איך האב פריער געקוקט אפאר פסוקים אין מלכים [ב' י"ז] – הארציגע פסוקים:
וַיְהִי כִּי חָטְאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לַיהוָה אֱלֹהֵיהֶם הַמַּעֲלֶה אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִתַּחַת יַד פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם וַיִּירְאוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים. וַיֵּלְכוּ בְּחֻקּוֹת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הוֹרִישׁ יְהוָה מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר עָשׂוּ. וַיְחַפְּאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל דְּבָרִים אֲשֶׁר לֹא כֵן עַל יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם וַיִּבְנוּ לָהֶם בָּמוֹת בְּכָל עָרֵיהֶם מִמִּגְדַּל נוֹצְרִים עַד עִיר מִבְצָר. וַיַּצִּבוּ לָהֶם מַצֵּבוֹת וַאֲשֵׁרִים עַל כָּל גִּבְעָה גְבֹהָה וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן. וַיְקַטְּרוּ שָׁם בְּכָל בָּמוֹת כַּגּוֹיִם אֲשֶׁר הֶגְלָה יְהוָה מִפְּנֵיהֶם וַיַּעֲשׂוּ דְּבָרִים רָעִים לְהַכְעִיס אֶת יְהוָה. וַיַּעַבְדוּ הַגִּלֻּלִים אֲשֶׁר אָמַר יְהוָה לָהֶם לֹא תַעֲשׂוּ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה.
וַיָּעַד יְהוָה בְּיִשְׂרָאֵל וּבִיהוּדָה בְּיַד כָּל נְבִיאֵי כָל חֹזֶה לֵאמֹר שֻׁבוּ מִדַּרְכֵיכֶם הָרָעִים וְשִׁמְרוּ מִצְוֹתַי חֻקּוֹתַי כְּכָל הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶת אֲבֹתֵיכֶם וַאֲשֶׁר שָׁלַחְתִּי אֲלֵיכֶם בְּיַד עֲבָדַי הַנְּבִיאִים. וְלֹא שָׁמֵעוּ וַיַּקְשׁוּ אֶת עָרְפָּם כְּעֹרֶף אֲבוֹתָם אֲשֶׁר לֹא הֶאֱמִינוּ בַּיהוָה אֱלֹהֵיהֶם. וַיִּמְאֲסוּ אֶת חֻקָּיו וְאֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר כָּרַת אֶת אֲבוֹתָם וְאֵת עֵדְוֹתָיו אֲשֶׁר הֵעִיד בָּם וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל וַיֶּהְבָּלוּ וְאַחֲרֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָם אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֹתָם לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת כָּהֶם. וַיַּעַזְבוּ אֶת כָּל מִצְוֹת יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם מַסֵּכָה שְׁנֵי עֲגָלִים וַיַּעֲשׂוּ אֲשֵׁירָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ לְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם וַיַּעַבְדוּ אֶת הַבָּעַל. וַיַּעֲבִירוּ אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנוֹתֵיהֶם בָּאֵשׁ וַיִּקְסְמוּ קְסָמִים וַיְנַחֵשׁוּ וַיִּתְמַכְּרוּ לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה לְהַכְעִיסוֹ.
וַיִּתְאַנַּף יְהוָה מְאֹד בְּיִשְׂרָאֵל וַיְסִרֵם מֵעַל פָּנָיו לֹא נִשְׁאַר רַק שֵׁבֶט יְהוּדָה לְבַדּוֹ. גַּם יְהוּדָה לֹא שָׁמַר אֶת מִצְוֹת יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם וַיֵּלְכוּ בְּחֻקּוֹת יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר עָשׂוּ. וַיִּמְאַס יְהוָה בְּכָל זֶרַע יִשְׂרָאֵל וַיְעַנֵּם וַיִּתְּנֵם בְּיַד שֹׁסִים עַד אֲשֶׁר הִשְׁלִיכָם מִפָּנָיו. כִּי קָרַע יִשְׂרָאֵל מֵעַל בֵּית דָּוִד וַיַּמְלִיכוּ אֶת יָרָבְעָם בֶּן נְבָט וַיַּדַּח יָרָבְעָם אֶת יִשְׂרָאֵל מֵאַחֲרֵי יְהוָה וְהֶחֱטֵיאָם חֲטָאָה גְדוֹלָה. וַיֵּלְכוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּכָל חַטֹּאות יָרָבְעָם אֲשֶׁר עָשָׂה לֹא סָרוּ מִמֶּנָּה. עַד אֲשֶׁר הֵסִיר יְהוָה אֶת יִשְׂרָאֵל מֵעַל פָּנָיו כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד כָּל עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים וַיִּגֶל יִשְׂרָאֵל מֵעַל אַדְמָתוֹ אַשּׁוּרָה עַד הַיּוֹם הַזֶּה.
