קאווע שטיבל

אז מען רעדט פון פיוטים איז כדי צו כאפן א איבערבליק וויאזוי עס האט זיך אנטוויקלט צום קלאסישן פארעם פון די באקאנטע פיוטים בימי הראשונים.

עס ווייסט יעדער אז דער געדאנק פון שיר! איז נישט קיין זאך וואס איז אויפגעקומען אין די מיטל אלטער. יעדער קען דעם אז ישיר משה און יעדער ווייסט פון שירת דבורה וחנה הנבואות. יעדער ווייסט פון די ספרי נביאים אחרונים און די ספרי אמ"ת (איוב משלי תהילים) שיר השירים און איכה אין כתיבים. וועלעכע זענען אלע סוגים פון שירה.

אויסער גלאנציגע אדער פארנעפלטע פראזן, האבן אבער די שירים נישט פארמאגט קיין טעכנישע קונסט, אזוי ווי גראמען וכד', דערפאר איז אבער דער שפראך נורא נוראות מיט זיין שיינקיט פרוכבארקייט קאלירפולקייט טיפזיניגקייט און שארפקייט, די מערסטע בולט איז עס אין ישעי' וואס זיין ביוטי און נשמה קען צונעמען א מענטש.

פונדעסטוועגן קען מען נישט זאגן אז די שירי תנ"ך פארמאגט נישט קיין טעכניקן. קודם כל די קורצע פסוקים מיט אן אתנחתה אינדערמיט ווייזט אז עס האט פארמאגט א שטיקל משקל, און צומאל שפילט זיך עס מיט ענליכע ווערטער איינס נעבן אנדערן אזוי ווי שפיל ווערטער, און ועל כולם די פרקים וועלעכע זענען מיוסד על סדר א"ב, ווי אשרי יושבי, אשת חיל, און די פרקי איכה (אגב, האט חברינו ר' יצחק לאווי @לעקוואד מפרסם געווען פאר ת"ב א שיינע ביאור אויף די פרקים בתנ"ך המיוסדים על סדר א"ב).

אויך תפילות וואס איז א ממוצע צווישן פיוט ודיבור געפונען מיר אין תנ"ך, אנגעהויבן פון די קורצע תפילה אויסדרוקן פון אברהם פאר סדום, משה פאר מרים (אנא קל נא רפא נא לה) און די תפילת זקני העיר ביי עגלה ערופה. און צום סוף תנ"ך די לאנגע הארציגע תפילות פון דניאל איש חמודות אויף וואס א טייל פון אונזערע סלוחות און תחנון זענען מיוסד.

שירה און חצי שירה'דיגע פראזן האבן אנגעהאלטן אפילו נאך די לעצטע נביאים חגי זכריה מלאכי (ווער קען די ניגונים "עוד ישבו" "והשוב לב"?! דאס זענען פסוקים פון די לעצטע נביאים). ספר בן סירא וואס איז בנוסח משלי, און אנדערע ספרים חצונים אין לשון הקודש וארמית וטאס זענען געשריבן אין פאיעטישע פראזן, אבער ווי עס ווייזט אויס פון די מגילת קומראן (ים המלח) האבן די בעלי נפש בתקופת בית שני מער געטון אין תמימות'דיגע תפילה ווי אין געקינסלטע שירה, און פיל פון אונזערע תפילות פון סידור ווערן צום ערשטן מאל דערמאנט אין די תפילות אין די ספרי תפילות קומראן וועלעכע זענען לויט די השערה מתקופת בית שני.

צוביסליך האט זיך שירה און קונסט ביי די ראשי עם ישראל אויסגעלאשן, די מנהיגים זענען מער געווען פארטון אין ד' אמות של הלכה און גאר רעאקציאנירן קעגן די גריכישע חכמה אןן קונסט וואס האט כולל געווען שירה מיט זייער נאמען פאיעט. בו בעת וואס יהדות מצרים היוונית האט געבליעט מיט די ניי אויפגעקומען פילאזאפיעס און קונסט.

במשך די תקופת התנאים והאמוראים בא"י ובבל געפונען מיר כמעט בלויז תפילות, אזוי ווי די יהי רצון'ס, און די תפילות פון רב וועלעכע האט לויט די מסורה מיסד געווען די מלכות זכרונות שופרות.

אלזא, ווען האט זיך שירה צוריק אויפגעוועקט ביי די סמעטענע פון יהדות און אריין גענומען געווארן אין די גלות געגרינדעטע תפילות, און מיט א גענצליך פנים חדשות?

דאס האט זיך אנגעהויבן בתקופת הסבוראים בא"י בין כיבוש הפרסי הקצרה לכיבוש הערבי הגדולה

[tag]moshev zekeinim[/tag] תמשיך תמשיך מיר ווילען הערן מער .

איך האף באלד ממשיך צו זיין אי"ה איבער יוסי בן יוסי היתום דער בעל אתה כוננת הפייטן הראשון

דער בית יוסף אויפן טור או"ח הלכות יו"כ (סי' תשכ"א) שרייבט:
"ודרך הפשוט לקריאת בני ספרד הוא אתה כוננת שיסד יוסי בן יוסי כ"ג (=כוהן גדול)".

אט דער יוסי בן יוסי ווערט אויך דערמאנט דורך'ן בעל העיטור. און נאך פריער בימי הגאונים דורך רב סעדיה גאון וואו ער לויבט אויס זיין פיוט אויף די עבודה.

עס איז נישטא קיין קלארע ביאגראפיע איבער דעם יוסי בן יוסי, וואו און וועלעכער צייט פונקטליך ער האט געלעבט, גלייך ווי אנדערע קדמונישע פייטנים. אבער פון דער סגנון הפיוט און פון דער תוכן, זענען די חוקרים געקומען צום מסקנה אז ער האט געלעבט בימי הסבוראים אין ארץ ישראל אונטער די הערשאפט פון די פערסן און ביזאנטישע רוימער.

קיין פריערדיגער פייטן פון אים האט מען דערווייל נישט געטראפן. אין גמרא געפונען מיר געוויסע פתגמים (סעיאינגס) בלשון פיוט, אבער גאר קורץ און נישט אלץ תפילה (ווער קען דעם ניגון דדא ביא?) עס איז דעריבער אנגענומען צו פאררעכענען יוסי בן יוסי אלץ דער ערשטער פייטן אין די אידישע היסטאריע, וועמען עס איז געלונגען זיך אריין צוברעכן אין די אלטע פשטות'דיגע הארציגע תפילות, אדער שירה בלויז פון תנ"ך, און אריין שטעלן זיין אייגן פארפאסטער און גענצליך נייער סטיל קונצליכע שירה אלץ חלק התפילה לדורות.

