moody האט געשריבן:אויב איינער פון דא וועט זיין ביים, זאל ביטע אויב שייך אפכאפען און שערן מוטען עולם
ייש"כ
ראשי פרקים שרשמתי מהשיעור ביום ב׳ העבר-חסרים כמה דברים ובלי אחריות
הלכהעיקר טעם המתנגדים להיתר המכירה הוא משום ׳לא תחנם-לא תתן להם חניה בקרקע׳. (הטעם משום ׳וציויתי את ברכתי׳ הוא בגדר אגדתא, ועד החזו״א לא הועלה כלל).
-ע״פ הפשט ׳לא תחנם׳ הוא שלא ירחמו עליהם ולמנוע מלהרגם. מחלוקת אם הדרשות כגון לא תתן להם חניה בקרקע דאוריתא או דרבנן. מקובל שלרוב הראשונים דאוריתא.
-הב״ח, הנצי״ב, הרידב״ז, והחזו״א מחמירים בכל גוי, אבל כמה ראשונים-רשב״א, סמ״ג ועולה על כולנה המאירי (בז׳ או ח׳ מקומות לגבי כל דיני גויים) שהוא רק בעובדי ע״ז. לפ״ז יש מקום להקל בישמעאלים. (ובWaqf בהר הבית מצאו עשרות שטרות מזמן ? משכירות ומכירות שהיו היהודים שוכרים ומוכרים לישמעאלים ואף אחד לא מחה בידם).
-השמן המור-הרב מחברון מלפני 350 שנה-התיר בישמעאלים. אבל בעיקר הסתמך על סברא שהשלטון הם הבעלים האמתיים כי אם אין משלמים להם מס יכולים לקחת הכל. ר׳ יצחק אלחנן מסתמך עליו, וכן סובר הפמ״ג. הרש״ב מליובאביטש, שלחם כנגד חובבי ציון, השתמש בסברא זו לטעון שאין מקיימים מצוות יישוב א״י בזה״ז.
-הכפתור ופרח (הראשון שסידר הלכות התליות בארץ) התיר למכור קרקע לגוי באונס מחמת עניות. וכ״כ בהלכות א״י המיוחס בטעות להטור. החכמ״א והאבנ״ז מקילים כהכפתור ופרח,וכן התירו ב׳תורת יונתן׳ חבר הנצי״ב והראשל״צ בשנת תרמ״ט, אבל ר׳ שמואל סאלאנט, החזו״א, והמנח״י מחלקים בין יחיד לרבים-שהיתר הכפתור ופרח אינו אלא ביחיד.
-ר׳ יצחק אלחנן, ראש המדברים על היתר המכירה, מתיר בגוי שכבר גר בא״י, שהאיסור אינו אלא לגרום שגוי יגור בא״י, וכן מביא הרב קוק בשם דיינים מיפו. אבל החזו״א חולק שתלוי בהחפצא (הקרקע), וכ״כ ר׳ דוד שפירא תלמיד הרב ממונקאטש.
-עוד יש היתר לעשות חליפין, היינו לקנות בית של גוי אחר בכסף שנתקבל מהמכירה.
היסטוריההמחלוקת הגדולה הראשונה על ענין לא תחנם היה בתרמ״ט (כמבואר להלן). עד כמה שנים לפני כן לא היו לישראל שדות. עלייה ראשונה של חובבי ציון היה בתרמ״ב (אבל כבר בתרל״ב היה יישוב ׳מקוה ישראל׳). ר׳ אליהו הצדיק מגרידיץ שאל לר׳ צבי הירש קאלישער מה יעשו אודות שביעית והשיב שיש ראשונים ששביעית בזה״ז אינו אלא מנהג. וכן אמרו ר׳ יעקב משה הירשנזון והראב״ד של המרוקאים שאינו אלא מנהג ומעולם לא שבתו היהודים בא״י בשביעית. וכ״כ ר׳ אלכנדר משה לפידות בתרמ״ח. (על שאלת שואל שהבית יוסף התייחס לענין שביתה בשביעית השיב הרב גולדהבר ׳עכ״פ עד הב״י לא שבתו׳). אבל בעיקר סמכו אח״כ על היתר מכירה.
בארון ראטשילד שלח לר׳ צדוק הכהן מפריז מה יעשו אודות שמיטה והוא שלח לר׳ ר׳ יצחק אלחנן, וכן שלח ר׳ שמואל ? לג׳ רבנים בוורשא (ביניהם ר׳ יהושע מקוטנא), וכולם השיבו שימכרוהו לישמעאלי, ור׳ יצחק אלחנן הסכים על תנאי שיהיה המכירה לב׳ שנים שלא יראה כהערמה. אבל הבית הלוי כתב כנגד ההיתר.
בתרמ״ח נתן הראשל״צ (בספר הוראת שעה) עצה שלא יהיה איסור לא תחנם שלא ימכרו כל הקרקע אלא ישאירו ג׳ טפחים.
עוד סניף להקל: המהרש״א אומר שאין איסור לא תחנם אלא בקרקע שהיה בבעלות ישראל מימות יהושע בן נון. ובתרמ״ט הביא ה׳ישא ברכה׳ היתר זה. באגרות משה יו״ד ח״א קיבל שיטה זו אבל חידש שאינו מותר אלא אם מוכר שוב לאותם גויים שהיו הבעלים הראשונים, אבל אי״ז הפשטות.
