איז נישט מער ווי רעכט אז מ'זאל אויכעט דערמאנען און פייער'ן דעם חג הגאולה -כנוסח חב''ד- דא צווישען די כותלי ה'קאווע
טראץ וואס ס'האט נישט אין זיך א ספעציעלער אינהאלט פון אוועקמאכען אדער צו בויען שיטת סאטמאר כנהוג כאן מימים ימימה
גראדע האב'ך יא אמאל געהערט פון א חבד'סקער סאטמארער א קשר צווישען די צוויי ימים טובים אז ווען נישט די הצלת בעל התניא וואלט נישט געווען פארוועם צו פראווען א כ'א
אבער באמת וואלט זיך געפאדערט דא א שטיקעל איבערזיכט איבער די הצלה פינעם הייליגער בעל התניא און איר היסטאריע די דאקומענטן פינעם אופן ההצלה ועוד ווער עס האט ווערט געבעטן צו מיטיילען ביטע
דא האט איר א אינטערסאנטע סצענע פון א התוועדות לכבוד י''ט כסליו אויפען ''באן''
http://video.chabad.info/newvideo/video.php?id=2687
א שטיקעל געמישעכץ פון אומאן-חב''ד דא
ס'איז אן אלטער עד ביטע ניש קלינגען דעם נומער מיר טראגען ניש קיין אחריות אויף אינזער עד'ס
- file-29.jpeg (5.48 KiB) געזען געווארן 409 מאל
דא האט איר א שטיקעל איבערזיכט וויזוי די חב''ד'סקע צייכענען אפ דעם טאג
די אלע וואס פרובירען דא צו חוזק'ען פון כ''א זאלען א בליק טאן וואס טוט זיך דארט
חג הגאולה או ראש השנה לחסידות הוא מועד המצוין מדי שנה בחסידויות שונות ובפרט בחסידות חב"ד, בתאריך י"ט בכסלו, לזכר שחרור מייסד חסידות זו, רבי שניאור זלמן מלאדי (המכונה "אדמו"ר הזקן", רש"ז), מהכלא הרוסי ביום זה בשנת ה'תקנ"ט (29 בנובמבר 1798).
מקור החג
במסגרת העימותים עם החסידים בליטא, הלשינו מספר מתנגדים לחסידות על רבי שניאור זלמן מלאדי בפני השלטון הצארי, כי הוא מורד במלכות ומסייע לאימפריה העות'מאנית שנלחמה ברוסיה. ההלשנה התבססה בעיקר על העובדה שרש"ז יזם איסוף כספי צדקה ושליחתם ליהודים בארץ ישראל ולחסידים שעלו אליה. כשנאסר, הובל במרכבה שחורה (בה השתמשו באותה עת להובלת מורדים במלכות) למבצר פטרופבלובסקיה שבפטרבורג. בהשתדלות החסידים, לאחר 53 ימים במאסר[1], שוחרר בי"ט בכסלו ה'תקנ"ט (29 בנובמבר 1798). מאז מצוין התאריך בחסידות חב"ד כ"חג הגאולה", ונתפס בעיניהם כמציין את ניצחונה של תנועת החסידות על מתנגדיה.רבי שניאור זלמן נאסר שוב לאחר שנתיים (בשנת ה'תקס"א), לאחר שקהילת פינסק דיווחה לשלטונות כי תורת החסידות מהווה דת חדשה, וכוללת בתוכה יסודות חתרניים כנגד שלטון הצאר. ממעצר זה שוחרר באותה שנה בחג החנוכה[2]. בחג הגאולה שנחוג בסמיכות לחנוכה (החל בכ"ה בכסלו), מציינים גם שחרור זה.