זיין נאמען יוסי בן יוסי מיטן כינוי יתום צייגט אז ער איז געווען א יתום מלידה. אבער וויבאלד עס איז אין יענע צייטן נישט געווען קיין זעלטענע זאך צו רופן א קינד אויפן לעבעדיגן טאטנס נאמען, זענען דעריבער פארהאן וואס זאגן א סברא אז יתום מיינט דער "ספעציעלער" ( one and only ) אזוי מען האט צומאל גערופן אן אויסגערופענער שיר שאין לו אח בשירים "שיר היתומה".

חוקרים מיטשענען זיך, וואס עס האט געברענגט דעם מיסטעריעזן יוסי בן יוסי פון ארץ ישראל אין יענע תקופה צו מחדש זיין א נייער נוסח התפילה ושירה וואס עס איז, ככל הנודע, נישט געווען איינגעפירט ביז דאן.

פארשידענע סברות זענען פאראן, בעיקר זענען זיי געבויט לאור די אינפארמאציע פון יענער תקופה אין ארץ ישראל.

די רוחניות'דיגער מצב אין ארץ ישראל איז אין יענע צייטן געווען בשפל המצב, און עס איז נישט באקאנט קיין גדולי התורה והלכה אין יענע יארן (און אפילו אין בבל דער העגמאניע פון דער יהדות התורה האט זיך געמיטשעט מיט שווערע פראבלעמען פון די גזירות הזנדוקים און אינערליכע מרידות, אפילו אידישע). אבער פארט איז דער חיי הרוח בארץ הקודש נישט געשלאפן, און שטילערהייט זענען דארטן געשאפן געווארן יצירות וואס זענען געבליבן לדורות. פארהאן ערנסטע סברות אז רוב באקאנטע מדרשים זענען צוזאמענגענומען געווארן אין יענער תקופה אין ארץ ישראל. אויך דער באקאנטער לעגענדע מיט דער ינוקה נחמן קטופה מיט זיינע נבואות איז פארגעקומען אין ארץ ישראל. קומט אויס אז ארץ ישראל האט מער עוסק געווען בעניני עבודה שבלב ואגדה, און בבל בעיקר מיט הלכה.

די רדיפות פון די ביזאנטישע נוצרים, און די האפענונג און אכזבה פאר א בנין בית שלישי בשנות שליטת הפרסיים, און די צוריק קורצער אייננעמונג פון די ביזאנטן ערב די אראבישער אייננעמונג, האט ערוועקט שטארקע פאיעטישע הרגישים און געגועים צום בית המקדש און די גאולה, און דאס איז מעגליך די סיבה פון די ערוועקונג פון שירה בימים ההם. און ווארשיינליך האבן די פארשידענע קולטורן וועלעכע האבן דארט געוועלטיגט א דאנק די מלחמות, געהאט אן השפעה אויף די סגנון הפיוט החדש פון יוסי בן יוסי.

אלזא, לאמיר זען אין וואס עס איז באשטאנען זיין נייער סטיל שירה?

קיין גראמען איז נאך אין יענע צייטן ווייזט אויס נישט געווען איינגעפירט צו מאכן. און ווי אויך נישט צו חתם'ענען דעם אייגן נאמען בראשי הבתים. אבער פארט האט ער מחדש געווען אין שירה, גענוג אז עס זאל באקומען דעם רעלאטיוו מאדערנעם נאמען "פיוט" אנשטאט שירה.

קודם כל מאלט ער אראפ א זאך מיט "פארבן", מיט פארשידנארטיגע רייכע ווערטער און שילדערונגען און פארגלייכן, וואס הייבן דעם חוש הדמיון, ווי ביי א מאלעריי.

טראץ דעם וואס ער רעדט נישט בלשון נסתר (עס האט זיך געמאכט, עס קוקט אויס וכ') כדרך השירים הקדומים, נאר ליבערש בלשון נוכח (ער האט געטון, עא קוקט און זעט וכ'), קאנצענטרירט ער אבער גאר שטארק זיינע סיפורים אין אייניגע ווערטער, און בלשון רמז, וואס גיט עס דעם גלאנץ פון א שיר פונעם העכסטן קאליבער, וואס דאס איז געווארן דער אבן היסוד לפיוט לדורות.

א גוטע דוגמא פון זיינע רמזים זענען די נעמען וואס ער האט געטוישט צו כאראקטעריסטישע סימבאלן:

צ.ב.ש. ביי דער פיוט עבודה וואו ער שילדערט מיט זיינע קאנצענטרירנדע ווערטער די תולדות העולם ביז משה רבינו, וועט ער אנרופן די פאלגענדע נעמען און חפצים ווי פאלגנד:

"קין"-"משדד תלמי אדמה".
הבל: "תומך שבט" אדער "רועה עדרים".
נח: "זך" אדער "תמים".
אברהם: "צדיק יסוד עולם".
יצחק: "טרפי צמח זקונים".
שרה: "ערוגת חרב".
יעקב: "איש תם".
משה: "נאמן בית" אדער "רועה".
אהרון: "מכהן".
מרים: "אשה נבואה" אדער "עלמה מתופפת".
יהושע: "משרת אהל".
אליהו: "תשבי".
יונה הנביא: "ציר הבורח".

תורה: "אמון".
ישראל: "סגולה".
מים: "מדודים".
שמים: "דק" (ע"פ ישעי': הנטה כדק שמים).
נחש: "זוחל עפר".
גיהנם: "עלוקה".
שמש: "שואף זורח".

נאך א זאך וואס ער האט מחדש געווען מיט זיין שיר, זענען די גאר קורצע זאצן (טורים), וואס גיט צום שיר טאקט. פאלגנד זענען עטליכע ביישפילן:

אדר מתהומות / שבח ממאורות / אמר מימים / זמר מלילות.

און דארט וואו ער איז מתאר די וועלט פאר יצירת אדם:

דשאי מנחות / ואכלי מגדים / ושלחן ערוך / ואין מי ידושן דבר בלבו / מי יסור הנה / לטבח הטבוח / ויין המסוך.

אויך האט ער אנגעהויבן מיט דער געדאנק פון ענדיגן יעדן טור מיטן זעלבן ווארט, וו.צ.ב. ביי דעם פיוט אהללה אויף ר"ה ביי מלכיות:

"תחגור גאות ותתאזר עוז ובל ישתרר זר במלוכה
תכון תבל כי ינער רשע ושם צדק לרגליו ויצנוף מלוכה
תקום גויים תוכיח לאומים תשבור מטע רשע מושל מלוכה
תחליף אלילים תושגב לבדך תקרא נצח יחיד במלוכה".

