מי גילה לבני רז זה?!

[[NAMELESS]]

רבינו הקדוש עצם את עיניו, ונטפי זיעה נראו על פניו הקדושים, עד שנעשו לגלי זיעה שכיסו את פניו הבוערים כלפידים, וירדו לזקן שירד לו על פי מידותיו [דיקנא קדישא בלשון הזוהר]. ראשו נפל אחורנית, עשה עליית נשמה, ביקר בהיכלו של משיח, ונשמתו כבדה עליו. מקורביו עקבו אחריו בדאגה רבה, כאשר פניו נעשו חיורים כשלג, והחליפו צבעים בכל רגע.

לאחר שתי דקות חסרי נשימה, פתח הרבי את עיניו, ושפתיו התרחבו לכדי נימה של שחוק עילאי. עיניו הקדושים הביטו ברוך ובחמלה על כל סביביו, כאשר פתח את פיו הקדוש, וכה אמר:

[center]* * *[/center]
בחדרו של רבי יצחק לוריא ביקרתי, והוא נטלני אחוז בזרועותיו עד להיכלו של רבי שמעון בר יוחאי. ראיתי שם מקובלים יושבים ביניהם ומשוחחים בלימוד, הרמ"ק והרמ"ע, הב"י והרח"ו, השל"ה והחרדים, הזוה"ח והסולם. רבי יצחק לוריא ניגש אל הבימה, דפק בו בקלות, והס הושלך בהיכל התורה של לומדי הזוהר ותורת הנסתר.

רבי יצחק הודיע לכולם, שבעולם הגשמי והשקרי והבהמי, אותה עולם שהחברים המקובלים כה שנאו וכה התעיבו, אותה עולם שלא נבראה אלא לייחד שם י-ה בו-ה ביחודא שלים, אותה עולם ששימשה רק כדרגה התחתונה שבסולם אבי"ע, שם נמצאים אנשים יקרים מסולאים בפז, יתכן והם מטילים ספק בתורת הזוהר, יתכן והם פוסלים תורת הזוהר, ויתכן שהם לועגים ובזים למאמיני תורת הזוהר, אבל באותה דף הם מספרים אודות נסיונותיהם שעברו, אודות מידת היסוד, אודות מעשי 'יוסף הצדיק' הפרטיים שלהם, ועמדו בהם.

המשיך רבי יצחק - המכונה 'האריז"ל' - ושאל את המקובלים: האם אלו אנשים, אף אלו הלועגים לקדמות הזוהר אבל גם הלועגים לזונות נקרות בדרכם, האם הם צדיקים אם אין?! או אז פתחו כולם את פיהם, ובאותה קול ובאותו רגע ובאותה הרגשה יחד כולם אמרו: צדיקים גמורים הם, ועליהם הפסוק אומר 'ועמך כולם צדיקים'.

שוב שאל רבי יצחק את חבריו: של מי גדולה משל מי? שלנו או שלהם?! מיד ענו שרפי מעלה הללו בקול גדול ולא יסף: אנו - בטיפסנו עלי הרים הגבוהים, בריחפנו בשמי שמים, בהיותינו חצי-גוף חצי-נשמה, לא ידענו טיבה של תאוה מהי, לא טיעמנו מעץ הדעת אלא מעץ החיים, לא נפגשנו עם נסיונות כאלו. אילו היינו נפגשים במראות הצובאות, אילו היינו יורדים בתקופה הנוכחי, אילו היו עינינו נפקחות לטעום טעמה של העולם שלמטה, מי יודע אם היינו מתגברים על היצר הרע הזה.

אלו האנשים שנמצאים זה עתה בעולם השפל, אלו המשכילים אשר טועמים מכל עץ הנקלע לדרכם, אלו הצדיקים שבזים ולועגים ליצר הרחוב, צדיקים גמורים הם! וכה הכריזו בבית הדין של מעלה שלש פעמים: צדיקים גמורים הם! צדיקים גמורים הם! צדיקים גמורים הם! והחוט המשול"ש לא במהרה ינתק.