תיק החקירה
לאחר קריסת המשטר הקומוניסטי נמצא בארכיון הגנרל-פרוקורור של רוסיה הצארית תיק החקירה של המאסר, שבו שמורים מכתבי ההלשנה המקוריים, חוות הדעת של פקידי השלטון, הוראות הצאר, דוחות החקירה ותשובות על שאלות החוקרים שכתב הרבי בכתב ידו[3].מתיק החקירה עולה כי המאסר בא בעקבות הלשנה החתומה בידי הירש בן דוד. הכותב מאשים את רבי שניאור זלמן בגיבוש חבורות של "צעירים יהודים פורקי עול", ובסיוע למהפכה הצרפתית. את הצאר הרוסי הטריד החשד לתמיכה בצרפתים והוא כתב על התיק: "אם יתברר ששיתפו איזו פעולה בהתקוממות כלשהי, אזיי מאלה לשלוח אלי מיד".בתשובות הרש"ז לחוקרים, המונות 23 סעיפים בלשון הקודש (=עברית), הוא מסביר מהי לדעתו החסידות, מהו תפקידו של רבי, את מהות משלוחי הכספים לאחזקת היישוב בארץ ישראל ועוד. הוא כותב: "נפלה עלי קינאה ושנאת חינם בלב מקצת אנשים קנאים... ולא ידעתי מה פשעי ומה חטאתי... גם אין לי שום נחת מהנוסעים אליי, כי אין נותנים לי אפילו פרוטה אחת... אך מה יש לי לעשות, שכך חובה עליי על פי דתנו, שכל היודע מחויב ללמד למי שאינו יודע".בארכיון זה מצוי גם תיק החקירה ממאסרו השני, ובו כתב-ההלשנה שנכתב על ידי הרב אביגדור בן-חיים שכיהן כרב העיר פינסק וכראש ישיבה.
ייסוד היום כחג ומנהגי החג
רבי יוסף יצחק שניאורסון כותב כי לאחר שחרורו של הרבי נהגו החסידים לחגוג את היום ולאחל זה לזה "חג שמח"[4]. באיגרת ששיגר האדמו"ר החמישי של חסידות חב"ד, הרש"ב, לקראת י"ט בכסלו בשנת תרס"ב[5], הגדיר את היום במילים: "היום הזה הוא ראש השנה לדא"ח". מאז מברכים חסידי חב"ד זה את זה ביום זה "לשנה טובה בלימוד החסידות ובדרכי החסידות תכתבו ותחתמו". ביום זה מתחיל מחזור הלימוד השנתי (המתקיים במסגרת שיעורי חת"ת היומיים) בפרקי התניא, ספרו של רש"ז.האירוע המרכזי הנהוג בי"ט בכסלו הוא עריכת סעודות התוועדות חגיגיות. בישראל מתקיימת התוועדות מרכזית בכפר חב"ד, ובה השתתפו במשך השנים אישי ציבור נכבדים כמו נשיאי המדינה (זלמן שזר וחיים הרצוג) ואישי רוח כנתן אלתרמן.ביום זה נוהגים חסידי חב"ד ללבוש בגדי שבת, וגם הילדים הולכים לבתי הספר ותלמודי התורה כשהם לובשים חולצות לבנות. עוד נוהגים לאכול ביום זה דייסת כוסמת (ביידיש: "שווארצע קאשע"), שעל פי המסופר הייתה מזונו העיקרי של רבי שניאור זלמן בהיותו במאסר. בכל בתי הכנסתובתי המדרש של חסידי חב"ד ברחבי העולם מתקיימת ביום זה "חלוקת הש"ס": כל מתפלל מקבל על עצמו ללמוד במשך השנה אחת מהמסכתות שבש"ס. זאת, לפי בקשתו של רש"ז בסוף ספרו התניא: "חזקו ואמצו לבבכם כל המייחלים לה', גם לגמור כל הש"ס בכל שנה ושנה ובכל עיר ועיר לחלק המסכתות על-פי הגורל או ברצון... חוק ולא יעבור"[6].בתפילות הנאמרות ביום זה (וכן ביום שלאחריו - כ' בכסלו) לא אומרים החסידים תחנון, מפני שמחת היום.היו חסידים שביקשו לכתוב 'מגילת י"ט כסלו', שבה יסופרו אירועי המאסר והגאולה, וביקשו את הסכמתו של רש"ז. הוא לא הסכים ואמר: "זה היום יוקבע למועד תמידי בישראל, אשר בו יתגדל ויתקדש שמיה רבה ויתעוררו אלפי לבבות בישראל בתשובה ועבודה שבלב, כי המעשה חקוקה בלב ישראל דלעילא וכתובה בלב ישראל דלתתא"[7].