און דאס זעלבער מאכט ער ביי זכרונות וואו יעדער טור ענדיגט זיך מיט "זכרון", און ביי שופרות מיט "בקול".

אויך האט ער מחדש געווען דער "פזמון" געדאנק, וואס מען זאגט איבער נאך יעדע עטליכע טורים. פאלגנד איז א דוגמא פון יוסי בן יוסי'ס פיוט וואו מען זעט שוין אגב אביסל גראמען אויך:

"אָז לְרֹאשׁ תַּתָּנוּ, וְנַמְנוּ נִתְּנָה רֹאשׁ
עַד לֹא נָכוֹן בְּרֹאשׁ, רָוִינוּ מֵי רוֹשׁ
בָּנוּ טַעְתָּה אֹזֶן, וּבַל אֹזֶן הִטִּינוּ
עַד לֹא שְׁמוּעָה, תְּצִלֶּינָה אָזְנֵינוּ

פזמון: חָטָאנוּ צוּרֵנוּ סְלַח לָנוּ יוצְרֵנוּ

גָּם עֵיִן הֵרַמְנוּ, מוּל יוֹצֵר עַיִן
עַד לֹא נְגַשֵׁשׂ, בַּקִּיר כְּאֵין עֵינַיִם
דָּמִינוּ בְגֹבַה אַפַּיִם, לְאֶרֶךְ אַפַּיִם
עַד לֹא אָנַף, וְעָלָה בָנוּ אַף

פזמון: חָטָאנוּ צוּרֵנוּ סְלַח לָנוּ יוצְרֵנוּ"

די פיוטים פון תנאים האסטו אביסל געכיפערט. קודם ר' אליעזר הקליר, וואס מאנכע זאגען (ובתוכם האר"י ז"ל) אז ער איז גאר די תנא ר' אליעזר, און ער איז זיכער א קדמון פון גאר פרי. תוס' דערמאנט אינ'ם פערטען פרק פון ר"ה (כז.). אוודאי האלטען היינטיגע חוקרים אז ער איז פון א שפעטערדיגע תקופה, אבער דער השערה אז ער איז א תנא איז אויך נשיט אוועק צו מאכען. ער איז געווען א תלמיד פון איינער 'יניי', לויט וויקפידיה. אבער אין אוצה"ת סידור האב איך געזען אז דאס איז גאר דער תנא ר' ינאי. ער האט פארפאסט דער פיוט 'אז רוב נסים הפלאת בלילה' וואס מ'זאגט ליל פסח און אין יוצרות לשבת הגדול. דארט אין אוצה"ת איז אויך דא אן אנדערע סדר פון קרובות לשבת הגדול פון איהם.
אנדערע האלטען אז יוסי בן יוסי איז געווען א כהן גדול זעלבסט. ביי אונז מתפללי נוסח אשכנז זאגט מען דאך 'אמיץ כח' און נישט 'אתה כוננת', וואס דאס פון א שפעטערדיגע תקופה פון ר' משולם בן קלונימוס, אבער
איך פיל אייביג אז די פיוטים פון ר' אליעזר הקליר האבען אן אנדער'ן טעם ווי אנדערע פיוטים, אז די ווערטער האבען מער טייטשען און מער חז"ל'ן אריינגעמישט, אבער ס'קען זיין ס'איז נאר ווייל איך האב געליינט אזוי פון אנדערע, ובתוכם הרי"ד סאלאווייציג, ממילא קלער איך אויך אזוי.

ס'איז כדאי אראפצוברענגען דער לשון פונ'ם אבן עזרא ווי ער פייער'ט קעגען דער ענין פון זאגען פיוטים:
אבן עזרא קהלת פרק ה
יש בפיוטי רבי אליעזר הקליר מנוחתו כבוד, ארבעה דברים קשים:

הדבר האחד כי רובי פיוטיו חידות ומשלים ואזכיר מפיוטיו אחד והוא, ליראי יקפיל, וחדשים יכפיל, ליום זה פור הפיל, ומציון ימלוך, יש מפרשים כי ליראי הוא ביו"ד, וענינו הוא המשיח יקפיל הארץ לפניו, וחדשים יכפיל שיכפול חדשי השנים וימהר ביאתו.
ויש אומרים כי הוא בלא יו"ד, וענינו יעביר כמלת ראי דרכך בגי וחדשים יכפיל יסתיר והם העצבים החדשים מקרוב באו.
וחכמי הדור יפרשו ליראי יקפיל שיעביר אלה השמים הנמשלים לראי מוצק, וחדשים יכפיל הם השמים החדשים. גם זה איננו נכון, כי אין משמע לשונו כי אם יעביר ראי ויכפיל חדשים, אולי עבותים הם ויכפילם כדי שתהיה המכה בהם קשה, היתכן שיאמר אדם אין בכל החיים חכם כעיר, ויאמר כי ענינו אדם שנאמר ועיר פרא אדם יולד, או יאמר אשרי העם עובדי אש ומשתחוים לשמש, ויאמר כי אש הוא השם הנכבד והנורא שנאמר כי יי' אלהיך אש אוכלה הוא אל קנא. גם הוא שמש, שנאמר כי שמש ומגן יי', אף כי אלה בלי כ"ף דמות כראי חזקים, ולא דמה הכתוב השחקים לראי כי אם בחוזק, היתפלל אדם ברוך אתה אריה בעבור שנמצא על המקום כאריה ישאג, הייטיב בעיני יי'?
ולמה לא נלמד משלמה, שלא היה חכם אחריו כמוהו, והנה תפלתו שהתפלל מודעת, וכל יודע לשון הקדש יבין אותה, ואיננה חידות ומשלים. וכן תפלתו של דניאל, שהיה משרא קטרין, והנה אלה לא התפללו כי אם בדברים מבוארים שהיו חכמים, אף כי המתפלל על אנשים רבים וכלם אינמו חכמים. וכן כל תפלה לחול ולקדש שתקנו הראשונים, אין בה חידות ומשלים.
ומה ענין יש שיכפיל השמים החדשים, היהיו שנים ויכפילם, ולאמר על המקום ליום זה פור הפיל איננו נכון, כי המשליך גורל לא ידע מה יהיה, והיה ראוי שיברח ממלת פור הפיל, כי לא תמצא כי אם במקום הצורר, ועוד אחר שיעביר אלה השמים והארץ, איך ימלוך מציון והיא חלק מהארץ.
ענה אחד מחכמי הדור ואמר, כי חרוז יקפיל הצריכו שיאמר פור הפיל.
השיבותיו, כי לא מצאנו הנביאים בכל תפלתם שיעסקו בחרוז. ועוד, כי היה לו לעשות על חרוז אחר, ולמה רכב על פיל, ואותו לארץ יפיל, ואם ראה בחלום שיעשה חרוז על פיל, והוצרך בהקיץ לפתור חלומו, יהיה אומר, לוחץ יעפיל, להתנשא יפיל, ורמי לב ישפיל, ומציון ימלוך.