[center]* * *[/center]
מה נהדר היה מראה פני רבינו הקדוש את סיפר את פני הדברים. גיצים וזיקים יצאו מפיו כאותן מראות הבזק, עת הפטיר הרבי במאמר אחד נוקב חדרי בטן: כתוב בתורה 'ומשה ניגש אל הערפל אשר שם הא-להים' (שמות כ, יח). הכוונה בזה, שמי שמטפס ועולה במעלות העולות בית א-ל כמשה, [וכדברי ה'זוהר' - איתפשטותיה דמשה בכל דרא ודרא], ניגש דוקא אל הערפל. והטעם, הרי הפסוק מגלה: כי שם הא-להים. סתם ולא פירש.

אמרו חסידיו בעלי תריסין במשנה ובגמרא, בעלי מחשבה במוסר והשקפה, בעלי חסד ובעלי מעש, בעלי תשובה ובעלי עבירה, שאלמלא לא נברא הרבי אלא לומר 'תורה' זו, ואלמלא לא נבראנו אלא לשמוע 'תורה' זו, דיינו.

על אחת כמה וכמה טובה כפולה ומכופלת למקום עלינו, שיש לנו בית מלא דברי תורה כאלו, ו'קאווע שטיבל' שמו, שם אנו ניגשים אל הערפל פעם אחר פעם, רוצים לגלות קצת אור בנתיבותינו וסילוק אבן קטנטן מדרכינו, עד כמה אנו צריכים להודות ולשבח את מי שברא את העולם עם מקום קדוש הזה.

ויען כל העם יחדיו ויאמר: בעת מתן תורה אמרנו 'נעשה ונשמע' וקיימנו שניהם. אנו עושים אבל גם שומעים. אנו מקיימים מצוות ה', אבל גם חוקרים ויורדים לסוף דבר של ענין. או אז יצתה בת קול מן השמים ואמרה: 'מי גילה לבני רז זה, שמלאכי השרת משתמשים בו'.

[center]* * *[/center]
את ההד של הבת קול היוצאת מהר חורב, מתערבת בהד הבת קול 'שובו בנים שובבים'. ואמרו חכמים, בת קול אחת היא - - -

[אני מת לחיות]

משום מה הזכרתני מאמר חז"ל שנדמה לי ברוב קטנותי שנאמר על כ פאסט כזה.
כל האומר הקב"ה וותרן יוותרו מיעיו.





Sent from my SM-G900T using Tapatalk

[[NAMELESS]]

משום מה הזכרתני מאמר חז"ל אחר, שם אמרו 'כל תלמיד חכם שאין בו דעת, נבילה טובה הימנו'.
אמר אדנירם, 'אם ת"ח כך, על אחת כמה וכמה שבור וריק שאין בו דעת, נבילה סרוחה טובה הימנו'.

סתם ולא פירש.


נ.ב. הבו"ר ריק אין בו מים [אין מים אלא תורה], אבל נחשים ועקרבים יש בו.
מה לך אצל העמק דבר, כלך לך למקום שאתה מתמצא בו - 'בילדער' מכל מיני אדמורי"ם וכו', כפי העולה מחיפוש בתגובותיך לאלפים.

[יב הלוי סאלאווייטשיק]

כל האומר אדנירם ותרן,יוותרו וכו׳
לכל זמן ועת לכל חפץ,, מדארף נאר א ביסל צי ווארטן אמאל..׳

[געוואלדיג]

נע, דאס איז א אלטע הודעה נאר צוריק געווארן אויפגעפרישט

[קל וחומר]

משום מה הזכרתני מאמר חז"ל אחר, שם אמרו 'כל תלמיד חכם שאין בו דעת, נבילה טובה הימנו'.
אמר אדנירם, 'אם ת"ח כך, על אחת כמה וכמה שבור וריק שאין בו דעת, נבילה סרוחה טובה הימנו'.