און איך טראכט צו מיר, וואס זאג איך צו יענע מצב, צו יענע אידן?
כ'וועל אייך זאגן דעם אמת, דאס הארץ איז מיר פשוט אויסגעגאנגען פון רחמנות, דא נישט לאנג – קוים עטליכע יאהר צוריק - האט ער זיך אפגעמוטשעט מיט א פארקנעכטעט שמוציג פאלק, פאר נא אפערענט ריזאן האט ער מחליט געווען אז פונקט זיי, דוקא זיי, וויל ער האבן, זיי וועט ער אויסלייזן באותות ומופתים וואס וועט רודערן א וועלט, פאר זיי וועט ער נתגלה ווערן בכבודו און געבן זיין תורה, זיי וועט ער פירן פערציג יאהר – אויף הימלישע קעסט – כאשר ישא האומן את היונק, ביז ער וועט זיי איבערגעבן דאס בעסטע שטיקל לאנד אויפן פלאנעט און פאר זיי בויען א שטיבל וואו זיי וועלן קענען שמועסן מיט איהם כחפץ ליבם.
ווי דער בעל התניא לייגט עס אראפ באריכות [פרק מ"ו]:
לב האדם הנאמן באהבתו לאיש אחר, הרי האהבה זו מעוררת אהבה בלב חבירו אליו ג"כ להיות אוהבים נאמנים זה לזה, בפרט כשרואה אהבת חבירו אליו.
והנה זהו טבע הנהוג במדת כל אדם אף אם שניהם שוים במעלה, ועל אחת כמה וכמה אם מלך גדול ורב מראה אהבתו הגדולה והעצומה לאיש הדיוט ונבזה ושפל אנשים ומנוול המוטל באשפה, ויורד אליו ממקום כבודו עם כל שריו יחדיו, ומקימו ומרימו מאשפתו, ומכניסו להיכלו היכל המלך חדר לפנים מחדר מקום שאין כל עבד ושר נכנס לשם, ומתייחד עמו שם ביחוד וקירוב אמיתי וחיבוק ונישוק ואתדבקות רוחא ברוחא בכל לב ונפש, על אחת כמה וכמה שתתעורר ממילא האהבה כפולה ומכופלת בלב ההדיוט ושפל אנשים הזה אל נפש המלך בהתקשרות הנפש ממש מלב ונפש מעומקא דלבא לאין קץ. ואף אם לבו כלב האבן, המס ימס והיה למים ותשתפך נפשו כמים בכלות הנפש ממש לאהבת המלך.
והנה, ככל הדברים האלה וככל החזיון הזה, וגדול יתר מאד בכפלי כפליים לאין קץ, עשה לנו אלהינו, כי לגדולתו אין חקר, ואיהו ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין ונודע מזה"ק והאר"י ז"ל ריבוי ההיכלות והעולמות עד אין מספר ובכל עולם והיכל ריבוא רבבות מלאכים לאין קץ ותכלית ... וכולם קמיה כלא ממש חשיבי ובטלים במציאות ממש ... וכולם שואלים איה מקום כבודו, ועונים מלא כל הארץ כבודו הם ישראל עמו. כי הניח הקב"ה את העליונים ואת התחתונים, ולא בחר בכולם כי אם בישראל עמו, והוציאם ממצרים ערות הארץ מקום הזוהמא והטומאה, לא ע"י מלאך ולא ע"י כו' אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו ירד לשם, כמ"ש וארד להצילו וגו', כדי לקרבם אליו בקירוב ויחוד אמיתי, בהתקשרות הנפש ממש בבחי' נשיקין פה לפה לדבר דבר ה' זו הלכה, ואתדבקות רוחא ברוחא היא השגת התורה וידיעת רצונו וחכמתו דכולא חד ממש. וגם בבחי' חיבוק הוא קיום המצות מעשיות ברמ"ח אברים, דרמ"ח פיקודין הן רמ"ח אברין דמלכא.