והדבר השני, שפיוטיו מעורבים בלשון תלמוד וידוע כי יש כמה לשונות בתלמוד ואינמו לשון הקודש. וכן אמרו לשון מקרא לחוד ולשון תלמוד לחוד. ומי הביאנו בצרה הזאת להתפלל בלשונות נכריות, הלא נחמיה הוכיח המדברים לשון אשדודית, ואף כי בעת התפלה, ולמה לא נלמד מן התפילה הקבועה שהיא כולה דברי צחות בלשון הקודש ולמה נתפלל בלשון מדי ופרס ואדום וישמעאל,

והדבר השלישי, אפילו המלות שהם בלשון הקודש יש בהם טעויות גדולות כמו אנסיכה מלכי לפניו והנמצא מזה הענין ואני נסכתי מלכי והוא מן הבנין הקל, על משקל נפלתי ונדרתי; והעתיד אסוך או אנסוך כמו אפול ואדור, ומן הבנין הכבד יאמר הפיל והעתיד אפיל, וכן מן הסיך יאמר אסיך או אנסיך בהראות הנו"ן כמו ולנפיל ירך. והנה יהיה פירוש "אנסיכה מלכי", אעשה ממנו נסוך, כמו בל אסיך נסכיהם מדם. ויש מפרשים נסכתי מלכי כמו משחתי. ואם היה הפירוש אמת, תהיה טעות שנית, ולמה לא אמר "ארומם מלכי", או אשבח ואודה, או אקדש. רק ביקש מילה להראות חכמת לשומעים.
ואנחנו חייבים לדעת דקדוק הלשון היטב שלא נטעה, כמו המברכים ברכת המזון שיאמרו "זננו" ולא ידעו כי זננו היא מן זנה, כמו עננו מן ענה, ולא יאמר מן זן, כי אם "זוננו" כמו שובנו אלהי ישענו. ופעם יאמר צו לשון עבר, והוא לשון ציווי, כאשר יאמרו רבים בתענית שחל עניו פניך, וידוע שהשי"ן במקום אשר, כמו מה שהיה הוא שיהיה. ו"חל" הוא לשון צווי לעתיד, כמו "חל נא את פני ה'". והנכון לומר שחלה כמו ובהכנעו חלה את פני יי'.
ועוד כי לשון הקודש ביד רבי אליעזר נ"ע עיר פרוצה אין חומה, שיעשה מן הזכרים נקבות והפך הדבר ואמר "שושן עמק אויימה", וידוע כי ה"א שושנה לשון נקבה וישוב הה"א תי"ו כשיהיה סמוך שושנת העמקים, ובסור הה"א או התי"ו יהיה לשון זכר כמו צדקה וצדק. ואיך יאמר על שושן אויימה, ולמה ברח מן הפסוק ולא אמר שושנת עמק אויימה.
ועוד מה ענין לשושנה שיתארנה באימה, התפחד השושנה? ואין תואר השושנה כי אם קטופה או רעננה או יבשה.
אמר אחד מחכמי הדור, הוצרך לומר אויימה, בעבור שתהיה חרוזתו עשירה.
השיבותי אם זאת חרוזה עשירה, הנה יש בפיוטיו חרוזים עניים ואביונים מחזרים על הפתחים, שחיבר הר עם נבחר. אם בעבור היות שניהם מאותיות הגרון, אם כן יחבר עמה אל"ף ועי"ן, ועם הבי"ת והוי"ו שהוא גם מחבר לוי עם נביא, יחבר עמם מ"ם ופ"ה, ויהיו כל החרוזים חמשה כמספר מוצאי האותיות. ואם סיבת חיבור ה"א עם חי"ת בעבור היות דמותם קרובות במכתב, אם כן יחבר רי"ש עם דל"ת, ואף כי מצאנו דעואל רעואל דודנים רודנים. וכן יחבר משפטים עם פתים, כי הם ממוצא אחד, ונמצא הטי"ת תמורת תי"ו במלת נצטדק הצטיידנו ויצטירו. וכן חיבר ויום עם פדיון ועליון, גם זה איננו נכון, אע"פ שנמצא מ"ם במקום נו"ן כמו חיין וחטין, איך יחליף מ"ם יום שהוא שורש עם נו"ן עליון, פדיון שהוא מן עלה ופדה והוא איננו שרש.
ועוד, מה ענין החרוז רק שיהיה ערב לאוזן ותרגיש כי סוף זה כסוף זה, ואולי היתה לו הרגשה ששית שירגיש בה כי המ"ם כמו הנו"ן ואינמו ממוצא אחד. ועוד חבר עושר עם עשר תעשר, גם זה איננו נכון, רק אם היה המתפלל אפרתי.
יש אומרים אין משיבין את הארי אחר מותו, התשובה: רוח אל עשתנו כלנו, ומחומר קורצו הקדמונים כמונו, ואוזן מלים תבחן. וכלנו נדע כי דניאל היה נביא, ורב על כל חרטומי בבל וחכמיה. והנה אמרו חכמים ז"ל, טעה דניאל בחשבונו, והחשבון הוא דבר קל. ועוד כי ירמיה הנביא בזמן דניאל היה, ואחר שהראו חכמינו הראיה על טעותו, האמור יאמר להם אילו היה דניאל חי היה מטעה המטעים אותו?!
ואחרים אמרו רחמנא ליבא בעי, א"כ למה נצטרך לדבר כי הוא יודע תעלומות לב, והלא תקנו הקדמונים לאמר בצום כפור, היה עם פיפיות שלוחי עמך בית ישראל, ואל יכשלו בלשונם.