סתם ולא פירש.


נ.ב. הבו"ר ריק אין בו מים [אין מים אלא תורה], אבל נחשים ועקרבים יש בו.
מה לך אצל העמק דבר, כלך לך למקום שאתה מתמצא בו - 'בילדער' מכל מיני אדמורי"ם וכו', כפי העולה מחיפוש בתגובותיך לאלפים.

ס'איז מיר יעצט איינגעפאלן א שיינעם פשט אויף דעם מאמר פון כל ת"ח שאין בו דעת, אז נבילה טובה = טאמער טרעפסטו עפעס א גוט שטיקל נבילה, דע לך נאמנה אז, הימנו = ס'קומט פון אים'ן...

[ליטוואק פון בודאפעסט]

דער מת לחיות וויל אונז זאגען אז דער וואס איז מסתפק אין דער קראנטקייט פונ'ם זהר האט געזינדיגט, און דער אויבישטער איז אויף דעם נישט מוותר מיט זיין אלע זכיות.
זייער פיין.
וואס האט עס מיט די גאנצע פאנטאזיע דא?

לערן זיך אויס אביסל reading comprehension

[ארי נוהם]

מה נהדר היה מראה פני רבינו הקדוש את סיפר את פני הדברים. גיצים וזיקים יצאו מפיו כאותן מראות הבזק, עת הפטיר הרבי במאמר אחד נוקב חדרי בטן: כתוב בתורה 'ומשה ניגש אל הערפל אשר שם הא-להים' (שמות כ, יח). הכוונה בזה, שמי שמטפס ועולה במעלות העולות בית א-ל כמשה, [וכדברי ה'זוהר' - איתפשטותיה דמשה בכל דרא ודרא], ניגש דוקא אל הערפל. והטעם, הרי הפסוק מגלה: כי שם הא-להים. סתם ולא פירש.

די שטיקל תורה איז דאך מוראדיג!
וואלט איך עס געזען אין א קאצקע ספר, א שטיקל אישביצער אדער שם משמואל, וואלט איך געזען אין דעם נשמת היהודי. קומט שש און זאגט אזעלכע שטיקלעך בדרך אגב.

[מי אני]

‏

שוב שאל רבי יצחק את חבריו: של מי גדולה משל מי? שלנו או שלהם?! מיד ענו שרפי מעלה הללו בקול גדול ולא יסף: אנו - בטיפסנו עלי הרים הגבוהים, בריחפנו בשמי שמים, בהיותינו חצי-גוף חצי-נשמה, לא ידענו טיבה של תאוה מהי, לא טיעמנו מעץ הדעת אלא מעץ החיים, לא נפגשנו עם נסיונות כאלו. אילו היינו נפגשים במראות הצובאות, אילו היינו יורדים בתקופה הנוכחי, אילו היו עינינו נפקחות לטעום טעמה של העולם שלמטה, מי יודע אם היינו מתגברים על היצר הרע הזה.

דאס גייט אין איינקלאנג מיט וואס דער רמב״ם שרייבט אין זיין שמונה פרקים (פ״ו) אז א מושל בנפשו איז מער ווי דער חסיד ביי די סארט תאוות וואס זענען נישט צו זאכן וואס זענען נגד השכליים ע״ש. און ביי לברר האמת, שהיא ענין חכמה, שרייבט ער אליין אז עס איז דא אן אינעיט השתוקקות צוצוקומען דערצו. וממילא ביי דעם וואו מען האט די ריכטיגע תאווה און מ׳וויל טאקע מברר זיין די אמת (דערביי), וואס דאס איז דאך מצד השכל, ובחדא מחתא האלט מען זיך צוריק פון די סארט תאוות וואס זענען נישט נגד השכל, איז מען טאקע גרעסער ווי דער חסיד מעיקרא.