ויהי אחרי תקופת נחום..

[בענדזשאמין פרענקלין]

ויהי אחרי תקופת נחום..

בשבת זו פגשתי שלשה ממכירי, והנה שלשה שישבו ואין ביניהם שיחה על הפסק של המאה ושלש שנים, שיחתם דברי בטילה, ואסור לישב עמהם. ישבו והתכווכחו על וועבערמאן ומשם נסעו ללעבאוויטש, עד שנתגלגלו למאליק, כיון שהגיעו למאליק לא עבר שעה מועטת עד שהזכיר אחד את השם נחום, כיון שהגה את השם נחום באותיותיו, מיד התחילו כולם לצווח ככרוכיא, צעק הראשון מי יתן ויתהפך נחום מדובר רהוט לערל שפתים, צווח השני הלוואי שיעשה אלם לגמרי, צרח השלישי עד שאתם מקללים בדיבורו תקללו בנפשו, שישבר כחרס, שיכלה כענן, שיפרח כאבק, נענו כולם בראשם, ורצו לענות אמן.

כיון שראיתי שעוד מעט ואין רשע והתבוננת על מקומו ואיננו, אמרתי להם חברים יקרים תשמעו סיפור יפה, ואפשר תשנו את דעתכם :

בעיר פולנאה היה איש אחד ומנחם שמו, שמנה את עצמו לשוטר ולשר על אחיו, והיה מתנהג בשרירות, כיון שראה אדם עובר עברה קטנה מיד היה מוסרו למלכות הרשעה, בין שחטאו בממונם ובין שחטאו בגופם, והאיש נחום היה מתחסד בעינו שכוונותו לשמים, והיה אנשים טוענים כנגדו : עד מתי אתה מוסר עמו של אלקינו להריגה, אמר להם קוצים אני מכלה מכרם, אמרו לו יבא בעל הכרם ויכלה את קוציו.

וכל עברה שתחלתו לשם שמים סופו שעושה לשם עצמו, בתחלה לא מסר אלא בעלי עבירה מובהקים, אבל בסופו התחיל למסור שונאיו, וכל מי שנטר טינא בלבו כנגדם, וכל מי שהיה לו צל של ספק שמא עבר פעם עבירה, או אפילו שמא רק רצה מיד היה מוסרו למלכות.

לימים נפח מנחם את נשמתו, כיון שמת רצו בני עירו לקברו קבירת חמור בלי לוויה ובלי הספד, צווה הרב שיערכו לו לויה והוא בעצמו יספידו, תמהו אנשי העיר תמיה גדולה, אבל כיון שאין אחר דברי הרב ולא כלום עשו כדבריו, כיון שראו פרנסי הקהילה שרב העיר יוצא ללותו, יצאו גם הם, ומי ראה אלו יוצאים ואינו יצאו יצאו כל העם אנשים נשים וטף ללוית המסור.

ניגש הרב אצל המת, פתח בהספדו, במשל:

פעם אחת היה אדון אחד ולו כלב ענקי ושמו אדמוני, לכלב הזה היה טוב מאד אצל האדון, כי היה צד תמיד כל מיני חיות כשהאדון נסע לצוד, כנהוג בין שרים, והאדון מחלק השלל עמו, ויהי היום והכלב מת, -וכאן הראה הרב בידו על המת- והיתה שמחה גדולה בין כל החיות, שנעשים חפשים ממצודת הכלב.

אמר להם השועל-הפיקח שבחיות, הוי שוטים שבעולם מפני מה אתם שמחים, אילו מת הכלב הזה קודם שלמדו ממנו שאר הכלבים איך לצוד, יש מקום לשמחה, אבל עכשיו שכבר למדו ממנו גם שאר כלבים איך צדים, הלא טוב לנו אם הכלב האדמוני חי, כי כשראו שאר הכלבים שמה שהם צדים בא הכלב האדמוני וחוטף בפיו מה שכבר ניצוד על ידם, ומביאו אל האדון, והכל נקרא על שמו, הם היו מניחים את כל העסק הזה ולא צדו כלל, כי אמרו מה לנו להטריח את עצמינו בשביל הכלב הזה, אבל עתה שאדמוני מת, יתחילו כל הכלבים לצוד כדי לישא חן וחסד לפני האדון, או כי לקנות שם לעצמם, או כדי לזכות בסעודה שמנה, ואם כן לשמחה מה זו עושה ?

סיים הרב וזה שאמר שלמה המלך ברוב חכמתו "ושבח אני את המתים שכבר מתו מן החיים אשר המה חיים עדנה", כי אילו היה מת המסור הזה מכבר קודם שלמדו ממנו שאר המוסרים היה משובח על מיתתו, אבל עכשיו אין לנו שמחה מחמת החיים אשר חיים עדנה, שכבר למדו ממנו שאר המוסרים שחיים עדיין איך צדים, ואדרבה עתה יזדרזו במלאכתם ביותר שהמסור הזה לא יחטוף בפיו את חלקם, וסיים הרב והנמשל מובן, הקהל הבין שדברי הרב נכונים, מיד געו כל העם בבכיה.


וגם אני אמרתי כנגדם, כל זמן שנחום חי אף שנושך ובועט, אבל סוף סוף יחיד הוא, והרבה אנישם מונעים עצמם מלהשתתף עמו, אם מחמת שאינו נכנס בגדר איש נורמאלי, או מחמת הקוטשמא המזהום, או טעמים אחרים, אבל משיפסיק, יפרחו חדשים במקומו, כפטריות אחר הגשם.