והדבר הרביעי שכל פיוטיו מלאים מדרשות ואגדות, וחכמינו אמרו אין מקרא יוצא מידי פשוטו. א"כ אין ראוי להתפלל אלא על דרך פשט, ולא על דרך שיש לו סוד, או הוא על דרך משל, או הוא כעניין שאין הלכה כמותו, או שיתפרש לענינים רבים.
הלא ידענו ממדרש שיר השירים, שכל שלמה האמור שם הוא קודש, וענינו המלך שהשלום שלו. הנכון שיאמר אדם בתפלתו "הושיעני המלך שלמה"? והנה מצאנו במקרא האומרים מה משא ה', וידעו כי יש משא כמו נבואה, והמדברים לירמיה הנביא מה משא ה', לא ידע הנביא סודם, שלא היו אומרים כי אם מענין איש איש על משאו. ואמר היודע הנסתרות לנביא, שיאמר להם כי המשא יהיה לאיש דברו, והפכתם את דברי וגו', אכן תאמרו מה דבר ה' ומה ענה ה', שאין במלה ספק, כענין 'וכן לא תקראו לי עוד בעלי', והלא הוא בעל נעורים כמו אישי. לכן בעבור היות שם בעל, ספק עם הבעל שהוא צלם, אמר הנביא אפילו מלה שיש בה ספק כענין צלם, לא תאמרי לי כי אם אישי.

והגאון רב סעדיה נשמר מאלה הארבעה דברים בבקשותיו השתים, שלא חבר מחבר כמו הם, והם על לשון המקרא ודקדוק הלשון באין חידות ומשלים ולא דרש.
וחכם היה בצרפת גם הוא חבר בקשה, תחלתה אמרי האזינה ה', ויש בה דברים אינמו נכונים, מהם שאמר הרחבת עולמות אין להם גבול, ומה שאין לו גבול איננו נברא, ואמר כי שמך בך ובך שמך, ואילו ידע מה פירוש שם לא היה זה הדבור עולה על לבו.
ועוד אחר שאמר כי שמך בך, הלא הוא בעצמו בך שמך, כי מה הפרש בין שלום עליך או עליך שלום, ראובן אתה או אתה ראובן, תפשום חיים או חיים תפשום, יברכך ה' וישמרך יי' ישמרך מכל רע. ואין זה דרך תפלה אלא דרך שחוק.
וחכם אחד שחבר שתי מלות והיו לאחדים בפיו, כמו אברמל פירוש אבאר מלה או אברר מלה, והנה עשה הפך מה שאמר, כי לא באר המלה ולא דיבר ברור, רק בלל בשפתו שפת הקודש. ולא אוכל לבאר אחד מני אלף מטעות הפייטנים.
והטוב בעיני שלא יתפלל אדם בהם כי אם התפלה הקבועה, ויהי דברינו מעטים ולא נענש בדין.

[tag]moshav zekeinim[/tag], הערליך שיין!

כ'האב געמיינט אז דו ביזט א מאסטער אין היינטיגע שירה וזמרה, האסטו געוויזן אז רב חילך וכוחך אין די השתלשלות מדור דור אויך.
לך בכוחך זה והושעת את ישראל!
כה לחי!

איך האף בקרוב ממשיך צו זיין אי"ה איבער יניי הפייטן. דער ערשטער אידישער גראמער.

אלס רעזולטאט פון די מערב אייראפעיאישע אלגעמיינע ענלייטמענט (השכלה), האבן חוקרים און ארכעלאגן, צווישן אנדערע הונדעטער אויסגערופענע געפונסן און באמערקונגען, אנדעקט פארשידענע כתבי קדמונים, וואס האט ליכטיג געמאכט די נעפל ארום געוויסע תקופות, פעזענליכקייטן, און שאפונגען. און זאגאר אנדעקט גאנצעטע פרישע געשעענישן, פערזענליכקייטן, און שאפונגען וואס איז בימים ההם בכלל נישט געווען באקאנט אז זיי האבן אפילו עקזעסטירט.

צווישן די דעמאלסדיגע אנדעקונגען האט אין יאר תק"ץ האט דער באקאנטער גאליציאנער חכם וחוקר הרב שלמה יהודה רפופורט, דער פראגער רב און איידעם פונעם בעל קצות החושן (המכונה שי"ר [נישט רעכניצער...]) אין זיין מאמר "תולדות ר"א הקליר", צום ערשטן מאל אויפמערקזאם געמאכט איבער דעם שטיקל תשיבת רבינו גרשום וואס ווערט געברענגט אין דער באקאנטער ספר שבולי הלקט (סי' כ"ח) מהראשונים.

דארט ווערט געברענגט אזוי:

" וגם יש לנו ללמוד מן הפייטנים הראשונים שהיו חכמים גדולים הרי ר' ינאי שהיה מן החכמים הראשונים ופייט קרובות לכל סדר וסדר של כל השנה. וגם ר אליעזר בריבי קליר"

אביסל שפעטער איז אויך אנדעקט געווארן חלקים פון דעם ערשטן לשון הקודש'דיגער ווערטער בוך אין דער היסטאריע, דאס איז דער ספר האגרון פון רב סעדיה גאון (וואס ער האט מחבר געווען ביי די צוואנציג יאר נאכן וויילן א שטיק צייט ביי די חכמי המסורה מטבריא).אין דארט אין זיין הקדמה דערמאנט רב סעדיה בתוך דבריו די "דברי המשוררים הקדמונים, יוסי בן יוסי, וינאי, ואלעזר הקליר וכו'"

א נייע פערזענליכקייט בשמי ההיסטאריע איז דא אנדעקט געווארן. א געוויסער אור אלטער פייטן מיטן נאמען "יניי". אבער ווער דער דאזיגער יניי איז געווען און וואס זיינע שאפונגען זענען געווען, האט נישט געוויסט שי"ר און נישט קיין איינער אין זיין דור. קיין שום פיוט בשמו איז נישט געווען באקאנט בימים ההם.

זיי האבן נישט גע'חלום'ט דאס וואס מען איז שפעטער געוואויר געווארן דורך דער קיירא גניזה (אלטער שמות באקס אין מצרים) אנדעקונג, אז דא דא רעדט מען פון א מאסיווע פייטן איינס פון די גרעסטע אין די אידישע היסטאריע, וואס זאגאר א טייל פון די גאר באקאנסטע און מערסט פארהייליגסטע פיוטים וואס איז נתפרסם געווארן כמעט בכל תפוצות ישראל איז פון אט דעם יניי.