איך קען שפירן ווי עס עסט איהם, עס רעגט אויף, אוי רעגט עס אויף.
האלא! איך קען דיר פון ערגעץ! געדענקסט מיר נישט? ערשט נעכטן האבן מיר זיך געטראפן ביי מתן תורה, אייער-נעכטן האב איך דיר אריבער געפיהרט דעם ים, און גארנישט?! אחוריהם אל היכל ה'? דעם רוקן ווייזטו מיר? פאר יעדע געטשקע וועסטו אויפהייבן די בעקעטשע צו לויפן שנעלער, נאר צו מיר שטעלסטו אהן א בלעכענעם פנים – שטום טויב און בלינד?
כ'מיין אז דאס איז די גרעסטע פאטש אין פנים וואס קען זיין.
------
א מענטש נוצט זיך – זיין וועזן - אלס א פענסטער צו באטראכטן די מציאות, וואס ס'איז געווען פאר איהם איז דאך היסטאריע, וואס עס וועט זיין – שפעקולאציע, איז וואס בלייבט 'מציאות'? דער הוה, זיין הוה, פה כאן ועכשיו.
און ער קוקט ארום, באטראכט און טראכט: הנה, איך וואוין אין ניו יארק, עס זענען דא מענטשן וואס וואוינען אין קארליפאניע, עס זענען דא פליגער און יאגערטס, סייענטיסטן און רעפאבליקאנער, 2000 יאהר צוריק זענען מיינע אנסעסטארס געווען עפעס א ציוויליזאציע אין מאדערן-דעי מדינת ישראל און איינשטיין האט מחדש געווען די תורת הייחסות, וואס גלייב איך אלס איד און וויאזוי איז מען מעניש איינער וואס גלייבט נישט.
פאר הונדערט יאהר צוריק איז אויך געשטאנען איינער אין וואל סטריט, א צילינדער אויפן קאפ און א ציגאר צווישן די פינגער, און פילאזאפירט און פאליטיזירט, ויחי מאה שנה ויולד בנים ובנות וימות און זיין זוהן האט געטוהן דאס זעלביגע.
דער אמת איז א די ריכטיגע פיקטשער איז די ביג פיקטשער, די וועלט איז נישט שולדיג אז דו ביסט אנגעקומען אפאר יאהר צוריק און באלד גייסטו שוין ווייטער, היסטאריע האלט זיך נאך אינמיטן שרייבן און האלט זיך אינאיין שרייבן.
מיר זענען דער כלל ישראל פון ספר מלכים, מיר זענען די פאלק וואס מען האט פארשיקט פון אונזער לאנד – גראדע ציעט זיך דער חלק פון די מעשה שוין כמעט 2000 יאהר, ווי דער ראגאטשוב'ער זאגט, כלל ישראל איז דער זעלבע 'כלל' פון מתן תורה, יחידים שטארבן און יחידים ווערן געבוירן, אבער דער כלל איז דער זעלבער – ציבור לא מיית.
פרענדס! לעטס געט אוער עקט טוגעדער, בימינו ובימיכם תושע יהודה וירושלים, די מעשה האלט נאך אינדערמיט לאמיר ממשיך זיין וואו מיר האבן געהאלטן, לאמיר אנהייבן שרייבן דעם 25'סטן ספר: ויהי כמלאות לצור אלפיים שנה ואבאמא מולך בארצה"ב, ויזכור ה' את עמו ועל עבדיו ריחם, אל ארצו השיבם ואת ביתו בנה בה, אז יתענג על ריח אישותיהם וכימי עולם אהבם.
לאמיר ארויסגיין פון גלות מיט א נייעם מארש, ונזכה זעהן זיך מיט'ן רבי'ן דא אין א גוף ולמטה מעשרה טפחים, ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים, תיכף ומיד ממ"ש.