ר׳ נחום וידנפלד (אחיו של הטשיבינער רב) אסר למכור ור׳ ישעיה זילברשטיין מווייצן טען שאין איסור לא תחנם כיון שאין אנו עושים כל זה אלא לטובתינו ולא גרע ממַכִּירו שמותר לגבי הדרשה האחרת של לא תחנם-לא תתן להם מתנת חנם, שמותר כיון שעושה לטובת עצמו. ואח״כ כ״כ הרב קוק בפרק שלם בספרו. אבל רוב רבני ירושלים לא הסכימו לשום היתר.
השערוריה בתרמ״ח-תרמ״טבימים ההם לא היה בית חולים או רופא בא״י רק אצל הנוצרים והיה מביא לידי שמד (הערבים היו הולכים למכשפים כמו שהיו עושים היהודים בדורות קודמים והתירו את זה פוסקים), פנו לרבני גרמניה, בראשם רב הילדסהיימר, לבנות בית חולים, ובכל שבוע היה כתוב בעיתונים היהודיים על נחיצת ענין זה. בתרמ״ב מצאו שטח: הקונסל הגרמני, שרצה האמבסדור הגרמני למכרו, ובתרמ״ג שלחו את הכסף מחו״ל לקנות השטח, אבל הנוצרים (Greek Orthodox) לא הסכימו שיעשוהו בית חולים, ואחר הרבה השתדלנות חינם נודע כי בלא״ה לא יכלו להשתמש בשטח זה כי היה מים תחת כל יסוד הבנין (וזה היה הטעם שהאמבסדור רצה למכרו). ועכשיו היו צריכים למכרו כדי לקנות שטח חדש ופרצה מחלוקת גדולה (בתרמ״ח-תרמ״ט). רבני ירושלים הורו שאסור למכרו לגוי אם יכולים למכרו לישראל במכיר הקרן אע״פ שיפסידו כל כסף ההשקעה, אבל רבני גרמניה לא הסכימו להפסיד כסף ההשקעה.
היו ד׳ דעות:
1) ר׳ שמואל סאלאנט היה עיקר הלוחמים לאיסור אבל סבר שהאיסור רק מדרבנן. ויתכן שהטעם שהיה זה בנפשו כי הוא גייס ממש מיליארדי דולר לצרכי יהודי א״י וחשש שלא יראה כחוכא וטלולא שקונים ומוכרים ויצא קול שעושים הרוחה בכסף ששולחים מחו״ל.
2) רי״ל דיסקין סבר שהוא מדאורייתא (לא נמצא ממנו כלום על פרשה זו, אבל נמצא שר׳ שמואל סאלאנט איים שאם לא ישמעו לו יערב את רי״ל דיסקין).
3) התורת חסד פסק שחליפין מותר (מבואר לעיל בסוף חלק ׳הלכה׳).
4) הישא ברכה טען שהיה מקח טעות וממילא מעולם לא היה ברשות ישראל, ועוד טען שאם יוודע להגויים שיש איסור לא תחנם לעולם לא ימכרו לנו.
לבסוף לא מצאו ישמעאלים שיקנוהו ומכרוהו לנוצרים (ועשו ממנו הנוצרים קירכא) ובכסף בנו ׳ביקור חולים׳.
תשובת הבד״ץ בענין כולל הבוכריםבשנת תש״ה התרחש שאלה דומה בענין שטח שקנו בשנת תר״פ בהר הזיתים לצד סילואן בשביל בית הקברות (?) לכולל הבוכרים ולא הרשו הערבים לעשות שם בית הקברות והכרחו למכרו לגוי ובתשובה (שעדיין לא נתפרסמה) מרבני הבד״ץ (בתוכם ר׳ פנחס עפשטיין, ר׳ זעליג ראובן בענגיס, רי״צ דושינסקי, ולענ״ד נכתבה התשובה ע״י ר׳ פנחס עפשטיין) כ׳ דפשיטא שמותר אבל ליתר שאת יעשו חליפין, וסמך על המקילים מתרמ״ח וגם הביא שר׳ אלכנדר משה לפידות התיר לא תחנם לגמרי בזה״ז (כמו שמובא לעיל שהתיר ג״כ שביעית בזה״ז).
רי״צ דושינסקיעוד נמצא שבשנת תש״א נשאל ר׳ משה בלוי ראש האגודה על מכירת קרקע לגוי, הלך עם השואל לרי״צ דושינסקי והשיב (אחר כמה ימים) שלא מצא שום היתר אלא ע״י חליפין (אחר השיעור שאלתי את הרב גולדהבר אם זה סותר להתשובה שהצטרף לו רי״צ דושינסקי שכ׳ שפשיטא שמותר ורק ליתר שאת יעשו חליפין והשיב שעיקר ההיתר בהתשובה בנוי על חליפין)
פוסקי דור האחרוןאבל יש עדיות שהמנח״י לא מצא היתר וכן כשנשאלו ע״ז רי״י פישר ורש״ז אויערבאך אמרו וכי מה אתה רוצה, שאתיר לך איסור תורה?