אזויפיל אבער האט מען שוין יא געזען פון די ביידע קדמונישע מקורות, אז דא רעדט מען פון איינע פון די סאמע ערשטע פייטנים אינעם אידישן היסטאריע, און אויך אז ער האט געלעבט ערגעץ בתקופת הסבוראים. דער פאקט אז ער ווערט דערמאנט דורך ביידע קדמונים, בעפאר ר' אליעזר הקליר, און דער רבינו גרשום דערמאנט אים נאך "יוסי בן יוסי" ווייזט אז יניי האט געלעבט צווישן די צוויי, בעפאר דעם קליר און נאך יוסי בן יוסי. און אננעמענדיג אז יוסי איז האט געלעבט בתחילת תקופת הסבוראים, און דער קליר בסוף הסבוראים, איז שוין געווען כמעט קלאר אז יניי האט געלעבט ערגעץ וואו בימי הסבוראים.

א קורצער צייט איז אדורך און אט איז נתפרסם געווארן דורך החוקר הגדול צונץ אינעם ירחון "כרם חמד", א קורצער הקדמה צו אן אומבאקאנטער קרובץ לשבת הגדול מיטן נאמען
"אוני פטרי רחמתים" וואס ער האט געפונען אין אן אלטער מחזור, וואס דארטן נאכן דערמאנען דעם נאמען פונעם מחבר הפיוט אלס א געוויסער יניי, ווערט דער מחבר אבער באלד געשטעלט אין א מפוקפיק'דיגער ליכט. און אין קורצע ווערטער ווערט געשילדערט א האר פון קאפ אויפשטעלנדע לשון הרע אויפן מחבר, וואס ער האט געטון מיט "זיין תלמוד" ר' אליעזר הקליר:

און אט איז וואס דארט אינעם מחזור ווערט געברענט:

ואמר העולם שהוא יסוד ר' ינאי רבו של ר' אלעזר בר' קליר, אבל בכל ארץ לומברדיא (צפון איטאליע) אין אומרים אותו, כי אומרים עליו שנתקנא בר' אלעזר תלמידו והטיל לו עקרב במנעלו והרגו. יסלח ה' לכל האומרין עליו אם לא כן היה. ע"כ".

ד.ה. אז דער ינאי וואס זיין ערשטער פיוט איז אנדעקט געווארן אין אן אלטער מחזור רומא, איז גאר געווען א מערדער וואס האט מתוך קנאה צו זיין תלמיד וואס באווייזט אויסערגעווענליכע פעאיגקייטן אין פייטנות, אים פשוט אוועק געלייגט.

אלס מחבר פון אזא אומבאקאנטער פיוט ווי "אוני פטרי רחמתים" וואלט כאטש די מעשה נישט געדארפט אזוי קיצלען, ווייל וואס האבן מיר דען מיט דעם פיוט פון אן אלטער פארשטויבטער מחזור וואס כמעט קיינער זאגט סייווי נישט. איז אבער צום שאק פון די וואס האבן אריין געקוקט אינעם המשך הפיוט געזען אז נישט מער און נישט ווייניגער נאר דער אלעמען באליבטער פיוט וואס ווערט בליל התקדש חג געזאגט בתפוצות אחינו האשכנזים מיט ערהויבענע געפילן און קדושה, דער פיוט "אז רוב ניסים" איז בלויז א המשך פונעם אוני פטרי רחמתים.

שוין אין די גאר פריערדיגע אשכנזישע מחזורים איז געדרוקט דער פיוט הידוע "אז רב נסים הפלאת בלילה", וואס איז מחמת רוב יפיו והדרו אריין אינעם הגדה של פסח, אבער קיינמאל האט מען נישט געוויסט ווער דער מחבר איז.

האט טאקע א אומפארשעמטער מערדער מחבר געווען דעם געהויבענעם און הייליגן פיוט אז רוב ניסים?

דער מקור פון דער הקדמה'לע האט זיך ארויס געשטעלט צו זיין פון דעם בעל התוספות רבינו אפרים מבונא (דער היינטיגער באן-דייטשלאנד, אדער ווי אנדערע זאגן אז עס מיינט ווין לויט די ספרדישע אויסדרוק) וועלעכער איז אויך די ערשטע מקור פון די מעשה ר' אמנון מיטן נתנה תוקף.

אבער דער פריער דערמאנטער פראגער רב דער חוקר הרב שלמה יהודה ראפארפאט, האט נישט געוואלט מסכים זיין מיט דער לעגענדע, און האט ער זיך ארויס געשטעלט דערקעגן, און גע'טענה'ט אז דאס איז דבת הבל. קיין ראיה לדבריו ברענגט ער אבער נישט.

זיין חבר פון פאדאווא- צפון איטאליע, דער שד"ל (הרב שמואל דוד ליצאטו) וועלעכער האט זיך אויך ארויס געשטעלט דערקעגן, ברענגט יא א טעם (אין זיין הקדמה למחזור בני רומא) פארוואס עס איז א דיבת הבל, נעמליך, ווייל בעת לויט דעם בעל הממרא ווערט דער יוצר נישט געזאגט אין גאנץ לומבארדיע (צפון איטאליע) ווערט עס פאקטיש יא געזאגט אין אלע אשכנזישע קהילות אין לומבארדיע (די אשכנזישע קהילות אין צפון איטאליע זענען אור אלט מימי הראשונים וואס דאן איז כמעט גאנץ צפון איטאליע געווען כנוסח אשכנז).  און טאמער וועל איך אננעמען אז דער בעל ההקדמה האט זיך באצויגן צו דער אלגעמיינער מנהג איטאלקי וואו דער פיוט ווערט טאקע נישט געזאגט, איז זייער שווער צו זאגן אז עס איז דווקא צוליב דער אנגעגעבענער סיבה ווייל דער מחבר איז א רוצח, וויבאלד לויט מנהג איטאלקי ווערן נישט געזאגט אפילו די פיוטים פון ר' אליעזר הקליר דער "נרצח" און אויך נישט אנדערע גאר אנגענומענע פיוטים.

דא ברענגט ער אז דער פיוט וכל מאמינים איז אויך פון יניי.

אין די עבריתישע הארץ איז געווען אן ארטיקל פאר יום כיפור איבער ונתנה תוקף ווי דער שרייבער טענהט אז פונעם סגנון איז קלאר אז ינאי איז דער מחבר פון ונתנה תוקף
http://www.google.com/url?q=http://www.haaretz.co.il/literature/study/.premium-1.2736551&sa=U&ved=0CA8QFjAAahUKEwiOmv3A95DIAhUJVpIKHb78Ccc&usg=AFQjCNE5BP6Bw0CmEDDHoPvmGNDGiqvHuQ

אויך איז געווען אן אנדעקונג דורך די יאר אז דער רבי אליעזר הקליר האט מחבר געווען א פיוט וואס איז מבוסס אויף ונתנה תוקף וואס לויט דעם שטימט נישט די מעשה פון רבי אמנון ממגנצא ווייל דער קליר איז זיכער פריער

http://www.ivelt.com/forum/viewtopic.php?f=5&t=5699
פארראכטן די לינק.

