קאווע שטיבל

צום ערשט וויל איך זיך מתנצל זיין אז דאס אראפברענגן דעם סאטירישן פאעם פונעם דיכטער יל"ג שפיגלט נישט אפ דוקא מיינע פערזענליכע מיינונגען אדער מאטיוון ס'איז אבער פארט זייער אינטערסאנט געשריבן מיט א רייכן תנ"כישן און תלמודישן לשון דמתבדרין ביה מדרשא און אסאך מאמרי חז"ל במהות האישה ותפקידה וואס מאנכע וועלן זיכער הנאה האבן.

אִשָּׁה עִבְרִיָּה מִי יֵדַע חַיָּיִךְ?
בַּחֹשֶׁךְ בָּאת וּבַחֹשֶׁךְ תֵּלֵכִי;
עָצְבֵּךְ וּמְשׂוֹשֵׂךְ, שִׂבְרֵךְ מַאֲוַיָּיִךְ
יִוָּלְדוּ קִרְבֵּךְ, יִתַּמּוּ תּוֹכֵכִי.
הָאָרֶץ וּמְלֹאָהּ, כָּל טוּב וָנַחַת
לִבְנוֹת עַם אַחֵר לִסְגֻלָּה נִתָּנָה.
אַךְ חַיֵּי הָעִבְרִית עַבְדוּת נִצַּחַת,
מֵחֲנוּתָהּ לֹא תֵצֵא אָנֶה וָאָנָה;
תַּהְרִי, תֵּלְדִי, תֵּינִיקִי, תִּגְמוֹלִי,
תֹּאפִי וּתְבַשְּׁלִי וּבְלֹא עֵת תִּבּוֹלִי.
וּמָה כִּי חֻנַּנְתְּ לֵב רַגָּשׁ וָיֹפִי,
כִּי חָלַק הָאֵל לָךְ כִּשְׁרוֹן וָדָעַת?
הֵן תּוֹרָה לָךְ תִּפְלָה, יֹפִי לָךְ דֹּפִי,
כָּל כִּשְׁרוֹן לָךְ חֶסְרוֹן, דַּעַת מִגְרַעַת,
קוֹלֵךְ עֶרְוָה וּשְׂעַר רֹאשֵׁךְ מִפְלֶצֶת;
וּמָה אַתְּ כֻּלָּךְ? חֵמֶת דָּם וָפֶרֶשׁ!
זוּהֲמַת הַנָּחָשׁ מֵאָז בָּךְ רוֹבֶצֶת
וּכְמוֹ דָּוָה עַמֵּךְ יִזְרֵךְ וִיגָרֵשׁ
מִבֵּית הַסֵּפֶר, מֵהֵיכַל אֱלוֹהַּ
וּמִבָּתֵּי מְשׂוֹשׂ לָשֵׂאת רַק נֹהַ
טוֹב לָךְ כִּי לֹא תֵדְעִי שְׂפַת אֲבוֹתַיִךְ,
כִּי בֵית אֱלֹהַיִךְ בְּפָנַיִךְ נָעָלוּ.
כִּי עַתָּה לֹא תִשְׁמְעִי בִּרְכַּת מְנַאֲצַיִךְ
"שֶׁלֹּא עָשָׂם אִשָּׁה" יוֹם יוֹם יִתְפַּלָּלוּ.
כְּעַכּוּ"ם וּכְעֶבֶד אַתְּ לָמוֹ נֶחְשֶׁבֶת,
כְּתַרְנְגֹלֶת לְגַדֵּל אֶפְרוֹחִים עוֹמֶדֶת.
לָמָּה, עֶגְלָה דָּשָׁה, פָּרָה חוֹלֶבֶת,
לָמָּה לָךְ אֵפוֹא הֱיוֹת מְלֻמֶּדֶת?
לָמָּה עַל חִנּוּכֵךְ יַעַמְלוּ חִנָּם –
וְהַהוֹלֵךְ בַּעֲצָתֵךְ יוֹרֵשׁ גֵּיהִנָּם?
הַמְעַט כִּי פְרִי-בֶטֶן מָנַע אֱלוֹהַּ,
כִּי לָקַח בַּנֹּעַר מִמֵּךְ הַבָּעַל,
כִּי מִבְחַר יָמַיִךְ אֲסִירַת נֹהַּ
עוֹד תִּשְׁמְרִי הַיָּבָם לַחֲלוֹץ לוֹ נָעַל.
עַל אָבִיךְ בָּכִית יוֹתֵר מֵאַחַיִךְ
וּבְעִזְבוֹנוֹ רַק הֵם בִּלְתֵּךְ נָחָלוּ.