כ' בכסלו
חסידי חב"ד נוהגים להמשיך ולחגוג גם את יום המחרת, כ' בכסלו. לפי מסורת חב"ד, אמור היה רבי שניאור זלמן לבוא לאחר שחרורו אל ביתו של אחד החסידים בפטרבורג, שסייע בשחרורו, אך בטעות נכנס לביתו של מתנגד תקיף לחסידות, שהתגורר בשכנות (ולפי אחד המקורות היה מהמלשינים שהלשינו על הרבי). האיש כלא אותו בבית ודיבר בגנותה של החסידות במשך שלוש שעות, עד שהחסידים מצאוהו שם בליל כ' בכסלו[8]. אדמו"ר הזקן כיבד את ה"מתנגד"[9], אך התבטא לאחר מכן כי שלוש השעות הללו גרמו לו צער יותר מזמן הישיבה בבית הסוהר עצמו[10].ביום זה גם יצא לאור ספר התניא לראשונה, בשנת תקנ"ז. ספר זה (שנדפס שנתיים קודם המאסר) מסמל בעיני החסידים את המהפכה התורנית שהתחוללה בתורת חסידות חב"ד, המיוחסת לתקופת חג הגאולה. מהפך זה כלל בתוכו את הרחבת משנתה של תורת החסידות והפצתה לקהל יעד רחב יותר.
נאך א באשרייבונג:
לתגובות (0)(המאמר הבא פורסם בגליון 4 של מעיינותך, והוא מובא כאן באדיבות "תורת חב"ד לבני הישיבות". המערכת)יום י"ט בכסלו נקבע ליום שמחה בין חסידי חב"ד מעת שחרורו של אדמו"ר הזקן, בעל התניא, ממאסרו בפטרבורג. אולם חידוש והתעוררות יתירה לחגיגת יום זה באה מעת שכתב אדמו"ר הרש"ב – רבי שלום דובער מליובאוויטש – את מכתבו המפורסם על י"ט כסלו משנת תרס"ב1 . במכתב זה, מכנה הוא את י"ט כסלו כ'ראש השנה לחסידות'.התייחסות מיוחדת זו מעוררת את העניין לברר על מה זכה יום זה להעטר בעטרת כבוד זו, אשר לכאורה אינה משתייכת במישרין אל עצם חשיבותו של המאורע אשר לכבודו חוגגים את יום הגאולה.
ברכה והודיה על נס
במשמעותם הפשוטה ביותר של הדברים, יש להסביר כי יום י"ט בכסלו אשר בו שוחרר אדמו"ר הזקן ממאסרו, וזוכה מהאשמה שהיתה בה סכנת נפשות עבורו ועבור כל החסידים בכל מקומותיהם, יום זה ראוי להזכר כיום תשועה – 'חג הגאולה' – עבור מנהיג ישראל וכל הנלווים עליו. ידוע, כי על נס שנעשה לאדם מחוייבים צאצאיו ותלמידיו לברך על זכרון הנס בשם ומלכות. ואילו בנס שנעשה לאדם המסוים בדורו, כל שכן כאשר הוא נס שיש בו משום קידוש שם שמים, לא רק תלמידיו לבדם חייבים לברך, אלא חובה היא על כל אדם מישראל לברך על נס זה2 . שחרורו של אדמו"ר הזקן על כל המאורעות הכרוכים בו, וצד הגאולה וההצלה שהיתה בכך – ודאי שראוי הוא לברכה והודאה על ידי כל תלמידיו. והרי כל החסידים לדורותיהם תלמידיו הם, וממימיו הם שותים, לא רק באותו דור, אלא אף בדורנו. וחיוב ההודאה והברכה עליהם. כל שכן שהיה קידוש שם שמים בדבר, כך שלא רק תלמידיו חייבים בכך אלא כל ישראל. וכן מצינו בגדולי ישראל שקבעו ימי מועד וזיכרון לניסים שארעו לקהילות וליחידים, אשר הם וכל הבאים אחריהם קיימו עליהם ועל דורותיהם.