.

[center]"ונתנה תוקף" - המקור והחיקויים[/center]

התחקות אחר התקבלותה של היצירה הנפלאה הזו, שעל פי וירטואוזיות החריזה, אין ספק שיוצרה היה הפייטן יניי, בן המאה ה-6 לספירה

אחד הפיוטים המרשימים ביותר החוזר ונאמר לפני הקדושה בתפילות המוסף של הימים הנוראים הוא הפיוט "ונתנה תוקף". כבר במשפטי הפתיחה נשמעים הדיו של סיפור התוקף והחומרה, המורא והאיום, החיל והרעדה. אלה אוחזים לא רק בבני תמותה, בשר ודם כמונו, כי אם גם במלאכי שמים. יום הדין של בני האדם הוא גם יום הדין שלהם. הם נחפזים לכן וממהרים. גם בני תמותה נרמזים שעליהם לצאת מגדרי יום יום שלהם ביום הדין. בראש השנה ייכתב גזר דינם וביום כיפור הוא ייחתם, ואין לאחר החתימה דבר.

האל מעביר תחת שבט ביקורתו את כל באי העולם, וכמו במפקד צבאי (בְּנוּמֶרוֹן היווני) הוא בוחן ובודק את נתיניו. זה היום שבו הוא גוזר את דינם לחיים ולמוות. בלא חריזה ובלא הצטעצעות מיותרת, הפיוט מונה את כל האפשרויות העומדות לפני הנידונים, ביניהן מרעין בישין ומיתות משונות. בקוטב המיתה נדונות אך ורק האפשרויות השונות של המוות, לא עצם הבחירה בין חיים למוות. והברירה קשה ביותר, מי במים מי באש, מי שהאל גוזר את דינו למוות במיתת חנק של טביעה ומי שהאל גוזר את דינו למוות בשריפה. מיתה במפולת של רעידת אדמה, "ברעש", או במגיפה נוראה הקוטלת בני אדם בהמוניהם. בימיו של הפייטן היו המיתות המשונות הללו מעשים שבכל יום.

אנשים הכירו גם את מגפת הדבר וגם את הדריסה של חיות רעות, בין השאר במשחקי לודרים באיצטדיון. כשהציבור שמע "מי בדבר מי בחיה" היה ברור לכל במה מדובר, אף כי משחקי גלדיאטורים הפסיקו להתקיים עם התפשטות הנצרות בראשית המאה ה-5. סכנת דריסה על ידי חיה רעה בזירה היתה אולי זיכרון קצת רחוק, אבל מיתה במגפת דבר היתה מוחשית כנראה ביותר. במגפת הדבר המפורסמת של המאה ה-6 נכחדה כמחצית מהאוכלוסייה של אזור הים התיכון.

רק בסוף הרשימה הנוראה מופיעות כמה אפשרויות פחות מפחידות, של מי שאפשר שהאל יגמול להם אולי טובה אבל אולי גם רעה: "מי ישלו מי יטורף, מי יעשיר מי יעני, מי ירום מי יישפל, מי ישקוט מי יתייסר". את האפשרויות בקוטב החיוב הפייטן מונה הפעם בראשי זוגות ההפכים שלו, ואפשר להניח שזה לפחות היה מה שהוא איחל לציבור שלו.

זוגות הפכים היו אחד הכלים הספרותיים האהובים על יניי (ינאי — בשני יו"דין על פי נוהגי הכתיב הארץ ישראליים העתיקים). יניי הוא הפייטן הראשון הידוע לנו בשמו, והוא חי כנראה במאה ה-6 או בסביבתה. הוא מסוגל היה לחרוז את זוגות ההפכים שלו ברצף אלף־ביתי מלא. הם תרמו מבחינתו לרושם האקסטטי המסחרר, וככל שהמלים המציינות את ההפכים היו קרובות יותר זו לזו בצליל ובתבנית, הרי שהרהיטות היתה גדולה יותר, ויחד אתה גם הסחרור וההתרגשות. את אלה הוא שמר לקטעי הסיום בקומפוזיציות. אלה הביאו את הקומפוזיציה כולה לרגעי השיא והאקסטזה לקראת ההכרזה שמשתתפים בה המלאכים בשמים וישראל בארץ. זו מתבטאת בחזרה נלהבת על המלה "קדוש" שלוש פעמים, בלא הפסקה: "'קדוש קדוש קדוש". הקטעים נחשבים חלק מן הסילוק, שהפועל סל"ק הארמי מציין את אופי העלייה וההתעלות שלהם.

כך למשל, נח יצא מן התיבה אך ורק בעקבות הצו האלוהי, שיניי מנסח בלשון: "צֵא מִתֵּבָה לִתְאִיבָה" (לחופש של תאווה). מעבר לזאת, הוא הצטווה לעשות זאת לפי יניי לא פחות מ-22 פעמים, כמספר אותיות האלף־בית. וכך, למשל, באותיות ס־פ: "צֵא מִסְּגִירָה לִפְתִיחָה / צֵא מֵעֲמִילָה לִנְפִישָׁה / צֵא מִפְּנִימָה לְחוּצָה".

פנחס בן אלעזר הכהן המקנא, שזכה לבסוף לגמול ראוי, עמד גם הוא מלכתחילה בפני הברירה הקשה: "עַל שׂוֹבַע וְעַל הָרָעָב / עַל עוֹשֶׁר וְעַל הָעֲנִיּוּת / עַל פְּתִיחָה וְעַל הַסְּגִירָה... עַל שָׁלוֹם וְעַל הַיִּיסּורִין / עַל תִּיקּוּן וְעַל טַלְטֵילָה". דברים אלה של יניי, שהוא כתב על פנחס, מזכירים גם במידה רבה את זוגות ההפכים של "ונתנה תוקף".

בקטעי קלף עתיקים, שמקורם בגניזה הקהירית, "ונתנה תוקף" אכן משולב בסופה של מערכת פיוטים (קומפוזיציה) של יניי. במחזורי אשכנז אנו מוצאים את "ונתנה תוקף" משולב, משום מה, בחתימתה של מערכת פיוטים מקבילה, פרי עטו של הפייטן הפורה אלעזר בירבי קליר (חי במאה ה-7 בערך). אנו נוטים להאמין לעדותם של קטעי הקלף העתיקים ולייחס את "ונתנה תוקף" ליניי. אבל אז עולה, כביכול, מאליה השאלה כיצד הצליח "ונתנה תוקף" הקדום לנשל את היצירה הקלירית המקבילה ולתפוס את מקומה. בדרך כלל, ידוע הקליר כמי שהצליח לכבוש לו מקום מרכזי במחזור אשכנז עד כדי השכחת זכרו של יניי, אשר נחשב מורו ורבו.

