קאווע שטיבל

רק נשמה היית עדיין, חומר בלי צורה,
יצירה קטנה בתוך מעיים, של אשה מלאה גבורה,

כבר שימחת איש ואשה, אשר כה חיכו לבשורה,
ללוותך ירחי תשעה, חשקו כה חמורה,

הרמת את רוחנו, אך להפילנו אחורה,
איכזבת את שנינו, וניפרדת כה במהרה,

עוד לא טעמת, קצב פעימות ליבייך,
וכבר מיהרת ונעלמת, לחזור ליוצרייך,

זאת בטרם נכירך, ולדעת מידותיך,
והנה לשיר שירך, להתנחם עלייך,

תואר הכי יקרה, מדוע לא הענקת,
אמא ואבא להיקרא, - למה לא הספקת,

לכי לשלום, לממנה נחצבת,
מאת חותך היהלום, לתיקונך ניצבת,
והנה חלום, חזרת למקום שתאבת,
מזיוו מאיר כיום, ליהנות כמו שתמיד שאפת.

געטראפן אין מיינע זאפאסן, וואס כ'האב געשריבן ווען כ'האב געווארט מיין ערשטע און ס'האט זיך נישט אויסגעארבעט.