משפטה של החסידות
אולם דברים אלה הם רק המעטה החיצוני של הדברים, ואילו תוכנם פנימי ועמוק מזה. מבחינת חשיבותו ההיסטורית של יום זה, יש להיזכר מעט בתקופה אשר בה ארעו הדברים: באותם הימים הלכה אמנם תנועת החסידות והתעצמה, אך עם זאת גם גברה והלכה בחוגים שונים ההתנגדות כלפי החסידות. התנגדות זו, לא בלבד שלא נחלשה לאחר פטירתו של הגאון מווילנא, אלא הוסיפה והתחזקה, ואף קבלה גוון חריף וקשה יותר מיום ליום. ההלשנה על האדמו"ר הזקן, אף כי היתה מעשה יחידים, בטאה בכל זאת את החרפתו של המאבק הרוחני אשר יכול היה להגיע אף לדרכי-מלחמה שכאלה.מאסרו ומשפטו של אדמו"ר הזקן לא היו אלא כעין מבחן לקראת פעולה בקנה מדה רחב יותר. אילו היה אדמו"ר הזקן נמצא אשם ח"ו – הרי פירושו של דבר היה, כי הממשלה הצארית היתה מדכאת ביד חזקה ובכל חומרת אכזריותה את החסידות כולה, בכל המקומות ובכל הענפים. ומאחר שמתנגדי החסידות היו מסייעים בדבר מבפנים, במטרה לנהוג בחסידים כבכת יוצאה דופן – הרי פירושם של הדברים היה השמדת החסידות כולה ח"ו.משפטו של אדמו"ר הזקן היה אפוא משפטה של החסידות, לא רק מבחינת האשמות שהוטחו כנגדו, אלא אף מצד התוצאות אשר עשויות היו לבוא עקב חיובו בדין. משפטו וזכויו של הרב היו אפוא יום דין עבור החסידות כולה, ועם זיכויו היתה משמעות הדבר – זכויה של כל תנועת החסידות. שבירת הקטרוגים שהוטחו כנגדה, ויציאתה מן המצוק של צוררים מבית ומחוץ.את שחרורו של אדמו"ר הזקן ממאסרו בי"ט כסלו, אפשר לראות למעשה, כסיומה של המחלוקת הגדולה כנגד החסידות. כמובן שהיו עוד רבים אשר לא נמנו על קהל החסידים, והיו גדולים בישראל שלבם לא היה שלם עוד עם החסידות, אולם המלחמה הפעילה, והנסיון להוציא את החסידים מתוך כלל ישראל, נפסקו למעשה. יום הגאולה הוא מבחינת ההקף ההיסטורי יום פתיחת הדרך הגמורה לחסידות, אשר מאז ואילך גברה והתפשטה במידה עצומה והקיפה עוד אלפים ורבבות מישראל. יום זה הוא בצדק 'ראש השנה לחסידות', יום שבו החלה תקופה החסידות המתגברת ומתפשטת, כאשר השנאה והמלחמה הפעילה הלכו וגוועו, כאשר אף אלה שאינם נמנים עם החסידים אינם עוד 'מתנגדים' לה, אלא מתיחסים אליה בהרגשת כבוד, כאל אחד ממחנות ישראל, אשר העם היהודי מורכב מהם, ואשר הינם לכבוד לו.
המשפט בבית-דין של מעלה
תפיסה זו של י"ט בכסלו שנתבארה לעיל כ'ראש השנה לחסידות', אף היא אינה ממצה את מהותו של היום. יודעים אנו כי מאורעותיה החיצוניים של ההיסטוריה מכוונים על ידי כוחות עליונים, וכי אף בקטנות שבקטנות "אין אדם נוקף אצבעו מלמטה עד שמכריזים עליו מלמעלה"3>, ומכל שכן כאשר המדובר במאורע בעל חשיבות היסטורית מכרעת, אשר בודאי נדון הוא בהשגחה פרטית, וכל גלגולי מסיבותיו קשורים ומשתייכים למאורעות עילאיים ופנימיים יותר. וכמו שמוצאים אנו בדברי חז"ל על פי האמור בספר דניאל כי אין מלחמות קורות בעולמנו זה, אלא מאחר ששרי האומות, בעולם עליון משלנו, מצויים במלחמה4 . אף כאן, המחלוקת החיצונית, יש לה מקורות בתפיסה יסודית יותר מאשר אותם גילויים חיצוניים שלה, וחלוקי הדעות עמוקים הם יותר משאר הדברים הנראים והנגלים לעין5 .