התברר שהקליר היה לו סילוק משלו לאותה הזדמנות בתפילת המוסף של ראש השנה, אבל יניי הצליח ביצירה הנפלאה שלו לדחוק את היצירה הקלירית ולבוא במקומה. כדי להצדיק את הצעד הבלתי רגיל הזה ייחסו באשכנז את אמירת "ונתנה תוקף" לסיפור קידוש השם של דמות מופלאה אחת, ר' אמנון ממגנצא. בשעת קידוש השם, ולאחר שנקצצו ראשי איבריו, הובא ר' אמנון זה לבית הכנסת, ולפני שהחזיר את נשמתו לבוראו בעצם היום הקדוש אמר "ונתנה תוקף". הוא, שקיים בפועל את אחת המיתות המשונות הנוראות ביותר של "ונתנה תוקף", קידש בפיו את התפילה הזאת וסלל את הדרך לחדירתה־חזרתה אל תוך מחזורי אשכנז המעוגנים במסורת הארץ־ישראלית. לאמיתו של דבר, נדמה שמלכתחילה נגזר כל כולו של הסיפור המרטיריולוגי על פי מידותיו של "ונתנה תוקף".

מתברר שלא רק עורכי מחזור אשכנז, אלא גם הקליר בעצמו, נלכדו בקסמיו של "ונתנה תוקף". בקטע הקלף הקדום, שבו השתמר "ונתנה תוקף" בתוך קומפוזיציה יניית לראש השנה, השתמרה עוד יצירה של הקליר לראש השנה. והנה התברר לאחרונה, שהסילוק של אותה יצירה מחקה בחטיבה מרכזית בתוכו את "ונתנה תוקף", אף כי בשינוי גדול שהוא גם עקרוני. הקליר כבר סבור היה על פי תורת השיר שלו, שבלי חריזה אי־אפשר. הוא בנה, לפיכך, מסיפור המיתות המשונות מיני דו־טורים, שבהם הוא נימק כיצד ועל מה ולמה בא לו לאדם המוות הזה. כך מופיעה בראשי הטורים הבלתי זוגיים שלו מלת הקבע "זה", ובראשי הטורים הזוגיים מלת הקבע המנמקת "כי".

כך, למשל, הנטרף על ידי חיה רעה משלם את המחיר על רצונו לזכות בבצע כסף ולהשתתף במשחקי הלודרים. כך גם כלי מלחמה ("תכשיטים") יקטלו את מי שנידון במיתת סיף. וזהו עיבודו של הקליר לקטע "מי בחרב מי בחיה": "זֶה יִיסָּפֶה בְּתַכְשִׁיטֵי מִלְחָמָה / כִּי חוּיַּב לַחֶרֶב וּלְנֶגְדּוֹ מִלְחָמָה / זֶה בְּחַיָּה רָעָה יִטָּרֵף / כִּי חוּיַּב בְּבִצְעוֹ לֵעָשׂוֹת טֶרֶף". בפיוט אנונימי, שיצא גם הוא מבית המדרש החרזני, נמצא לנו נוסח הבנוי בצמידות גדולה עוד יותר אל "ונתנה תוקף" ואשר כל טוריו פותחים במלת השאלה "מי". כך למשל: "מִי בַּקֶּצֶף וּמִי בַּמַּיִם / מִי שֶׁיּוּגְזַר עָלָיו גְּזֵרָה מִן הַשָּׁמַיִם / מִי בַּדֶבֶר וּמִי בַּחַיָּה / מִי יָמוּת וּכְרֶגַע יִהְיֶה וְלֹא הָיָה / מִי בַּחֶרֶב מִי בַּמַּגֵּפָה / מִי שֶׁמִּיתָתוֹ מִיתָה דְחוּפָה".

למזלנו, לא הצליחו כל החיקויים הללו לעמעם את קולו החד־פעמי של "ונתנה תוקף" הקדום, ואולי עמדה לו זכותה של אגדת ר' אמנון המופלאה המיוחסת לר' אפרים מבון, איש המאה ה-12. ואולי אין זאת אלא המנגינה המרגשת של יאיר רוזנבלום, שהקדיש אותה לאחד עשר חללי בית השיטה במלחמת יום כיפור, שאנו עדיין מתנים ומספרים בלי חרוזים אבל ברתת את חומרת יום הדין.

מלבד תרומתו לייחוס של "ונתנה תוקף", נדמה שקטע הקלף הקדום גם מוסר בצורה הולמת יותר את הפרוצדורה ואת מהלך המשפט. לאחר שהאל מתיישב על כס המשפט ופותח את ספר הזיכרונות אנו קוראים שם: "וּמֵאֵילָיו יִיקָּרֵא הַכְּתָב, וְתִזְכּוֹר כָּל הַנִּשְׁכָּחוֹת. וְחוֹתָם יַד כָּל אָדָם בּוֹ, וְשׁוֹפָר גָּדוֹל יִיתָּקַע, וְקוֹל דְּמָמָה יִשָּׁמַע, וּמַלְאָכִים יֵיחָפֵיזוּן...". הכתב קופץ מתוך ספר הזיכרונות ומדבר כאילו מעצמו, לאחר שהמגילה נפרשת, ואז עולה גם זיכרון המעשים, שהאדם אף חתום עליהם בלי יכולת להכחיש. השופר מכריז על פתיחת הדיון בחומרת העונש, ושקט משתרר מסביב. קול הדממה מתפשט במרחקים.

נו מבקר אפשר ברענגסטו אהער די מאמרים פון גד פון אייועלט אהער

נו רבי מושב זקינים בוז יעצט האב איך דיר נישט געבעטן , בוסט דאך פארנומען געווען יעצט אז מהאט שוין געענדיגט דעם פרי עט ווארט איך דו זאלסט צוריק מחדש זיין די נושא.

איך האב געהאט צוגעגרייט דער המשך איבער ינאי הפייטן, אבער עס איז ליידער פארלוירן געגאנגען. אבער אזוי ווי רוב פון די אינפארמאציע האבן שוין אנערע מגיבים אראפ געברענגט וועל איך האפנטליך בקרוב ממשיך זיין מיט אנדערע פייטנים אין די צייט, ביז די גולת הכותרת פון פיוט אין ארץ ישראל ר' אליעזר הקליר.