אַךְ לֹא רַק טוּב אֶרֶץ גָּזְלוּ מִיָּדַיִךְ,
גַּם טַל הַשָּׁמַיִם לָךְ לֹא אָצָלוּ;
לָהֶם, צָרֵי עַיִן, רְמַ"ח מִצְוֹת מָנוּ
וְלָךְ הָעֲלוּבָה רַק שָׁלֹש נָתָנוּ
מָה אֲמֻלָּה לִבָּתֵךְ, אִשָּׁה עִבְרִיָּה!
תִּתְאַוִּי לָדַעַת, לַחַיִּים וָאָיִן. –
צֶמַח אֲדֹנָי אוֹבֵד בִּמְקוֹם צִיָּה,
גַּם שֶׁמֶשׁ לֹא יָדַע, לֹא רָאָה לָעָיִן!
קַרְקַע עוֹלָם אַתְּ פְּרִי תְּנוּבָה מַזְרַעַת,
אַךְ נִירֵךְ לֹא יָנִירוּ, תְּגַדְּלִי פֶרַע;
עוֹד לֹא הָיִית לְנֶפֶשׁ מַשְׂכֶּלֶת יוֹדַעַת
וּכְבָר הָיִית לְאִישׁ וַתְּחַיִּי זֶרַע,
וּבְטֶרֶם לָמַדְתְּ הֱיוֹת בַּת לְהוֹרַיִךְ
נִשֵּׂאת וַתִּהְיִי – אֵם לִילָדַיִךְ.
נִשֵּׂאת – הַיָּדַעְתְּ הָאִישׁ לוֹ תִּנָּשֵׂאִי?
הַאֲהַבְתִּו? הַרְאִיתִו עַיִן בעָיִן?
הֶאָהַבְתְּ? – אֻמְלָלָה, הֲטֶרֶם תֵּדָעִי
כִּי אַהֲבָה בִּלְבַב בַּת יִשְׂרָאֵל אָיִן?
אַרְבָּעִים יוֹם טֶרֶם אִמָּהּ חִבְּלָתָּה
הֵכִין לָהּ אַלּוּפָהּ הַמְּזַוֵּג זִוּוּגִים,
וּמַה-יַּמְרִיצָהּ אִם תִּרְאֶנּוּ עָתָּה?
מַה-תִּתֵּן, מַה-תּוֹסִיף אַהֲבַת תַּעֲנוּגִים?
אַהֲבָה מִן הֵן לֹא יָדְעוּ אִמּוֹתֵינוּ –
הַכְזוֹנָה נַעֲשֶׂה אֶת אֲחוֹתֵנוּ?
הָבִיאִי רֹאשֵׁךְ בַּצָּעִיף, פָּנַיִךְ הָלִיטִי,
וּקְוֻצּוֹתַיִךְ אֶל תַּחַת הַתָּעַר;
אֶל הָעוֹמֵד עַל יָדֵךְ מַה-זֶּה תַּבִּיטִי?
אִם גִּבֵּן אוֹ דַק הוּא, זָקֵן אוֹ נָעַר?
אַחַת הִיא לָךְ! הֵן לֹא אַתְּ הַבּוֹחֶרֶת,
הוֹרַיִךְ יִבְחָרוּ, הֵם בָּךְ יִמְשָׁלוּ,
כְּחֵפֶץ נִמְכָּר מֵרְשׁוּת לִרְשׁוּת אַתְּ עוֹבֶרֶת.
הַאֲרַמִּים הֵם כִּי פִי נַעֲרָה יִשְׁאָלוּ?
יַד אָבִיךְ מוֹשֶׁלֶת בָּךְ בִּבְתוּלָיִךְ,
וּבְצֵאתֵךְ מִבֵּיתוֹ – בַּעֲלֵךְ עָלָיִךְ.
בַּעֲלֵךְ – גַּם הוּא לֹא גֻּדַּל בַּנֹּעַר,
לֹא נָטַע כֶּרֶם, לֹא בָנָה לוֹ בַּיִת;
כִּכְלוֹת שְׁנוֹת אֲרֻחָתוֹ, בַּאֲבוֹד הַמֹּהַר,
וּכְהִשְׂתָּרֵג עָלָיו שְׁתִילֵי הַזַּיִת,
אָז יָחֵל לְבַקֵּשׁ חַיַּת יָד וּפַרְנָסָה
כְּאִישׁ אֹבֵד עֵצוֹת, חֲסַר לֵב וּתְבוּנָה.
וּבִרְאוֹתוֹ כִּי אֵין כֹּל, כִּי כָל תִּקְוָה נָסָה,
יָנוּס בַּאֲשֶׁר יָנוּס, יַעַזְבֵךְ עֲגוּנָה...
אֵלֶּה תּוֹלְדוֹת כָּל אִשָּׁה עִבְרִיָּה