יסודה הפנימי של המחלוקת היה, באיזו מידה מותר, ואף ראוי, לפרסם ולגלות את שיטת החסידות בקרב כל ישראל, בלי להבדיל בין גדולי הצדיקים והלמדנים לבין יהודים פשוטים ואף עמי הארץ. החשש הגדול היה, שמא תביא הפצת שיטת הבעש"ט ברבים, אף לאותם שאינם גדולי תורה ומוכשרים לקבל את הדברים בכל מלוא השכליות הראויה, לידי ירידה במקום עליה. שמא תביא שיטת הבעש"ט, על גלוי האלוקות שבכל הדברים, על מעלתו של כל אדם מישראל באשר הוא ישראל, לידי ירידה בלימוד התורה, וזלזול בכבוד שמים.קטרוג זה כלפי צד הגילוי וההתגלות שבחסידות, הרי אינו אך מן הדברים שיכלו להישמע בפי ראשי אלפי ישראל שבאותו דור, כי אם שאלת-יסוד, דין אמיתי שראוי היה לדון אותו: האמנם מוכשר הדור לקבלת הגלויים הללו? האמנם היה גילוי שיטת החסידות מכשיר לעליה ולהתרוממות, או שמא לא היה הדור ראוי לכך, והגילוי שלא היה בזמנו ובמקומו הביא גם נזק ולא רק תועלת?ואכן, דין זה הוא הדין הפנימי אשר נדונה בו החסידות, וזה הוא הקטרוג הפנימי שהיה עליה להשיב עליו. ועל כן, לא פלא הוא כי האיש אשר עליו הוטל להיות בתוך דין זה נציגם של החסידים, הוא אדמו"ר הזקן, אשר בשיטתו היתה ההתגלות של שיטת החסידות, רבה יותר וניכרת יותר מאשר אצל כל שאר הענפים בה.כמובן, דיני שמים אינם נשארים אך בעולמות עליונים, יש להם גילויים גם למטה בעולם הזה. וכמו שאר גילויים של שפע של מעלה, גם הם יורדים בדרך השתלשלות, מדרגה לדרגה ומעולם לעולם, וכאשר מגיע הדין לדרגתו הנמוכה ביותר, אז מתגלה הוא אל עולמנו שלנו.הקטרוג הרוחני הדק כנגד החסידות, החשש המופשט שמא עדיין לא הגיע הזמן לגילויים הללו של תורת החסידות, והמשפט אם אמנם שיטת החסידות הביאה לכלל עליה – כל זה ירד מטה מטה מדרגה לדרגה, עד אשר הגיע לדרגה המגושמת ביותר, כשהקטרוג העליון התבטא בצורתה של מלשינות גסה, והמשפט היה בידי המלכות הרוסית. ואף-על-פי-כן היה משפט זה במהותו הפנימית המשפט העליון על החסידות, ופסק הדין שבה יצא אדמו"ר הזקן זכאי, הוא הד וצל של פסק דין של מעלה, אשר בו הוצדקה החסידות בבית-דין העליון, ו'מלכותא דארעא' רק בטאה בגשמיות את פסק הדין בבית-דין של מעלה. ועל כן, מבחינה זו יום י"ט בכסלו יום הדין עבור החסידות, ויום זכויה בבית דין של מעלה, הוא אפוא יום 'ראש השנה לחסידות', פתיחת התקופה אשר החסידות זכתה להיות מוצדקת לא רק בעקרי רעיונותיה אלא אף בגילויה, בהתבטאותה בחיי החסידים בכל מקום וזמן.
כשיפוצו מעיינותיך חוצה
על פי חזונו של הבעש"ט בהיכלו של משיח, הרי ביאת המשיח תלויה ב"לכשיפוצו מעיינותיך חוצה"6 , ואם כן, הפצת החסידות בעולם וגילויה ברבים הוא המכשיר לקירובה של הגאולה. המשפט העליון הריהו לפיכך משפט על האופנים בהם ראוי שיתגלה אור ה' בתוך העולמות, ועל קירובה של הגאולה. ועל כן פסק הדין שלמטה אשר הוציא את החסידות מן המיצרים הגשמיים שלה, היה גם פסק-דין שלמעלה כי ראויה שיטת החסידות להתגלות בעולם, ולמעלה מזה – שעל ידי החסידות יהא גילוי אור אלוקי בכל העולמות, וקירובה של הגאולה הכללית. ועל כן 'חג הגאולה' הוא חג גאולה בדרגה לפנים מדרגה עד להיות חג גאולה כללית, פדות העולם כולו ממיצריו והגבלותיו.