ויקונן השואה על המקוננים בחודש אב
נשלח: זונטאג יולי 26, 2015 3:31 pm
בליל תשעה באב, יבכיון בנים
וביום עלי ארץ, דמעות כנחלים
אורות חשוכים, וקומות כפופים
כל זקן וישישה, בשפתם קינתם
אחד על שממות הראשון, חלוקו קרועה
והשני על בית חשמונאי, לבו שסועה
והזקנה ממעל, על מרתא בת בייתוס
זולגת מיללת, ועיניה לתשועה
והנה ממול, השעון הגדול
שתיים עשרה, מכה בקול
והספסלים מיותמים, מקיר לקיר
ללידת בן דוד, כי עוד יבוא העיר
ופה ושם, עוד לא כולם עזבו
המאחרים לקום, עוד יש בפיהם קינה
"לא" הם אומרים, גלות זה לא הכל
ואיה הזוועות, הגירושים והשחיטות?
האין זה הזמן, לבכות את התמוז?
והאייר והשבט, ושאר חדשי המוות?
נשבה לארץ ונדום, עד כי גמרנו לספור
או עד כי חדלנו, כי אין מספר
והם יושבים ובוכים, ולבם בל עמם
גם מחשבותם עם, הנחנקים והנתלים
ועם השרופים והנדקרים, והנקברים חיים
עם השלדים והשיניים, השערות והציפורניים
ואני עומדת מן הצד, מתוסכלת ומתמיהה
איכה, לחורבן בית עצים אבנים נדמיתי
הכי תחשבי חלייך לשברי, זועקת רוחי
האם לביטול סנהדרין, תמשולי סבלי
נדדת את הרבה, לכל קצוות וארצות
הוי! לו יכלו בנותי, מקל נדודים לירצות
עלי הרים וגבעות, ועמקי שפלים
אז היו רצים אצים, כריקודי נשפים
עליך ידמעון, עלי ביטול זבחים ועולות
מי יתן ראשי מים, על תמידי קרבנותי
תמיד בבוקר בבוקר, וכל היום עד העלות
ומערב עד ערב, הקטר איברים במשרפותי
לך השאיר רב טבחים, מדלת בנייך
וגדליהו, ויבנה עם חכמיו, להציל
לי אם ישאיר שר טבחי, מדלת בניי
גם השר גם הדל, גורל אחד לעאזל
לך, על דליקת בית תפילה
לי, על שריפת מתפלליה
לך, על קולות מחרפיה
ולי, על יללת טפיה, עולליה
לך, על ארמון אשר נוטש
ועל שם אשר חולל
ומה אדמה לך, חילולי חללי
עיט עלי פגרים, עלי אוכל יוטש
דום לך אב, אל תתעברי למעניתי
הניחה לי ואשבה, לבדי בפינתי
לא לך זר לערב, קינתך בקינתי
ואהימה מימים ימימה, בקול שתיקתי
וביום עלי ארץ, דמעות כנחלים
אורות חשוכים, וקומות כפופים
כל זקן וישישה, בשפתם קינתם
אחד על שממות הראשון, חלוקו קרועה
והשני על בית חשמונאי, לבו שסועה
והזקנה ממעל, על מרתא בת בייתוס
זולגת מיללת, ועיניה לתשועה
והנה ממול, השעון הגדול
שתיים עשרה, מכה בקול
והספסלים מיותמים, מקיר לקיר
ללידת בן דוד, כי עוד יבוא העיר
ופה ושם, עוד לא כולם עזבו
המאחרים לקום, עוד יש בפיהם קינה
"לא" הם אומרים, גלות זה לא הכל
ואיה הזוועות, הגירושים והשחיטות?
האין זה הזמן, לבכות את התמוז?
והאייר והשבט, ושאר חדשי המוות?
נשבה לארץ ונדום, עד כי גמרנו לספור
או עד כי חדלנו, כי אין מספר
והם יושבים ובוכים, ולבם בל עמם
גם מחשבותם עם, הנחנקים והנתלים
ועם השרופים והנדקרים, והנקברים חיים
עם השלדים והשיניים, השערות והציפורניים
ואני עומדת מן הצד, מתוסכלת ומתמיהה
איכה, לחורבן בית עצים אבנים נדמיתי
הכי תחשבי חלייך לשברי, זועקת רוחי
האם לביטול סנהדרין, תמשולי סבלי
נדדת את הרבה, לכל קצוות וארצות
הוי! לו יכלו בנותי, מקל נדודים לירצות
עלי הרים וגבעות, ועמקי שפלים
אז היו רצים אצים, כריקודי נשפים
עליך ידמעון, עלי ביטול זבחים ועולות
מי יתן ראשי מים, על תמידי קרבנותי
תמיד בבוקר בבוקר, וכל היום עד העלות
ומערב עד ערב, הקטר איברים במשרפותי
לך השאיר רב טבחים, מדלת בנייך
וגדליהו, ויבנה עם חכמיו, להציל
לי אם ישאיר שר טבחי, מדלת בניי
גם השר גם הדל, גורל אחד לעאזל
לך, על דליקת בית תפילה
לי, על שריפת מתפלליה
לך, על קולות מחרפיה
ולי, על יללת טפיה, עולליה
לך, על ארמון אשר נוטש
ועל שם אשר חולל
ומה אדמה לך, חילולי חללי
עיט עלי פגרים, עלי אוכל יוטש
דום לך אב, אל תתעברי למעניתי
הניחה לי ואשבה, לבדי בפינתי
לא לך זר לערב, קינתך בקינתי
ואהימה מימים ימימה, בקול שתיקתי