

Like[emoji4]


Sent from my KFDOWI using Tapatalk

(יט): וטעם ובהאריך הענן -
לומר כי אם יאריך הענן על המשכן ימים רבים, והמקום ההוא איננו טוב בעיניהם והיו חפצים ומתאווים מאד לנסוע מן המקום, אעפ"כ לא יעברו על רצון השם.

וזה טעם ושמרו בני ישראל את משמרת ה' ולא יסעו -
כי מיראת השם ומשמרם משמרת מצוותו לא יסעו. וכן אם יהיה הענן ימים מספר כשנים או שלושה ימים, והיו העם יגעים מאד וענה בדרך כחם, יעשו רצון השם ללכת אחרי הענן:
וסיפר עוד (פסוק כא), כי יש שלא יעמדו רק לילה אחד ויסעו בבקר אע"פ שהוא טורח גדול להם. ולפעמים יעמוד הענן יומם ולילה, כי הלכו כל הלילה ובאו במקום ההוא בבקר וינוח הענן שם כל היום ההוא וכל הלילה ונעלה בבקר השני ונסעו, והוא טורח גדול מן הראשון, כי היו העם סבורים שיעמדו שם ופרקו העגלות והניחו משאם כמנהג הבאים מן הדרך ובהעלות הענן יחזרו לטעון ולא יוכלו לעשות להם תיקון לדרך.
או יומיים (פסוק כב), ויסעו בלילה.

ויתכן שאירע להם במסעות שעשו כמסופר בכאן ולא בעניין אחר, כי עמד הענן מערב ועד בקר ויומם ולילה ויומיים וחדש ושנה, ולכך הזכיר הכתוב אלו השעורין בפרטן. ועמד שנים רבות כאשר הזכיר תחילה, כגון בקדש שאמר (דברים א מו): ותשבו בקדש ימים רבים כימים אשר ישבתם.

מיינט ער צוזאגן, ממש אין די סיקווענס: פון צופרי ביז ביינאכט, נאכדעם א טאג מיט א נאכט, צוויי טעג און אזוי ווייטער...

והטבנו לך -
והוא חשב שיתנו לו מן השלל כסף וזהב ובגדים וצאן ובקר ולא תהיה לו נחלה בתוכם, ועל כן לא היה חפץ, וענה:

ווייס איך נישט וואס ער מיינט, א נחלה אין א"י אדער א נחלה אין א מעטעפאריקעל סענס. ס'קוקט אויס די צווייטע ווייל די ערשטע זאגט ער נעקסט:

אז אמר לו משה:
אל נא תעזב אתנו -
כי מדעתך המדבר תהיה לנו לעיניים בכבוש הארצות ותורנו הדרך אשר נעלה בה, ומכל הטוב ההוא אשר ייטיב ה' לנו נטיב לך, רמז לתת לו אחוזה בארץ טובה בשכרו על טרחו ועזרתו אשר יעזרם בכבוש הארץ.
ועל דעתי כי נתרצה אליו בזה ועשה כן כאשר הזכרתי שם (שמות יח א).

(לה): ויהי בנסוע הארון -
עשה לו סימן מלפניו ומלאחריו לומר שאין זה מקומו. ולמה כתב כאן, כדי להפסיק בין פורענות לפורענות, כדאיתא בכל כתבי הקדש (שבת קטז א), לשון רש"י.

ולא פירש לנו הרב מה הפורענות הזו שהוצרך להפסיק בה, כי לא נזכר כאן בכתוב פורענות קודם ויהי בנסוע הארון.

ולשון הגמרא שם:
פורענות שנייה ויהי העם כמתאוננים (להלן יא א), פורענות ראשונה דכתיב ויסעו מהר ה' (פסוק לג), ואמר רבי חנינא מלמד שסרו מאחרי ה'.
וכתב הרב בפירושיו שם:
בתוך שלשת ימים למסעם התאוו תאווה האספסוף להתרעם על הבשר כדי למרוד בה'.
ואלו דברי תימה, שהרי פורענות ויהי העם כמתאוננים כתובה ראשונה ושל תאווה שניה, ושתיהן סמוכות.
אולי סבר הרב שנכתבו שלא כסדרן, רמז על הראשונה באמרו "מהר ה'", כי שמא מעת נסעם חשבו לעשות כן, והפסיק וכתב את השניה ואחר כך חזר לראשונה. ואין בזה טעם או ריח:

אבל עניין המדרש הזה מצאו אותו באגדה, שנסעו מהר סיני בשמחה כתינוק הבורח מבית הספר, אמרו שמא ירבה ויתן לנו מצות, וזהו ויסעו מהר ה', שהיה מחשבתם להסיע עצמן משם מפני שהוא הר ה', וזהו פורענות ראשונה. והפסיק, שלא יהיו שלוש פורעניות סמוכות זו לזו ונמצאו מוחזקים בפורענות. וקרא החטא "פורענות" אע"פ שלא אירע להם ממנו פורענות. ושמא אלמלא חטאם זה היה מכניסם לארץ מיד.

כ'פארשטיי נישט, איז נישט ויסעו מהר ה' פשוט דער חטא העגל??

ער מיינט פשוט א נחלה. חובב האט געטראכט ער מיינט נישט דאס, האט ער אפגעזאגט, האט ער אים קלארגעשטעלט אז יא, ונעתר לבקשתו, (ולכך מביאין וקורין).

מ'האלט שוין לאנג נאכן עגל מיטן משכן, ומה ענין ויסעו מהר השם אצל עגל?!


Sent from my KFDOWI using Tapatalk

אז מ'רעדט שוין, איז אינטערסאנט דער אבן עזרא אויפן פלאץ, נאכן זאגן אז חובב (הוא יתרו) איז משה'ס שוואגער וז''ל ''וחכמינו אמרו שבעה שמות היו לו ליתרו, ושבעים פנים לתורה''

כ'ווייס נישט פונקטליך וואס ער מיינט אבער מיר קלינגט דאס סארקאסטיש, ווי צוזאגן: ''יתרו האט זיבען נעמען, די תורה זיבעציג פנים'ער, ס'לעבעדיג''.

בכלל גלייבט זיך מיר עפעס שווער אז דער אב''ע האט געגלייבט אין' ע' פנים לתורה, זיכער נישט אויפן מציאות וויאזוי די מעשה איז געווען..


Sent from my KFDOWI using Tapatalk